נעשה ונשמע

נעשה ואחר כך נשמע
כשאחד מבני ישראל חי שלא על פי ציווי הבורא לבני ישראל – מובן כשאינו חש עצמו בטוב (אף שאינו יודע וטועה בהסיבה האמיתית). ולכן לכל לראש – צריך לתקן הנזכר לעיל. והובטח כל אחד ואחד – יגעת ומצאת. ובכל זה צריך להיות הקדמת נעשה ( – בפועל ממש) לנשמע (הבנה על ידי חקירה ודרישה וכו'), ובפרט שכשאדם רעב (למזונו הגשמי או הרוחני) אינו מסוגל להעמיק ולשקלא-וטריא שכליים וכיוצא בזה – מה שאין כן לאחרי שישביע רעבונו. ולכן תדחה פתרון השכלי דהשאלות ביהדות וכו' – עד שתתבסס בקיום בפועל ממש.
אגרות קודש חלק כ"ז אגרת י'תקיא

הביטוי נעשה ונשמע שאמרו בני ישראל לפני מתן תורה מבטא קבלת עול מוחלטת לה' באמונה שלמה ("נעשה"), זאת לצד חשיבות ההבנה והרגש בתורה ובמצוות ("נשמע").

במקורות

בפרשת יתרו המתארת את מתן תורה, מצוטטים בני ישראל כאומרים "נעשה" בלבד:

וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּהוּ ה'. וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה

— ספר שמות, פרק י"ט, פסוקים ז'-ח'

הצירוף "נעשה ונשמע" מובא בהמשך, בפרשת משפטים:

וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע

— ספר שמות, פרק כ"ד, פסוק ז'

הכרזתם של ישראל "נעשה ונשמע" פעלה עניינים נעלים ביותר כפי שמתואר בגמרא:

דרש רבי סימאי: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, באו ששים ריבוא של מלאכי השרת, לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע

— שבת פח, א.

אותם כתרים ניטלו מעם ישראל זמנית בעקבות חטא העגל ובביאת המשיח יוחזרו כתרים אלו לישראל.

גישה זו של הקדמת "נעשה" ל"נשמע" מיוחסת למלאכים:

בשעה שהקדימו ישראל 'נעשה' ל'נשמע', יצתה בת קול ואמרה להן: מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו?

— שבת פח, א.

בתורת החסידות

למרות שיש חיוב על כל אחד ואחד ללמוד תורה בהבנה והשגה (נשמע) ולהתבונן בשכל האדם "כפי כוחו", "כפי מה שהיא יכולה להשיג ולידע", מכל מקום עצם כח זה שהאדם לומד תורה בהבנה והשגה הרי זה מצד ציווי הקב"ה [כמו מצוות מעשיות, שקיומם מצד ציווי הקב"ה] נמצא שהלימוד בתורה הוא רק פרט ב"נעשה" (קיום בקבלת עול דוקא עוד ציווי הקב"ה). אבל כאשר לאחרי אמרם "נעשה" הוסיפו "ונשמע" - מוכח, שה"נשמע" הוא (גם) ענין בפני עצמו.

שלימות העבודה בקיום התורה ומצוותיה הוא, שבנוסף להענין ד"נעשה" שהוא קבלת עול, יבין האדם ירגיש וישמע בשכלו ומדותיו הטוב והיוקר וההכרח כו' של תורה ומצוות. ויתירה מזה - (לא רק הנשמה, נפש האלקית, אלא) גם הנפש הבהמית תבין ותרגיש הטוב שבתורה ומצוות, וכפי שהוא במצות אהבת ה' (הכוללת כל המצוות) - שצריך להיות "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", "בכל לבבך - בשני יצריך" ולכן אמרו בני ישראל "נעשה ונשמע", שקיומם תורה ומצוות יהיה לאחרי ההתחלה ד"נעשה" - בלי קשר לשכל כו' - גם "ונשמע", שבשכלם יובן ההכרח והיוקר דתורה ומצוות. אבל ענין זה, ששכל האדם יבין היוקר דתורה ומצוות, הוא שלב שני בעבודת ה'.

ולכן בפעם הראשונה אמרו בני ישראל "כל הדברים אשר דיבר ה' נעשה", שיקיימו ציוויי הקב"ה כעשיה בלבד, בקבלת עול. ולאחרי זה, בא השלב השני "כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע", שקיום התורה ומצוות הוא באופן שגם השכל מבין העילוי דתורה ומצוות.