מראי מקומות
מראי מקומות הוא הכינוי להערות שבשולי הגיליון של דברי תורה, בהם נכתבים מקורות לנאמר בגוף המאמר, והוספות והערות על התוכן.
אצל רבותינו נשיאינו[עריכה | עריכת קוד מקור]
הצמח צדק נהג לכתוב מראי מקומות לחיבוריו בנגלה ובחסידות בכתב ידו בתוך מאמריו. בנוסף לכך, הוא הכניס גם לליקוטי תורה הגהות ובהם מציין מקורות לדברי אדמו"ר הזקן.
חוץ ממנו, מעטים היו המקורות המצוינים בדברי רבותינו נשיאינו[דרושה הבהרה].
הערות הרבי[עריכה | עריכת קוד מקור]
הרבי היה אשר התחיל להוסיף מקורות בשיטתיות במאמרי חסידות. את המקורות התחיל להכניס עוד במאמרי חותנו - האדמו"ר הריי"צ אותם פירסם בהוראת חותנו, וציין זאת בכל פעם בפתח דבר אותם כתב. לפעמים מציין הרבי כי המקורות נכתבים בפקודת הרבי הריי"צ.
את מבנה ציון ההערות שינה הרבי כמה פעמים, במטרה לעודד את העיון בהם[1].
לאחר קבלת נשיאותו, המשיך הרבי ביתר שאת בהוספת הערות ומראי מקומות לשיחותיו ומאמריו המוגהים על ידו. בהערותיו מוסיף הרבי אף הערות עיוניות בנכתב בתוך הדברים. בהערות (שבשיחות המוגהות) השקיע הרבי מאמץ וזמן רב, ודרש מהחסידים ללומדם. לפעמים התבטא הרבי בחריפות ובכאב על שאין החסידים לומדים ומעיינים בהערות (ראה בפסקה חשיבותם ומטרתם).
הרבי הסביר ש"לפעמים מצוין גם למקומות בם מדובר באופן אחר מבפנים או גם - הפכו, בכדי להוסיף בשלימות הענין"[2].
חשיבותם ומטרתם[עריכה | עריכת קוד מקור]
כשהתחיל הרבי בכתיבת ההערות, היה זה בגדר של חידוש לגבי החסידים שלא הורגלו בכך קודם לכן, אך הם לא ידעו שהיה זה בהוראת חמיו אדמו"ר הריי"צ[דרוש מקור: צריך למצוא ב'בכל ביתי נאמן הוא'].
מספר פעמים התבטא הרבי בכאב על כך שהוא משקיע מאמץ של שעות בכתיבת המראי מקומות, ואילו החסידים אינם מעיינים בהם.
לדוגמה, בשיחת שמחת תורה תשי"ט אמר הרבי, שבכל פעם שמזכירים ומציינים למאמר מסויים, הכוונה שבאמת יעיינו בו. ושמאז שהוא התחיל להגיה את המאמרים, הוא מציין מראה-מקומות, מתוך כוונה שילמדו את המאמרים ביתר עיון, שכן לימוד ענין שלם במקור בודד, אינו דומה ללימוד הענין לאחרי שמעיינים גם במקומות אחרים שבו מתבאר הענין, ושזוהי כוונת הציון למקומות אחרים. בהמשך השיחה, העיד הרבי על העומק המוסתר בכל הערה, ושבמבט שטחי לא שמים לב אליה עד שילמדו אותה בעיון.
בקבצי פלפולים[עריכה | עריכת קוד מקור]
הרבי תבע[3] מהתמימים שכתבו פלפולים וחידושי תורה, שיכתבו גם מראי מקומות, כי על ידי זה מתווסף בהבנת הענין. הרבי גם הוסיף ש"תבוא עליהם ברכה על שלא הסתפקו במראה-מקום אחד, אלא ציינו כמה מראי-מקומות, שכן כל מראה-מקום מסייע ומוסיף בהבנת העניין".
חסידות אינה צריכה מקורות[עריכה | עריכת קוד מקור]
למרות שהרבי עצמו השתדל מאוד בכתיבת מקורות, בנוגע למאמרי חסידות של קודמיו כתב שאינם צריכים מקור, ושהם בעצמם המקור[4]. בהזדמנות נוספת התבטא כי במאמרי חסידות אין נהוג שהרבי מציין את המקורות, למרות האמירה בפרקי אבות "כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם", הסביר הרבי, כי באמירת המאמר מתעצם בעל המאמר עם הנכתב המאמר עד שנחשב כאילו אמרו כולו בעצמו[5].
כך הרבי התבטא פעם[6] על האדמו"ר הזקן: "אדמו"ר הזקן אינו זקוק ל"מראי-מקומות" – אין זה עניינינו אם היו לו הוכחות לכך ממה שנאמר בקבלה או ששמע ממשה רבינו שקיבל מסיני או ששמע מעצמות ומהות!".
כך גם כותב הרבי[7], שאין לחשוש מחידושיהם של רבותינו נשיאינו, כי לכל דבר שכותבים (גם בחסידות) יש להם מקור ואסמכתא מנגלה.
למרות זאת, בדרך כלל מעורר הרבי על הצורך בציון מקורות גם לדברים המופיעים בחסידות. כפי שכותב הרבי במכתב מט' טבת תשי"א[8]:
הערות שוליים
- ↑ לדוגמא, ניתן לראות זאת במאמרי ספר המאמרים תש"ט.
- ↑ ליקוט מענות קודש תשל"ח, מענה רלח.
- ↑ התוועדויות תשד"מ כרך ג' עמוד 2081.
- ↑ בשיחת פרשת האזינו תשכ"ז.
- ↑ שיחת ב' דחג השבועות תשי"ח.
- ↑ התוועדויות תשמ"ה כרך ב' עמוד 1341
- ↑ התוועדויות תשמ"ג כרך א' עמוד 306
- ↑ נדפס באגרות קודש כרך י"א עמוד 117.