כת הפרנקיסטים

		הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
		אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.	שיחה

		ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
		אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.	עריכה

		ערך זה נמצא בעיצומה של עבודה ממושכת. הערך פתוח לעריכה.
		אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, ויקיזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך.

כת הפרנקסטים הייתה שאריות של השבתאות שהתרכזה סביב משיח השקר יעקב פראנק, וגרמה לעלילות דם וצרות שונות לעמנו.

גדולי התורה ובראשם הבעש"ט ותלמידיו נלחמו בהם עד שניצחו אותה.

הקמת הכת

הכת הפרנקיסטית נטתה לדרך של התפקרות, וע"פ התורה והמצוות בטלות, ומצוות "לא תעשה" הופכות למצוות "עשה". ברכה מקובלת בקרב הפרנקיסטים הייתה: "ברוך אתה ה'... מתיר איסורים".

יעקב פראנק

מייסד הכת היה יעקב פראנק, הוא נולד בחבל פודוליה בשנת תפ"ז למשפחה אמידה שהייתה מקורבת בסתר לחוג השבתאים. בגיל צעיר ביקר בסלוניקי שבטורקיה, שם הייתה כת של שבתאים בשם הדומנה שממנה קיבל השפעה וחיזוק.

עם שובו לפולין בשנת תקט"ו. החל לפתח שיגעון גדלות ואמונה כי הוא ממשיך דרכו של שבתאי צבי כמשיח. בכוח הכריזמה הממגנטת שלו אסף יעקב פרנק חבורה של מאמינים שהכתירו אותו כיורשו של שבתאי צבי. אך הוא לא הסתפק בהילת המשיח החדש, אלא גם ביקש ליצור תאולוגיה שבתאית משודרגת קיצונית יותר בפריקת כל עול של תורה ומצוות.

פרנק ראה את עצמו כשליט עליון לא רק על הארץ, אלא גם כלפי השמים, כפי שהתבטא: "בלעדי לא יוכל איש לקרב ולא להיכנס לפני א-לוקים. אכניס אליו כל מי שארצה להכניסו, ומי שלא ארצה בו לא ייכנס. אני הוא השוער הא-לוקי".

מובא שכאשר התנצר פרנק בכה הבעש"ט, ואמר שזה דומה לקטיעת אבר מן הגוף שכל עוד האבר קשור הוא חי, ואח"כ הוא כבר חתוך.

הרבי הזכיר^{[דרוש מקור]} זאת הדבר כראיה שאפילו אדם נמוך כל כך נוגע מעשיו עד שגרם להבעש"ט בכיה.

התגלות מעשי הכת

בכ"ו שבט תקט"ז, בעיר הקטנה לאנצקורון בפלך פודוליה, התאספו חברי הכת בבוקרו של יום בבית אכסניה של אחד מחבורתם, ונהגו שם כדרכם בריבוי פריצות והפקרות. יהודי עובר אורח שהציץ לכיוון הבית וראה את מעשיהם, רץ לספר על כך לרבני וראשי הקהילה שהגיעו עם כוחות השלטונות ואסרו את ראשי הכת, ופיזרו את המשתתפים.

אירוע זה היווה ציון דרך מכרעת בתולדות הכת, כאשר מצד אחד רבים עזבו את הכת, ומצד שני, הרבנים הטילו חרם על חברי הכת.

החרם על הכת

בכ"ו סיוון תקט"ז באסיפת ועד ארבע הארצות שבלבוב ובצירוף כמה רבנים הוטל חרם על כ2000 יהודים שהשתייכו לכת פראנק,החרם הופץ בדפוס בכל קהילות פולין, ובכל קהילות ישראל הרחיקו את אנשי הכת שלא יבואו ויתערבו בין בני ישראל.

החרם נכתב על ידי חברי הקלוז בברוד, בהשתתפות הרב חיים הכהן רפפורט.

החרם נקרא בשם "חרב פפיות" ונועד להבדיל ולהפריש את מאמיני שבתאי צבי מקהל ישראל שלא יבואו בקהל לא ינשאו איתם, וירחקו אותם מכל שייכות לעמנו. החרם קבע כי יהודי שנחשד בפרנקיזם אסור לשכור ממנו דירה, ללמד, למול ולקבור אותו.אותם אלפיים איש שהשתייכו לכת הפראנק, פנו לכנסייה הנוצרית שהסכימה לקבל אותם.

