קול

בפשטות קול הוא המשכה המחברת את הבל הלב עם הדיבור. אך בתורת החסידות מבואר באופן כללי יותר, שכל ירידה והמשכה ממהות אחת למהות אחרת נקראת 'קול'.

קול ודיבור

קול ודיבור הם כלל ופרט. היינו, הקול היוצא מהבל הלב הוא פשוט, וע"י ה' מוצאות הפה נחלק לאותיות הדיבור.

ובאותיות הקבלה ארבע אותיות שם הוי' הן חכמה ובינה מידות (זעיר אנפין) ומלכות. ומאחר והמידות הן "הבל הלב" (ממנו יוצא הקול), ומלכות היא דיבור, נמצא שקול ודיבור הם תפארת (שהיא כללות המידות) ומלכות.

קול סתם וקול גדול

בעניין קול סתם וקול גדול ישנם שני ביאורים: א. קול סתם הן המידות (הנחלקות ל'שבעה קולות'), וקול גדול הוא בינה (מקור המידות). ב. קול סתם היא מלכות (דאצילות, דיבור), וקול גדול היא מלכות דאין סוף שבפנימיות הכתר. וזהו עניין קול דודי מדלג על ההרים, שדוקא פנימיות הכתר (קול גדול) מדלג על כל המדרגות שבסדר ההשתלשלות ומתגלה בגוף הגשמי של נשמות ישראל (שמקורן במלכות דאצילות).

קול פשוט וקול מורכב

הקול המורכב נמשך מחיצוניות הלב, שהיא רגש האדם (כגון אהבה, שמחה או בושה וכיו"ב). כשרוצה האדם להביע את רגשותיו לזולתו נמשך הבל מהלב ומתלבש באותיות הדיבור. הבל זה (קול זה) נקרא 'מורכב' כי כביכול הוא אינו חלק מהנפש עצמה אלא רק "מורכב" בה. הקול הפשוט, לעומת זאת, נמשך מפנימיות הלב, שהיא הרצון הפשוט שבעצם הנפש ממש (מבחינת יחידה שבה). ובפרטות, ישנן שלוש דרגות:

א. הקול הנמשך מהמידות המורגשות מתלבש ממש באותיות הדיבור.

ב. הקול הנמשך מחיצוניות הרצון (בחינת חיה שבנפש) – למרות שהוא מקיף על השכל והרגש (ואינו מתלבש בהם ממש) הריהו משפיע עליהם,

ג. הקול הנמשך מעצם הנפש ממש (מבחינת היחידה שבה), אינו יכול להתלבש בשכל ורגש כלל, וכאשר נמשך ומתגלה הרי הוא מזיז את כל עצם כללות נפשו (כדוגמת אדם שדנין אותו או את בנו אהובו להיפך החיים, או כדוגמת בעל תשובה אמיתי כר' אלעזר בן דורדיא שיצאה נשמתו בבכיה) –קול זה הוא דבר אחד עם הנפש עצמה ולכן הוא גם "פשוט" כמוה, וגם לא יכול להתלבש באף אחד מהכוחות הפרטיים אפילו לא באופן של מקיף, אלא הוא תזוזה של כל עצמות הנפש עצמה.

הקול אשר מעל לרקיע

נאמר בספר יחזקאל "ויהי קול מעל לרקיע אשר על ראשם בעמדם תרפינה כנפיהן". מבארת על זה תורת החסידות שהמלאכים שבעולם היצירה הם בעלי "כנפיים" המסמלות עבודה ברצוא ושוב ברגש והתפעלות עצומים. לעומתם המלאכים שבעולם הבריאה עבודתם ב"עמידה" המסמלת ביטול מוחלט.

הסיבה להבדל שבין המלאכים, כי בעולם היצירה מאירות מידותיו של הקב"ה, ואילו בעולם הבריאה מאירה ספירת הבינה - המידות עניינן התפעלות ואילו השכל עניינו ביטול.

אבל כאשר המלאכים דיצירה מתעלים בעבודתם עד סמוך לרקיע (המפסיק בין המידות לבינה) אזי נשמע אצלם הקול (היינו, גילוי האלוקות) אשר מעל הרקיע - ואז הם עומדים. היינו, נעשה בהם עמידה וביטול ובמילא נעשה רפיון בהכנפים שלהם, ואינם יכולים להיות עוד בתנועה דרצוא ושוב.

ובעבודה הוא, שע"י העבודה שבקריאת שמע וברכותיה מגיעים לתפילת העמידה. קריאת שמע היא העבודה דאהבה בהתפעלות של רצוא. ע"י עבודה זו מתעלה האדם, עד שכשמגיע לשמונה עשרה הרי הוא כעומד לפני המלך בהיכל המלך - שאז הוא מתבטל לחלוטין.

