פלשתים
פלשתים הוא עם המוזכר בתנ"ך.
בתורת החסידות מהווה שם זה כינוי לקליפה, שמשמעותה היא הרחבה בענייני הוללות וליצנות, כמשמעות "פלשת" בלשון הקודש הוא פתיחה והרחבה.
היסטוריה[עריכה | עריכת קוד מקור]
עם הפלשתי הוא מצאצאיו של חם בנו של נח, כמסופר בתורה[1]: "ובני חם כוש ומצרים.. ומצרים ילד..את פתרסים ואת כסלחים אשר יצאו משם פלשתים". מפרשי המקרא חלוקים בייחוסם לדעת רש"י הפלשתים היו ממזרים, לפי שהיו פתרסים וכסלחים מחליפים נשותיהם אלו עם אלו. פירוש זה יסודו בדרשת חז"ל במדרש רבה.[2] הרמב"ן לעומת רש"י טוען שהמשמעות הפשוטה של הפסוק הוא שהם היו חלק מעם כסלחים ושמם נגזר ממקום מגורם בערי פלשת.
מושבם של הפלשתים היה בסביבת מגורם של ראשי משפחת בני חם.[3] והוא באזור דרום מזרח ים התיכון בין ארץ מצרים לארץ כנען.[דרושה הבהרה] עיר בירתם היא העיר גרר.[4] בקשר לעיר באר שבע חלוקים המפרשים אם הייתה חלק מארצם. הרמב"ן טוען שכן, אולם אחרים חולקים עליו.[5]
במשך שנים רבות התגוררו האבות אברהם ויצחק בארץ פלשתים. בשהותם שם סבלו מסכסוכים רבים שהובילו פעמים מספר להסכמים ומשא ומתן. אברהם אבינו התגורר בארץ פלשתים עשרים ושש שנה,[6] מגיל 99 עד 125.[7] בעת שהותו שם נחטפה אשתו שרה עבור מלכם אבימלך. היא הוחזרה רק אחרי אזהרת ה' ועונשו. בשהותו שם גזלו ממנו הפלשתים את בארותיו. לבסוף, נשבעו אברהם ואבימלך ועשו ברית שלום ביניהם. ולמרות זאת לאחר מותו סתמו הפלשתים את בארותיו. לדעת הרמב"ן שעיר באר שבע הייתה חלק מארץ פלשת גם הצווי על עקידת יצחק היה בשהותו בארץ פלשת.[[[חב"דפדיה:מקורות|דרוש מקור: קיים דיון ברמב"ן על כך (כמדומה שלדעת רש"י היה בחברון]]] לאחר מות אברהם בשנת ב'קכג[8] התגורר יצחק בנו בארץ פלשתים וגם הוא כאביו סבל מהצקות. בתחילה בקשר לאשתו רבקה, עד שהוצרך לאזהרה מאת אבימלך לאנשי העיר. לאחר מכן מתוך קנאה בהצלחתו הרבה גורש מהעיר והתיישב בנחל גרר קרוב לעיר. אולם גם שם סבל ממחלוקות עם רועי העיר אודות בארותיו.
חז"ל[2] אומרים שבטבעם היו גיבורים ונקראו פלשתים שהיו "גיבורים מפולשים ומפורסמים"[9] כמו כן אמרו חז"ל[10]: "פלשתים ליצנים היו". המפרשים דנים אם מטבעם היו פרוצים בעריות יותר מאנשי כנען שלכן בעת שבא אברהם למחיצתם חשש יותר משהותו בארץ כנען.
עניינם על פי החסידות[עריכה | עריכת קוד מקור]
אודות תכונת הליצנות שהייתה בהם מבואר בחסידות,[11] ששמם הוא מלשון פלשת כדבר הפתוח מכל צד כ"מבוי המפולש"[12] וכנקב המפולש שחודר מעבר לעבר. והוא לפי שהליצנות עניינה השמחה הנובעת מתוך פתיחת הנפש ופיזורה ביותר.
יניקתם של קליפת פלשתים הוא מהמשכת והתפשטות חסד של קדושה מטה מטה עד שבאפשרותם לקבל יניקה ממנו. "כי זה לעומת זה עשה האלקים"[13] שכשם שישנו בקדושה מידת החסד, כך ישנו במידות של קליפה מידה החסד דקליפה. גם בעבודת האדם ישנם שני העניינים: מידת האהבה והשמחה בדבקות בה' בפילוש ובהתרחבות ביותר (ודרגה זו היא בחינת פלשתים בקדושה[14]). וכן ישנו מידה זו כפי שהיא בקליפה ההוללות והליצנות שמתבטא גם ב"הרחבת פיו כרצונו לדבר מה שלבו חפץ והיא שמחה של הוללות ואין מעצור לרוחו". ומהסתעפות המידות כפי שהם בקדושה (הן בעולמות והן באדם הפרטי) יסתעף מזה מידות החסד וליצנות דקליפה.