שרפת התלמוד

כחלק מהמרת דתם הודיעו הפרנקסטים לכנסייה שהתלמוד הוא מקור כל הבעיות של עם היהודי, וזאת ע"י ויכוח פומבי שיוכיח את התלמוד.

ההגמון דמבובסקי, הבישוף של קאמניץ, הכריח את מנהיגי יהודי פודוליה להתייצב לפניו לוויכוח פומבי עם הפראנקיסטים. אנשי הכת השתדלו להוכיח במהלך הוויכוחים שיש אמת בעלילות הדם, וכביכול יש להם מקור בתלמוד. אנשי הכת העלו טיעונים להוכחת צדקת הנצרות. אך הרבנים נמנעו מלהשיב על טענותיהם המסולפות כדי שלא יואשמו בזלזול בדת הנוצרית - טענה שהייתה נפוצה באותם שנים.

יש מקור בודד שכתב שאנשי הכת לא הסתפקו בדיבורים אודות אמיתות עלילות הדם אלא אף עשו מעשה:

"בעיר ואילאוויטש התחזתה אחת מנשות הפרנקיסטים לאשת הרב. זו הודיעה לכומר בסוד כי ראתה את הרב יחד עם בעלי בתים נוספים מבני הקהילה שוחט ילד נוצרי לצורך הפסח. על פי עדות זו נהרגו הרב ובעלי הבתים על קדוש השם אחרי משפט קצר, והרבנית האמתית וחמשת ילדיה עונו ביסורים קשים עד אשר התנצרו"

— ^{[דרוש מקור]}

.

עם תום הוויכוח ולאחר כמה השתמטויות נאלצו הרבנים וזקני הקהילות שבפודוליה להתייצב שוב לפניו ביום ג' חשוון תקי"ח (17 באוקטובר 1757) כדי לשמוע את פסק הדין.

בפסק דינו של ההגמון נאמר, כי הוויכוח הוכיח את הרע שבתלמוד ולפיכך יש לשרפו בשוק העיר. ההגמון הורה לערוך חיפוש מדוקדק בכל מקום שדרים בו יהודים, בערים ובכפרים, בבתי כנסיות, בבתים פרטיים ובבתי מסחר-הספרים של היהודים ולהביא מהם את כל הספרים האסורים, ספרי תלמוד ופוסקים וספרי קבלה ולמסרם לרשות הכנסייה.

למחרת בד' חשוון תקי"ח, קיבל פסק הדין אישור על ידי בית המשפט האזרחי בקאמניץ. בפסק הדין נאמר, שבית הדין נענה ""לצדקת תביעתם של מתנגדי התלמוד מבני הברית הישנה המבקשים את שרפת הספרים המכונים תלמוד תכף ומיד... ציווה למסור את הספרים האלה הראויים לא רק לאש חולף אלא גם לאש נצח, ליד שר הצדק [התליין] ולשרפם על המוקד לעיני כל הקהל"". פסק הדין הוצא אל הפועל בו ביום.

שריפת התלמוד בקאמניץ עוררה רוח דיכאון בין יהודי פולין. חכמים ומגידים דרשו על המאורע ומשמעותו. רבי ישראל חריף מסטנוב, מתלמידי הבעש"ט, בדברו על הצרות שאירעו לישראל בשנים שמנינן מסתיים בח' החל מחורבן בית שני, כתב:""וגם בזמננו, שנת תקי"ח לאלף השישי, נשרפה תורתנו הקדושה בארבעה ימים לחודש מרחשוון שנת הנ"ל נשרפו כל שישה סדרים ועוד מסכת ברכות ותיקוני זוהר ואשלי רברבי [שולחן ערוך עם פירושים], מחמת המינים שבתי צבי ימ"ש [ימח שמם]"."