קלא דאשתמע ודלא אשתמע

עניינו של קול באופן כללי הוא המשכה ואינו דוקא קול גשמי. הקול הנשמע הוא הנמשך מהמידות לדיבור, והקול שאינו נשמע הוא שם כללי לכל המשכה מהעלם לגילוי: מהשכל למידות, מלמעלה מהשכל אל השכל, ובעניינים ד'למעלה' - מלמעלה מההשתלשלות אל ההשתלשלות.

קלא דאשתמע נקרא גם 'קול זוטא', ואילו קלא דלא אשתמע נקרא לפעמים גם 'קול גדול', או 'קלא פנימאה'.

בעניין המצוות קלא דלא אשתמע הוא תפילה (שהיא בחינת מחשבה, עבודה פנימית), ואילו קלא דאשתמע הוא תורה (שעיקר מצוותה בדיבור).

קול השופר

ראה בערכים להבין עניין תקיעת שופר ע"פ קבלת הבעש"ט, תקיעת שופר

רעש גדול וקול דממה דקה

נאמר בנביאתבנית:מלכים א יט יא-יב. "רוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה' - לא ברוח ה', ואחר הרוח רעש - לא ברעש ה', ואחר הרעש אש - לא באש יהוה, ואחר האש קול דממה דקה". היינו, הקב"ה לא נמצא ברוח, לא ברעש ולא באש אלא ב"קול דממה דקה".

ומבואר בזה בחסידות, שרוח, רעש ואש היא התפילה (המעוררת את כוונת הלב ברעש גדול), וקול דממה דקה הוא הביטול דתורה שאחריה. היינו, שכדי להגיע ללימוד תורה אמיתי (שלומד בביטול ועד שדברי התורה שאומר אינם שלו אלא "ואשים דברי בפיך") הוא ע"י הקדמת עבודת התפילה.

כלומר, מצד אחד בתפילה לא מתאחד האדם בתכלית עם ה', אבל מצד שני עבודת התפילה היא היא המעלה ומכשירה אותו להתגלות ה' שבלימוד התורה – שלימוד התורה שלו יהיה אמיתי.

לימוד התורה בקול

בדרגות הנפש מכוון הקול כנגד הרוח, כי מצוות (מעשה), תורה (דיבור) ותפילה (מחשבה) הם כנגד נפש רוח ונשמה.

והטעם שבחינת רוח קאי על לימוד התורה הוא, כי רוח ענינו קול - ועיקר לימוד התורה הוא בקול דוקא. וכן אמרו רז"ל על הפסוק "חיים הם למוצאיהם - למוציאיהם בפה". שדוקא על לימוד התורה בפה חייבים בברכת התורה לדברי הכל.

חמישה ושבעה קולות שניתנה בהם התורה

הדיעות דחמישה ושבעה קולות אינן סותרות

הביאור בנגלה

באור התורה מתווך הרבי הצ"צ בין הדיעה שהתורה ניתנה בחמישה קולות לבין הדיעה שניתנה בשבעה, שאין זו סתירה אלא הוא על דרך שלעיתים מחשיבים את ספר התורה כנחלק לחמישה חומשים ולעיתים מחלקים אותו לשבעה (על פי הידוע שפרשת "ויהי בנסוע הארון" היא "ספר בפני עצמו". שאם שני פסוקים אלו שבאמצע ספר במדבר הם "ספר בפני עצמו", נמצא שספר במדבר הוא שלושה ספרים, ויחד עם ארבעת החומשים האחרים הם שבעה).

הביאור בחסידות

חכמה ובינה נקראות אב ואם משום שהן "מולידות" את המידות. והנה ידוע שעיקר המידות הן חמש בלבד, אך יחד עם יסוד ומלכות הן שבע.

והנה, בתורת הקבלה נאמר ש"בינה עד הוד אתפשטת", ויובן על פי משל מנפש האדם: מחד גיסא, כשאדם מתבונן בעמקות כיצד מישהו הטיב לו בהכרח מתעורר רגש חיובי כלפיו. אבל מאידך - אין שום הכרח שרגש זה יביא את האדם לדבר על זה או לעשות מעשה. היינו, ההתבוננות פועלת רק על הרגש ולא על כח המעשה. לעומת זאת "יסוד אבא ארוך", היינו, בחינת החכמה (אבא) מגיעה ופועלת עד לכח המעשה. ויובן יותר על פי משל מראיה ושמיעה: כח השמיעה יכול לתפוס רק קול (שהוא הרוחניות שבגשמיות), ודוקא הראיה (שנעלית יותר מהשמיעה) יכולה לתפוס גם דברים גשמיים ממש.

ראה עוד

ראה עוד בעניין זה בערך חמישה קולות וערך שבעה קולות.