שמירת הלשון
שמירת הלשון הוא ביטוי כולל לזהירות מדיבורים לא רצויים שעלולה להיות להם השפעה שלילית הן על האדם עצמו והן על סביבתו.
שמירת הלשון כולל זהירות מדיבורים אסורים דוגמת לשון הרע ורכילות, קללות ודיבורים מאוסים וכדומה.
אצל הרבי אנו רואים זהירות מיוחדת בשמירת הלשון, והקפדה על לשון נקיה.
מקור הביטויעריכה
מקור הביטוי הוא בספר יצירה (בקטע שנוהגים לומר גם בלימוד [[תיקון ליל שבועות[1]): "ג' ראיות טובות: עין בושת, עין טובה, ועין נאמנת. ג' רעות ללשון: דבור רע, והמלשין, והמדבר אחד בפה ואחד בלב. ג' טובות ללשון: שתיקה, ושמירת הלשון, ודבור אמת".
בשיחת אחרון של פסח תש"י הזכיר הרבי את המובא בספר יצירה ובמקומות נוספים בספרי פנימיות התורה, ששמירת הלשון קשורה גם עם שמירת הברית[2].
בשנת תש"י כאשר הרב מנחם זאב גרינגלס החל לעסוק בהוצאה לאור של קובץ ליקוטי דינים, כתב לו הרבי על כך שנחוץ לעורר גם בין אנ"ש על עניני שמירת הלשון, ועל כל פנים בקיצור[3].
בספר הזכרונות מובא סיפור נורא על זוג יהודים חשוכי ילדים שהיו אנשי חסד ובעלי צדקה, שעסקו בהכנסת אורחים הכנסת כלה סיוע ליולדות עניות אך בעקבות העובדה שהאשה נהגה להרבות בקללות, לאחר פטירתם השתכנו רוחות רעות בבית שהטיול אימה על כל תושבי האזור, ורק לאחר התערבותו של רבי יואל בעל שם הצליחו לגרש אותם משם[4].
ספרו של 'החפץ חיים'עריכה
בשנת תרל"ו יצא לאור לראשונה ספרו של הרב ישראל מאיר מראדין בעל ה'חפץ חיים' בשם 'שמירת הלשון', כהמשך לספרו הראשון '(חפץ חיים') שיצא לאור שלוש שנים קודם לכן בשנת תרל"ג. בעוד והספר הראשון עסק בצד ההלכתי של איסור לשון הרע, הספר 'שמירת הלשון' כולל דברי מוסר ועוסק בדרכי התמודדות עם הקושי להתגבר על דיבור לשון הרע.
הרבי הזכיר במספר הזדמנויות ספר זה[5].
ראו גםעריכה
לקריאה נוספתעריכה
- נצחונות קטנים - שמירת הלשון, עיבוד לילדים, הוצאת 'אורות'
הערות שוליים
- ↑ אגרות קודש ח'רכז, "ולולא דמסתפינא הייתי מנהיג לומר כן בתיקון ליל שבועות".
- ↑ שיחת אחרון של פסח תש"י. ספר יצירה פ"א מ"ג. ר"ח שער הקדושה פי"א. של"ה שער האותיות אות ש'. ועוד.
- ↑ אגרות קודש חלק ז' אגרת תרנז.
- ↑ פרק פ' ואילך.
- ↑ ראו לדוגמא התוועדות כ"ד טבת תשמ"ב.