נמנע הנמנעות

נמנע הנמנעות הינו כינוי להיות הקב"ה כל יכול. עובדה זו הייתה שנויה במחלוקת בין גדולי ישראל וכך היא הכרעת תורת החסידות.

רקע

את הנמנעות - הדברים הבלתי אפשריים לכאורה - ניתן לחלק לשתיים:

א. דברים שהאדם המצוי אינו יכול לעשותם, או שאינם יכולים להיות לפי חוקי הטבע המוכרים לנו, בקטגוריה זאת ניתן לכלול את כל הניסים שלמעלה מהטבע כקריעת ים סוף, תחיית המתים ועוד. בפשטות אף אחד לא נחלק על כך שזאת יכול הקב"ה לעשות.

ב. דברים שהאדם אינו מסוגל להבין בהגיון כיצד הם אפשרים. כגון לעשות שיהיה מישהו רוכב ואינו רוכב בו זמנית, או להכניס פיל בחור של מחט בלי להגדיל/להקטין את הפיל/חור המחט וכיוצא בזה. ובזה נחלקו גדולי ישראל האם נמנעות כאלו קיימים אצל הקב"ה או שהם לא שייכים אצלו.

דעת הסוברים שיש נמנעות בחיק הבורא

ישנם הסוברים שיש לנמנעות קיום בחיק הבורא והוא אינו יכול לעשות דברים הסותרים לגמרי את ההגיון האנושי (כדוגמאות הנ"ל בסוג הב'). אמנם חשוב להדגיש: גם שיטות אלו סוברים שה' הוא כל יכול, וביכולתו לשנות את הטבע, אך לשיטתם אין חיסרון בכך שאינו יכול לעשות דברים בלתי אפשריים מצד עצמם. כלומר שלדעתם פירוש המושג "כל יכול" הינו "יכול לעשות כל האפשרי על פי שכל".

כן היא דעת הרס"ג כפי שכותב בספרו:: "ולכן לא תהללנו שהוא עושה את החמשה יותר מעשרה, על אף שאינו מוסיף עליהן, ולא שהוא מכניס את העולם בתוך טבעת, בעוד שאינו מיצר את זה ולא מרחיב את זה, ולא שהוא מחזיר את אתמול במצבו של אתמול, מפני שכל אלה מן הנמנע. וייתכן שישאל אותנו אחד הכופרים עליהן, אז נענה לו שהוא יכול על כל דבר. וזה אשר שאלו עליו אינו מאומה, כי אם הבל, וההבל אינו כלום. וכאלו שאלו אם יש לו יכולת על לא כלום, כי על זה שאלו באמת."

דברים דומים כתב הרמב"ם, והוסיף: "ואין חיסרון ביוצר בכך שאינו יכול לעשות את הנמנע [...] ולא נייחס לאל יתעלה חוסר אונים מכיוון שאין הוא יכול להפוך את עצמותו לגוף או לברוא את מי שהוא כמותו".

כמו כן דעת ר' יוסף אלבו בעל ה"עיקרים", ר' ידעי' הפניני בעל "בחינות עולם", ר' יצחק עראמה, הרלב"ג ור' יצחק אברבנאל שיש לנמנעות קיום בחיק הבורא.

הסיבה לטענתם

באותם ימים, היה צורך השעה והדור להוכיח לבני ישראל את יסודות האמונה בדרך של הוכחות ומופתים שכליים. בחכמת החקירה הוכיחו חכמי החקירה את מציאות ה', שהוא אחד, קדמון ונצחי ללא קץ ותכלית, שאין לו גוף ודמות הגוף, שהוא ברא העולם וכל המציאות צריכה לו ועוד.

אחת הנחות היסוד שבבסיס הוכחות אלו – היא קיומן של "נמנעות", כלומר: שדבר אחד לא יכול להכיל שני הפכים. לדוגמא: מדבר גבולי – לא ייתכן שיווצר בלי גבול; ולאידך, דבר שהוא בלתי מוגבל ואין סוף – לא ייתכן שיש לו גוף; לא ייתכן שיהיה יותר מאחד, ועוד.

