מסכת ראש השנה

במסכת ראש השנה יש 4 פרקים ו33.5 דפים.

נושא המסכת הוא בעניני ימי ראש השנה, והנושאים המסתעפים - קידוש החודש, ותקיעת שופר.

חייב אדם לטהר עצמו ברגל

במסכת מובא: “אמר ר׳ יצחק חייב אדם לטהר את עצמו ברגל שנאמר ובנבלתם לא תגעו”, ועל זה מביא הש”ס הברייתא, “יכול יהו ישראל מוזהרין על מגע נבילה כו' אלא מה תלמוד לומר ובנבלתם לא תגעו - ברגל”. רש"י מביא את הברייתא, ומסיים באמירה "״זהו שאמרו חייב אדם לטהר עצמו ברגל״.

הרבי מקשה, הרי אין ענינו של רש”י בפירושו עה”ת לבאר ולפרש מאמרי רז”ל בש"ס, ואם כן מה לו לפרש "זהו שאמרו".

קושיא נוספת מקשה הרבי, שבגמ' שם משמע שהם שני ענינים: א) אזהרה על נגיעת נבילה ברגל, ב) חיוב לטהר עצמו ברגל, שזהו מאמרו של רבי יצחק, ש”חייב אדם לטהר את עצמו ברגל” וזה דיוק וחידוש בהילפותא מקרא (לא רק שלילת נגיעה, אלא גם חיוב לטהר, שזה לא משתמע מהברייתא: והראיה שהגמ' מביאה מהברייתא היא (לכאורה) רק שהכתוב “ובנבלתם לא תגעו” איירי ברגל”, ולא על עצם - חידושו של ר”י ש”חייב אדם כו׳”. אבל מלשון רש”י “זהו שאמרו חייב אדם לטהר עצמו ברגל” משמע, שהוא אותו הענין והלימוד”.

הרבי מתרץ, בזה בא רש”י להוכיח שני הוכחות: א. שענין זה הוא בכל הזמנים ולא רק בזמן הבית, שהרי “זהו שאמרו” הוא - סתם. ועוד שמאמר רז”ל זה על ידי ר׳ יצחק נאמר לאחרי החורבן. ב. בזה מדגיש שהזהירות מטומאה והחיוב לטהר - ענינם אחד: את”ל שהאזהרה “ובנבלתם לא תגעו” היא מפני הכניסה למקדש והקרבת קרבנות, היה מקום לומר דהוי שני ענינים שונים, כנ”ל, דמפני החיוב לעלות לרגל ולהקריב קרבנות ה"ה מוזהר שלא לטמא את עצמו, אבל אין זה מכריחו לטהר עצמו אם כבר נטמא, דמאחר שהוא טמא י”ל דפקע ממנו חיוב העליה לרגל, והבאת קרבנות, אלא שר”י מוסיף לחדש שמ"ובנבלתם לא תגעו" ברגל ילפינן דין שני, שחייב אדם לא רק להזהר מטומאה אלא גם לטהר עצמו ברגל.

אבל לפרש”י שהחיוב הוא לא מפני הכניסה למקדש והבאת קרבנות אלא שמפני הרגל הוא מוזהר שלא לטמא את עצמו (וגם בזמן הזה כנ"ל) - הרי מובן, שהאזהרה ב”לא תגעו” אינו רק עגין שלילי, אלא שהרגל מחייבו שיהיה במצב של טהרה ולכן גם באם נטמא - עליו לטהר עצמו.

ולכן מדייק רש”י “זהו שאמרו חייב -אדם לטהר עצמו ברגל” - כי תוכן אזהרה זו “ובנבלתם לא תגעו - ברגל”, הוא גם החיוב לטהר עצמו ברגל.

שיטת רש"י זו, היא לשיטתו בש"ס. בגמ' איתא “אשתו ארוסה לא אונן ולא מטמא לה וכן היא לא אוננת ולא מטמאת לו”. ופירש"י “ולא מיטמאת, אינה צריכה להתעסק בו כו׳ כד שמעתי, ולי נראה ולא מיטמאה כגון ברגל שישראלים מוזהרים על הטומאה מובנבלתם לא תגעו”, ומזה מובן שהזהירות מטומאה ברגל אינה משום הכניסה למקדש ועליה לרגל ו הבאת עולת ראיה - שהרי נשים אינן מחוייבות בכל זה, דהוי מצוות עשה שהזמן גרמא: ועוד: זה שהארוסה “לא מטמאת לו” הוא בפשטות שוה ל”ולא מטמא” שעל הארוס הכהן, והרי אזהרת טומאת מת שעל הכהן היא לא רק בארץ אלא גם בחו”ל ואף שלא בזמן הבית. וא”כ מובן שגם זה שהארוסה “לא מטמאת לו” (מצד החיוב לטהר עצמו ברגל) היא גם בחו"ל ואף שלא בזמן הבית.

ביאורי הרבי

• טז ב. חייב אדם לטהר את עצמו ברגל. לקוטי שיחות חל"ב עמ' 58 (עמ' 71)

• כט ב. גזירה שמא יעבירנו. ובפני יהושע שם. שערי המועדים עמ' רלט (עמ' 227)

• ל א. דאיבני בחמיסר. (אם חייבים בפסח שני.) שערי המועדים ספירת העומר עמ' רסז (עמ' 258)

• לג ב. מחלוקת ר"ג וחכמים. לקוטי שיחות חכ"ד עמ' 95 (עמ' 111)

• פד א. קדוש החודש על פי הראיה. התוועדויות תשמ"ה ח"א עמ' 466 (עמ' 473)

• ירושלמי פ"א ה"א. אותן ששה חדשים שהיה דוד בורח מפני אבשלום בשעירה היה מתכפר כהדיוט. לקוטי שיחות ח"ל עמ' 98 (עמ' 111)

ביאורי נשיאי חב"ד

צמח צדק עמ' עד (עמ' 155)