פרעות תקצ"ד
במהלך פרעות תקצ"ד תקפו תושביה המוסלמים של ארץ ישראל (ה'פלאחים') את הקהילות היהודיות ברחבי הארץ, תוך שהם רוצחים, בוזזים, מענים וחומסים את כל הנקרה בדרכם.
הנזק העצום בנפש וברכוש שנגרמו בפרעות תקצ"ד בעיר צפת, ורעידת האדמה שהתרחשה מספר שבועות לאחר מכן, היוו את הגורם המכריע לעריקת כל קהילת חסידי חב"ד מהעיר, לטובת הקמת וביסוס הקהילה החב"דית שהוקמה בירושלים.
הרקע[עריכה | עריכת קוד מקור]
בשנת תקצ"א, מוחמד עלי שהיה המושל של מצרים, שלח את בנו לכבוש את ארץ ישראל וסוריה, ומסע הכיבוש נחל הצלחה רבה. כשלוש שנים לאחר מכן, בשנת תקצ"ד בוצעו מספר נסיונות של תושבי הארץ למרוד בשליט המצרי החדש, נסיונות שדוכאו ביד קשה.
בחלק מהמקומות הפרעות בוצעו על ידי המושל המקומי, ובחלקם - בידי אנשי כפרים ערביים, שנצלו את חוסר המשטר והשלטון, והתארגנו יחד לבזוז את רכוש היהודים, להתעלל בהם, לחמוס את דברי הערך, לענות את הגברים ואת הנשים, ולרצוח את אלו שהתנגדו אליהם.
המרד הראשון בוצע בירושלים על ידי אנשי שכם, ובעקבותיהם - פרצו קבוצות מאורגנות של מרד בכל רחבי ארץ ישראל, ובעיקר - במקומות בהם היו קהילות יהודיות, בחברון ובצפת. המקום היחיד בו לא פגעו הפרעות, היו בקהילה היהודית בטבריה שם עזרו דמי הכופר, ולא בוצעו ביהודי העיר מעשי שוד וביזה.
הפרעות הקשות והנוראות ביותר, התרחשו בעיר צפת, והביאו להריסת היסודות להאיחזות היהודית במקום, ובריחתם של היהודים לאזורים בעלי ישוב יהודי גדול יותר, עם אפשרות הגנה עצמית רחבה וחזקה יותר.
הפרעות[עריכה | עריכת קוד מקור]
הפרעות בירושלים[עריכה | עריכת קוד מקור]
המרד בירושלים היה המרד הראשון נגד המצביא, ותושבי שכם שביצעו את המרד, פשטו על הקהילה היהודית ובזזו את רכושם. המושל המצרי איברהים פאשה ניסה לכבוש חזרה את ירושלים, אך נאלץ לסגת, והותיר את הקהילה היהודית חשופה לפוגעים הערבים.
בשלב זה, שילמו היהודים דמי כופר גבוהים למנהיגי המורדים, שהבטיחו להם תמורת זאת להורות למורדים שלא לפגוע ביהודים לרעה.
תשלום הכופר עזר רק באופן חלקי.
הפרעות בחברון[עריכה | עריכת קוד מקור]
בט' אייר, כאשר הגיעה השמועה על הפרעות שביצעו אנשי שכם בקהילה היהודים בירושלים, החליטו אנשי חברון לפתוח גם הם במרד, והחלו להרוג את אנשי השלטון שמונו על ידי המושל המצרי. הקהילה היהודית בעיר הייתה מאויימת הן מצד אנשי חברון והן מצד אנשי השליט המצרי, והוכרחו לתת סכומי כסף גדולים כדמי כופר, על מנת שיורו לאנשיהם שלא לפגוע ביהודים לרעה.
שלוש חודשים לאחר מכן, בכ"ח תמוז הגיע מושל מצרים עם צבאו לכבוש חזרה את העיר מידי המורדים אנשי חברון, אך במקום להשיב את הסדר והשלום על כנו, החלו אנשיו לבזוז בעצמם את התושבים היהודים, לענות אותם, ולרצוח אנשים נשים וטף, ובנוסף, לחלל את ספרי התורה ובתי הכנסת שבעיר.
למרות הפרעות, הצליחה הקהילה היהודית בחברון להתאושש, ובעזרת תרומות שנאספו מחסידי חב"ד ברוסיה, במדינות אשכנז ובאיטליה הצליחו לבסס מחדש את הקהילה, ולהמשיך את ההתיישבות היהודית במקום.