המאורע זעזע את יהדות פולין כולה, בעבות הסכנה שהגזירה תתפשט בפולין כולה. יהודי בשם ר' ברוך , השתדל לפני המיניסטר בריהל, שהיה בעל השפעה עצומה בחצר אוגוסט השלישי מלך פולין, שהמלך יצווה על הנונציוס של האפיפיור בפולין לחקור בדבר ולחדש את המשפט.

בדרך נס, כחודש ימים מיום שרפת התלמוד בקאמניץ לקה דמבובסקי בשבץ ולאחר שלשה ימים של ייסורים קשים מת בכ"ו חשוון (9 בנובמבר) תקי"ח, בעקבות מותו התבטלה הגזירה.

ע"פ גרסא אחרת הגיע שליח הבעש"ט ר' חיים ישראל דער טעפטר (היוצר) להתריע בו שאם לא יבטל את גזירת שריפת התלמוד ושאר ספרי ישראל ולא יבטל את הקנס שהוטל על יהודי קמיניץ לחזק בית תפלתם - ימות מיתה חטופה, דמובוסקי ענה לשליח:"אמור למשלחך כי בז אני לו ולהפחדתו", ובתהלוכה בדרך לשרפה קיבל דמבובסקי שבץ ומת.

הויכוח בלבוב

לאחר שהנסיון להיכנס תחת הכנסייה בקמיניץ לא צלח. ניסו הפרנקסטים להיכנס תחת חסות הכנסייה בלבוב.

בראש המלחמה והוויכוח בלבוב עמדו הבעש"ט תלמידיו וחסידיו, ובראשם הרב חיים הכהן רפפורט .

במכתבו של רבי אריה לייב מבולחוב מסופר שהפרנקיסטים היו כותבים את מכתביהם בהצפנה ולא הצליחו להבין את דבריהם רק תלמיד הבעש"ט רבי ישראל חריף הצליח לגלות את הצופן וכך גילו את מעלליהם.

ע"פ דברי המכתבים בגניזה החרסונית הבעש"ט בעצמו נכח בויכוח, אולם ברשימת הרבי הריי"צ דלהלן שבלקוטי דיבורים מזכיר שהבעש"ט שלח שליח ללבוב, שהוא בעצמו לא נכח שם.

ברשימות אדמו"ר הריי"צ , מסופר שהבעש"ט שלח את אחד מתלמידיו הצעירים ר' משה מעשל מכפר בעזענקע, עם מכתב אל תלמידו הרב חיים הכהן רפפורט,הבעש"ט כתב גם מכתב ונתנו לתלמידו ר' משה מעשל אל ר' חיים ישראל מלבוב. ש=

כאשר הביא ר' משה לרבי חיים הכהן רפפורט את המכתב, הוא עמד מלוא קומתו, ובהדרת כבוד מיוחדה קרא את האגרת הקודש. כשגמר לקרוא נאנח ואמר: "כל קהל עדת ישראל בלבוב ואגפיה זקוקים לרחמים גדולים על אודות הגזירה הנוראה - היה לא תהיה - לבטל חלילה וחס אמירת "עלינו לשבח"."

רבי חיים רפפורט ציווה לערוך סעודת מצוה, וכעברו שעה קלה כבר נודע לתושבי העיר אודות הגזירה, ובעת הסעודה הכריזו על החלטת האסיפה כי כל העדה יעמדו על נפשם ויאמרו "עלינו לשבח" שלש פעמים בכל יום, כאשר עד עתה, מבלי לשים לב אל הגזירה, ואשר יום הראשון הבא קבעו לתענית ציבור בתקיעות שופר.

ביום הששי בבוקר, הלך ר' חיים ישראל אל סגן הארכיבישוף מיקולסקי ויתרה בו כי אם לא יבטל את הגזירה - ייענש קשה. מיקולסקי בתגובה גירש אותו משם, ביום הראשון שלאחא מכן, בירדו מעל הבימה נפל מיקולסקי מבימהושבר את רגלו וידו הימנית והתעלף במקום, הוא נזכר בר' חיים ישראל שהיה אצלו ביום ששי שעבר, ובהתבוננו נזכר שאת היהודי הזה ראה בהיותו במיניץ-פודולסק בעת שהתרה בהארכיבישוף דמבוסקי כי יבטל את גזירת שריפה ספרי ישראל ובאם לא ישמע לו - ימות. מיקלסקי ציווה מיד את ראש הכומרים להודיע להרב ולקהליה שהוא מבטל את גזירת קריעת "עלינו לשבח" מסידורי התפלה.