טענו מקיימי הנמנעות: אם נאמר שאצל הקב"ה לא קיימים כלל "נמנעות", והינו "כל יכול" במובן הפשוט של המילה, עלול האדם להסיק כאילו ה' יכול גם כן להגשים את עצמו, והוא אינו מוכרח להיות אחד אלא עשוי להיות גם שניים, ויכול לחול בו שינוי, וכיוצא בזה דברים שהם היפך מעיקרי האמונה. דווקא על ידי קביעת "הגדרות" ברורות והגדרת דברים שמן הנמנע להאמין בהם, ניתן להוכיח את האמונה בה' על פי השכל.

דעת הסוברים שאין לנמנעות קיום בחיק הבורא

ראש הסוברים שאין לנמנעות קיום בחיק הבורא הינו הרשב"א. הרשב"א מאריך בכמה תשובות לבאר את הסכנה בהשקפה המייחסת נמנעות לבורא, הרשב"א כותב שאמונה זו תבטל את את האמונה בניסים כקריעת ים סוף וכדומה! אמנם מתשובות אלה לא מצטיירת דעתו של הרשב"א בבירור בשלילת הנמנעות מהסוג שלא ניתן להבינם כלל (סוג הב'). דעתו זו עולה דווקא מתוך כתב התנצלותו של ר' ידעיה הפניני ששלח לרשב"א בו הבהיר ר' ידעיה שאין הוא טוען שהקב"ה אינו יכול לחולל ניסים כקריעת ים סוף וכדומה, אלא רק שנמנע אצלו לעשות שיהיה "רוכב ואינו רוכב", מכך שהרשב"א אחז בהתנגדותו לדעות אלו מוכח שהוא חלק גם על החלוקה בין ב' סוגי הנמנעות ולדעתו כל סוגי הנמנעות מושללים אצל הקב"ה.

ר' הלל מפאריטש מסביר בספרו פלח הרימון את הסיבה לכך שהרשב"א לא כתב וביאר במפורש את סיבת התנגדותו לחילוק בין ב' סוגי הנמנעות: בהתחלה תקף אותם הרשב"א מאחר שראה ששיטתם תסתור את האותות ומופתים שבתורה. אמנם לאחר שראה שאף לפי שיטתם אין סתירה לאותות ומופתים שבתורה, לא השיב עליהם בפירוש מפני שהסיבה למחלוקתו עליהם הייתה על פי תורת הקבלה, ששוללת נמנעות באופן נחרץ אצל הקב"ה, וזה לא רצה לגלות אז מאחר שחכמת הקבלה אז גילו רק ליחידי סגולה.^{[דרוש מקור]}

הסיבה לטענתם

הסיבה הגלויה לטענתם הייתה שבעוד שבימי הרמב"ם הפילוסופיה שימשה רבים לעזר וסיוע באמונה, הרי בימי הרשב"א הפילוסופיה הפכה לצרה. רבים החלו ללמוד פילוסופיה - לא מספרי גדולי ישראל אלא להבדיל - מספרי יוון ופילוסופיית אריסטו. כבר לא הייתה זו פילוסופיה המבוססת על אמונה צרופה. אלא הכל נהפך להיות מבוסס על הפילוסופיה וההיגיון. הניסים בתורה הוצאו מפשוטם או שפירשו שנעשו על מעשי חכמה ותחבולה, התורה פורשה רבות בדרך אלוגרית - אברהם ושרה נהפכו לחומר וצורה, איסורי התורה הוצאו ממשמעותם וכו'. ר' אבא מארי מלוניל שראה את הסכנה שבשיטה זו פנה בייחד עם האחים וידאל אל הרשב"א שיטיל חרם על לימוד הפילוסופיה. ואכן לאחר שחקר את הנושא הטיל הרשב"א חרם על לימוד הפילוסופיה, את החרם פרסם הרשב"א שלש פעמים בשלוש נוסחאות שונות. בתוך התשובות ההעוסקות בחרם, וכן בנוסח החרם עצמו, מבהיר הרשב"א את התנגדותו לשיטת הפילוסופיה המקיימת נמנעות אצל הבורא ושוללת אותות ומופתים. את החרם השלישי כתב הרשב"א לאחר התנצלותו של ר' ידעיה הפניני ומכך מוכח שלא קיבל את חילוקו בב' סוגי הנמנעות.