הפרעות בצפת[עריכה | עריכת קוד מקור]
בח' סיון החלו הפרעות בצפת, בראשות מנהיג הדת המוסלמי מוחמד דמור ששילהב את תושבי הכפרים שסביבות לצפת, ועודד אותם לחמוס את היהודים, ולהשיב את הכסף ל'מאמינים האמיתיים'.
בתחילת המרד, ברחו רוב תושבי העיר אל מחוץ לעיר, חלקם התמקמו במערות בהרים שסביב לצפת, וחלקם בחורבות נטושות. קבוצה קטנה מקהילת הפרושים בעיר, ברחה לכפר עין זיתים ושהתה שם עד שוך הפרעות.
תושבים מעטים מצאו מחסה בבתי התושבים הנוצריים בעיר, וחלקם סיכנו את חייהם, והתחפשו למוסלמים כשהם מנסים לחלץ משפחות שהסתתרו בתוך העיר, ואנשים עריריים שלא הצליחו לברוח בכוחות עצמם.
ראש 'כולל החסידים' בעיר צפת הצליח להגיע אל הקאדי של העיר, ומסר לו את כל הכסף שהצטבר בקופת הכולל תוך בקשה להגן על היהודים שיתאספו בחצרו, אך הוא בגד בהבטחתו, ולאחר ארבעה ימים שהסתתרו אצלו מאות משפחות יהודיות - הוא גירש אותם חזרה אל החורבות והמערות מחוץ לעיר.
כל זמן הפרעות, הפורעים הערביים שברו וניתצו את כל הנקרה בדרכם, בזזו את כל חפצי הערך והכסף שהצליחו למצוא, חיללו את בתי הכנסת, קרעו את ספרי התורה ויצרו מהם חגורות שקים ומנעלים, וחיללו אף את הטליתות ורצועות התפילין.
מלבד עשרות האנשים שרצחו בימי הפרעות, טמאו הפורעים רבות מנשות העיר שהצליחו לתפוס, ועשו זאת דוקא בבתי הכנסת, על גווילים של ספרי תורה.
כאשר החליטו הפורעים 'לרחם' על היהודים הנמלטים ולהניח להם לברוח על נפשם, הם הפשיטו אותם מבגדיהם, ונתנו להם לנוס ללא אף בגד לכסות את עורם, ומבלי אף פרוסם לחם להשקיט את רעבונם.
לאחר שלושים ושלושה ימים רצופים של רציחות וחבלות והתפרעות משולחת רסן, בי' תמוז הגיע צבאו של השליט המצרי להשתלט חזרה על העיר צפת, וציווה על כל הפורעים להחזיר את כספם הגזול של היהודים. על אף הציווי המפורש, הדבר לא נאכף, ורובו המוחלט של הרכוש הגזול נשאר בידי הפורעים.
בסיומה של חקירה קצרה שערך הצבא המצרי, נאסרו שלושה עשר אנשים מראשי הפורעים, והם נשלחו לעכו, שם נשפטו למוות והוצאו להורג.
סופו של היישוב היהודי בצפת[עריכה | עריכת קוד מקור]
היישוב היהודי בצפת ספג את המכה האנושה ביותר מבין כל היישובים היהודים שהיו בארץ באותה תקופה, ולא הצליח להתאושש ולהחזיר את התנהלות החיים בעיר לתקנה.
מלבד האבדות הקשות בנפש, במהלך המרד החריבו הפורעים את בית הדפוס של ישראל ב"ק עד היסוד, ובזה פגעו קשות במקור פרנסתם של יהודים רבים שהתפרנסו מבית דפוס חשוב זה, ומוטטו את אחת מאבני היסוד החשובות של ההתיישבות היהודית.
למרות האבדות הקשות בנפש וברכוש, ניסתה הקהילה בצפת לשקם את עצמה, אך עוד לפני שהקהילה הצליחה לשקם את עצמה, בכ"ד טבת תקצ"ז, התרחשה רעידת אדמה קטלנית במיוחד, שפגעה קשות במבנים על צלע ההר בצפת בהם התגוררו רוב תושביה היהודים של צפת, ומעל אלף יהודים מתושבי צפת נהרגו.
בעקבות שני מאורעות אלו, התפרקה כליל ההתיישבות היהודית בצפת, וקהילת חב"ד שהייתה במקום עברה להתגורר בקהילת חב"ד בירושלים שהייתה אז בשלבי ההתייסדות הראשונים שלה.
לקריאה נוספת[עריכה | עריכת קוד מקור]
- קורות העיתים - לר' מנחם מענדל מקאמינץ.
- פאת השולחן - לר' ישראל משקלוב.
- תולדות חב"ד בארץ הקודש, פרק י"א - הרב שלום בער לוין.