צילה שניאורסון
מרת צילה שניאורסון (שנות ה'תר"ס-כ"ט בכסלו תשס"ו) הייתה רעייתו של הרב בן ציון שניאורסון - דודה של הרבנית חיה מושקא שניאורסון ואחיה של הרבנית נחמה דינה שניאורסון (אשת אדמו"ר הריי"צ) האריכה ימים עד לאחר גיל מאה.
תולדות חיים עריכה
השתייכה לבית הורוביץ והתייחסה לשל"ה הקדוש. הגיעה ארצה יחד עם בעלה וקבעו את מושבם בעיר תל אביב.
מרת צילה האריכה ימים לאחר פטירת בעלה הרב בן ציון שניאורסון. ערירית הייתה, ומשהתאלמנה, כאבה עמוקות את חסרונו של בעלה. בחלוף השנים לא קהה כאבה והרבתה לבכות את הילקחו מעמה.
גם לאחר פטירת הרב בן ציון, דאגו הרבי והרבנית באופן אישי לכל מחסורה של מרת צילה. הרבי דאג למכור עבורה את החמץ.
היא הייתה משוחחת עם הרבי טלפונית, וכן הרבנית חיה מושקא הייתה מתקשרת לדרוש בשלומה, ומרגיעה אותה כי איננה בודדה ויש מי שדואג לה.
היא העפילה אל מעבר לשנת המאה.
למרות גילה המופלג נותרה אשת שיחה לבבית, בעלת דעה צלולה ולא הסתייעה אפילו במשקפיים.
גם כשמלאו לה מאה שנה הכירה וזיהתה את האנשים סביבה. היא אהבה ילדים וכשבאו לבקרה, ניכר האושר הרב שהסבו לה.
בשנים האחרונות הועברה לבית אבות, בשל קושי במציאת מטפלת עבורה. שהותה במקום גרמה להתדרדרות במצבה, והיא בקשה לשוב לביתה. הנשים סביבה היו חסרות אונים למול גודל האחריות שבמילוי משאלתה.
הודות למסירותה של הגב' שרה רייכמן, ובסיוע נשי ובנות חב"ד בתל אביב, ביניהן הגב' רחל רייכמן והגב' בן צבי, שדאגו לרווחתה, השתפר מצבה עוד יותר מאשר קודם אשפוזה בבית האבות, והיא זכתה לסיים את ימיה בין כתלי ביתה כרצונה.
נפטרה כ"ט בכסלו תשס"ו, ערב שבת קודש פרשת מקץ[1], וזכתה להגיע למנוחות קודם כניסת השבת, סמוך לבעלה, בחלקת חב"ד בהר הזיתים[2].
לאחר פטירתה הוחלט בארגון נשי ובנות חב"ד בארה"ק להנציח את שמם של הרב בן ציון וזוגתו מרת צילה שניאורסון על ידי כתיבת ספר תורה לעילוי נשמתם. וביום היארצייט הראשון בכסלו תשס"ז התקיים מעמד סיום כתיבת ספר התורה[3].