הכרעת תורת החסידות

תורת החסידות מכריעה שהקב"ה הוא נמנע הנמנעות. יתרה מזו הרבי מסביר שעניין זה הוא מובן בפשטות הכי גמורה: את כללי השכל ברא הקב"ה, לפני שנברא העולם לא היו שום כללים וחוקים, הכללים נוצרו לאחר בריאת העולם באופן שבו ה' בחר לבראותו, אך ה' ודאי יכל להחליט לבראותו באופן שהכללים השולטים בו יהיו שונים, וברור שהוא עצמו לא מוגבל בכללים אלו

הרבי אף מתבטא ש:"כאשר ישאלו אדם פשוט האם לדעתך מוגבל הקב"ה באיזו הגבלה מסויימת שמחייב שכלך הדל?! – יענה מיד: "פרא אדם" שכמותך, כיצד עולה על דעתך שאלה כזו?!... ואם הוא "עז פנים" יוסיף ויאמר ל"גדול" ששואל שאלה זו: יתירה מזה – אפילו בשכל הגדול שלך לא מוגבל הקב"ה!..."

והמענה לשאלה כיצד נדע במה להאמין ובמה לא הרי התשובה הינה ברורה מאד: אנו מאמינים במה שה' ציווה אותנו להאמין, ומה שהתורה ציוותה לא להאמין איננו מאמינים! כל יסודי האמונה הם מפני שכך עלה ברצונו יתברך. אף שמצדו, יכול הקב"ה לעשות גם באופן אחר. מצד הכרח השכל – לא ניתן להכריח על שום דבר כיצד הוא למעלה, אפילו לא את העניינים העיקריים דוגמת אחדות ה' והשגחתו, שהרי לגבי הקב"ה לא תופסים כל הכללים הללו. הדרך היחידה לידיעה בעניינים אלו היא – אך ורק מזה שהקב"ה הודיע לנו בתורתו! ה' הודיע לנו בתורתו ש"אין עוד מלבדו" – אחדות ה', ו"הלא את השמים ואת הארץ אני מלא" – שאין לו קץ ותכלית, וכן שבריאת העולם הייתה על ידי זה שהקב"ה שצמצם את אורו (ולא חלילה באופן שעזב את הארץ לכוחות אחרים חס ושלום).

כללי השכל אצל הקב"ה לפי תורת החסידות

כאמור לפי תורת החסידות הקב"ה הוא נמנע הנמנעות ואינו מוגבל בכללי השכל. אמנם לאחר שהקב"ה בחר לצמצם את עצמו בסדר ההשתלשלות, הרי בדרגות אלו קיימים כללי השכל ויש נמנעות, ולכן בעולם שלנו לא ייתכן שהזמן יהיה למעלה מהזמן, ודבר שהוא בעל גבול יהיה בלי גבול ודומה, בדרך זו מבואר כיצד ניתן להביא משלים מהאדם לקב"ה ("מבשרי אחזה אלוקה") וכיצד מביאים הוכחה לבריאת ה' את עולמו והיותו בו תמיד מהנשמה והגוף, ועוד.

מקום הארון אינו מן המידה

הראייה העיקרית שהובאה בתורת החסידות לכך שהקב"ה הוא נמנע הנמנעות הוא ממאמר חז"ל: "מקום הארון אינו מן המידה". אמנם מכך שבכמה מאמרים מובא שעניין "מקום הארון אינו מן המידה" הוא עניין של ביטול המקום לגבי למעלה ממקום, התגברות שם הוי' על שם "אדנ-י" וכיוצא בזה, מוכיח הרבי שיש לזה איזושהי תפיסת מקום בשכל, שהרי מצד "נמנע הנמנעות" יכול להיות חיבור אף ככשני העניינים ההופכיים הם בתוקפם ואין צורך שאחד יתבטל לשני ויתגבר עליו. אמנם ברור שאין הכוונה שעניין זה הוא עניין שכלי מובהק, וברור שאין זה כי אם בכח נמנע הנמנעות.