ולכן מסופר בתורה[15] שהפלשתים גזלו וסתמו את בארותיו של אברהם אבינו היות ומידת אברהם הוא מידת החסד דקדושה. והם בהתנגדותם למידה זו סתמו את בארותיו שמורים על השפעת החסד בעולם. אולם כוחם הוא רק על מידת החסד דקדושה ולא על מידתו של יצחק אבינו - מידת הגבורה (שענינה בעבודת האדם הוא יראת ה') לכן חזר יצחק וחפר את בארות אביו אברהם.
הסיבה לכך שאין בכוחם לנגד למידתו של יצחק הוא מב' טעמים:
- היות ומידת היראה בניגוד לאהבה הוא לא בהתפשטות, לכן אינה כנגד מידת הליצנות שהיא בהתפשטות. ואין ביכולת מידת הליצנות לקבל יניקה ממנה.[16][17]
- היות ומידת האהבה והשמחה לאלוקות בא באופן 'מורגש' שנרגש אצל האדם האוהב מציאותו - 'יש מי שאוהב', וחסר בה הרגש הביטול וזה שורש לנתינת מקום ליניקה. לכן בהתעוררות מידת היראה והקבלת עול, שהיא "ראשית העבודה ועיקרה ושרשה"[18] שעניינה הוא הביטול וההעדר הרגשת עצמו. זה מסיר את היניקה שיש לקליפה ממידת האהבה.
עניין זה מרומז גם בסיפור התורה אודות יציאת מצרים שמסע בני ישראל היה דרך המדבר "ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר אלקים פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה"[19] יציאת מצרים היא יציאת הנפש מהגלות הפנימית.[20] ועל זה אמר שאין זה דרך לבוא מיד לשמחה הגדולה (פלשתים בקדושה) מחשש שיפול בעת מלחמה בליצנות (פלשתים בקליפה) וישוב למצרים. אלא יש תחילה ללכת "דרך המדבר ים סוף" שעניינה בעבודת האדם קבלת עול מלכות שמים בקיום המצוות ואז יש שמירה לשמחה שלא יפול בעת מלחמה.[14]
שרש יניקתם[עריכה | עריכת קוד מקור]
העבודה זרה של פלשתים הוא דגון[21] על שם דג. משום שקליפת פלשתים שרשם בקליפת מצרים, לכן כשם שעבודה זרה של מצרים הוא תנין,[22] כך עבודה זרה שלהם הוא דג. ושרש יניקתם בנשמות ישראל בזמנם הייתה בנשמת שמשון הגבור שהוא משבט דן שנמשל לנחש "יהי דן נחש"[23].[24]
לקריאה נוספת[עריכה | עריכת קוד מקור]
ראו גם[עריכה | עריכת קוד מקור]
הערות שוליים
- ↑ בראשית י, ו-יד.
- ↑ 2.0 2.1 דברי רבי אבא בבראשית רבה לז, ה.
- ↑ רמב"ן בראשית י, יג.
- ↑ רמב"ן בראשית כא, לג.
- ↑ ספורנו בראשית כא, לג.
- ↑ בראשית כא, לד. בראשית רבה נד, ח.
- ↑ על פי ביאור רש"י שם, בשם סדר עולם.
- ↑ סדר הדורות כרך א ע' 42.
- ↑ ביאור המתנות כהונה ועץ יוסף שם.
- ↑ מסכת עבודה זרה יט, א.
- ↑ תורה אור תחילת פרשת תולדות, תורת חיים בראשית קמג, ג ועוד.
- ↑ משנה עירובין סוף פרק ט.
- ↑ קהלת ז, יד. וראה תניא פרק ו.
- ↑ 14.0 14.1 תורה אור בשלח סא, ד.
- ↑ בראשית כא, כה. כו, טו.
- ↑ ספר המאמרים עת"ר עמוד קד (מהדורה ישנה עמוד עה).
- ↑ לקוטי תורה - דברים ה, א.
- ↑ תניא פרק מ"א.
- ↑ שמות יג, יז.
- ↑ ראה גם כתר שם טוב עמוד קי-ב.
- ↑ שמואל-א ה, ב.
- ↑ שפרעה מכונה:"תנין הרובץ בתוך יאוריו" (יחזקאל כט, ג).
- ↑ ויחי מט, יז
- ↑ אור תורה עמוד עז.