בעניינים שונים

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לחב"דפדיה והשלימו אותו. יתכן שיש על כך פירוט בדף השיחה.

על רבי לא ניתן לשאול שאלות על סדר מלמעלה למטה או מלמטה למעלה מכיוון שהוא בגדר של נמנע הנמנעות. בתקופה השניה בימות המשיח תהיה הלכה כבית שמאי ובית הלל גם יחד, דבר זה יהיה בכח נמנע הנמנעות. הרבי מוכיח שנס פך השמן היה באופן שהשמן התכלה ולא התכלה בו זמנית, שזהו נס של נמנע הנמנעות.

כל יהודי יכול לעבוד באופן של נמנע הנמנעות

לאחר הכרעת תורת החסידות שהקב"ה הוא "נמנע הנמנעות", מחדש הרבי שעניין זה נפעל גם במציאותם של ישראל ועבודתם, והקב"ה תובע ונותן כוחות לכל יהודי לעבוד באופן של "נמנע הנמנעות". הרבי אף מתבטא שבני ישראל "הורגלו" שתובעים מאיתם עבודת ה' באופן של "נמנע הנמנעות". הכח לכך הוא על ידי התורה ומתבטא זה בכמה עניינים, ומהם:

• ישנה מציאותם של עם ישראל וביחד עם זה מאוחדים עם הקב"ה.
• חיבור עבודה במדידה והגבלה עם עבודה למעלה ממדידה והגבלה.
• על ידי עבודה מוגבלת להגיע לגילוי בלתי מוגבל וביחד עם זה להישאר בהגבלה.
• תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם.
• לימוד התורה ונתינת הצדקה למעלה ממדידה והגבלה.
• "עולמך תראה בחייך" - חיבור עולם הזה ועולם הבא.
• עבודה של עמידה בתוקף באמונה וקבלת עול ללא שינויים, וביחד עם זה התעלות והשתנות מתמדת.
• מצד אחד להניח השכל על הצד ומצד שני להבין כל דבר בשכל
• תנועה של מסירות נפש ורצון לצאת מהמציאות, ורק "על כרחך אתה חי". ובייחד עם זאת קיום הציווי "ונשמרתם מאד לנפשותיכם", מתוך שמחה.
• מצד אחד לתבוע את הגאולה באופן שהוא מרגיש שכל זמן שבית המקדש לא נבנה הרי זה כאילו הוא נחרב, ומצד שני לשמוח בשמחה גדולה(בשמחת יום הגאולה י"ב-י"ג תמוז ועשיית התוועדות של שמחה, וקבלת שמחה לכל השנה וכו') ודווקא על ידי שמחה זו לבטל את הגלות.
• מצד אחד להאמין שמשיח מגיע בכל רגע ומצד שני לתכנן תוכניות בגלות לטווח ארוך
• עשיית השליחות של הקב"ה בגלות במעמד ומצב של צער, ובפרט אצל השלוחים שבגשמיות נמצאים במקום מרוחק, וביחד עם הקושי והצער לעשות זאת בשמחה, בכח נמנע הנמנעות

הארת כל החושך על ידי הדלקת נר אחד (חנוכה)

• הליכת החסידים ל'סליחות' באופן של 'שאקלדיקערהייט' - מתנדנדים.
• הריקוד בשמחת בית השואבה (עניין של בית המקדש) ברשות הרבים (גלות).
• לימוד כל שיעורי החת"ת, שניים מקרא ואחד תרגום של שמחת תורה ושבת בראשית (שארוכים הם למאד) בזמן כה קצר.

לקריאה נוספת

• 'היכל ליובאוויטש' בית שמש תשפ"א, גיליון א', עמוד 77. ואילך גיליון ב' 235 ואילך.

קישורים חיצוניים

• הרב אסף חנוך פרומר, גיליון התמים, סקירה בעניין נמנע הנמנעות (נמצא בגיליון 31 ע' 25).