כשהגיע השורה ליהודי העיר הוכרז שישימו את התענית ולתפילה ערבית ידליקו בכל בתי הכנסיות הרבה נרות כמו ביום טוב, ויתפללו בניגון המקובל מהמהר"ל מפראג - שמנגים בימים הנוראים - אבל בלי כריעה והשתחוואה על הארץ.

אירוע זה היה בכ"ו תמוז תקי"ט,

במכתבי הגניזה החרסונית מובאים כמה מכתבים המספרים על יום חג שהכריזו הבעל-שם-טוב ותלמידיו לרגל ניצחונם על כת ה'פראנקיסטים'. ביום כ"ו תמוז יום ניצחון מורנו רבי ישראל הבעל-שם-טוב, על ה'פראנקיסטים' – אנשיו של משיח השקר יעקב פרנק בעיר לבוב.

הרבי מתייחס במכתב מדוע החג הזה אינו ידוע, ומדוע אין חוגגים אותו:

"במענה למכתבו... בו שואל במה שמצא נדפס בספר גנזי נסתרות... אשר קיימו עליהם לעשות מדי שנה בשנה וכו' ביום כ"ו תמוז, ושואל להטעם שאין חוגגים יום זה, ואפילו רישום יו"ט אינו ניכר.

"והנה לא שמעתי ביאור על זה, אבל מה שנראה לי הוא, שמצינו בכגון דא בקביעות יו"ט שמתברר לאחרי זמן אופן הקבלה והקביעות בזה, וזכר ורמז לדבר מלשון חז"ל, בענין נס חנוכה, לשנה אחרת קבעום (שבת כ"א:). וכיון שקבלה האמורה הייתה בשנת תקי"ט, זאת אומרת שעוד קודם קיום האמור בפעם הראשונה, הייתה הסתלקות הילולא של הבעש"ט ונתפרדה החבילה, וידוע מצב הרוחות אז בין תלמידיו וכו', שנראה מלכתחילה לא חלה הקבלה".

— אגרות קודש חלק י"ט ע' פא. ימי חב"ד ע' 216.

כמו כן הרבי ציין שיש סתירות בין מכתב הגניזה, שהתאריך במכתבים ככל הנראה לא מדוייק.

הוספה לשיחת שבת פ' מטות מסעי כ"ו תמוז תשמ"ב, בו הרבי מצביע על הסתירה בין התאריכים.

המנחים הכניסו לרבי דלהלן:

"בנוגע למה שדובר ע"ד יום כ"ו תמוז (הקביעות דש"מ מנ"א ש.ז.) אם יש להעיר, מה"התמים" חוברת ו' ע' כ"ד שני מכתבים מהבעש"ט ותמדיו , שביום זה נצחו את הפרנקסטים? ולכן "קבלו עלינו ועל זרענו.. מעתה ועד עולם לעשות יום זה יום טוב יום משתה ושמחה". דלכאורה קביעות יו"ט בהזמן דבין המצרים הוא כמו הקדמה לענין יהפכו לשמחה, וזה שייך לענין (שבת מברכים "מנחם אב"."

הדגיש הרבי את המילה שני והוסיף:

"1) מכ"ו 2) מכ"ז - למחרתו עוה"פ וההוספה בהראשון מיום [ה' פ' ואתחנן], בהשני יום א' [פ' ואתחנן] שלפניו."

במכתבים שנדפסו בהתמים לא מצויין היום בשבוע וכמראה הרבי מציין זאת על פי האגרות המלאות.

התייחסות מרבותינו נשיאנו

הרבי הריי"צ מונה את אחד הטעמים להתנגדות אצל גדולי התורה יראי השמים בליטא לתורת החסידות שהיא הייתה מחמת החשש מכתות מחודשות ביהדות דוגמת הפרנקסטים.

שאלו את כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ, אם אמת כי סעודת אחרון־של־פסח שייכת לאיזה נס שהיה אצל הבעש"ט, ואמר כי איננו יודע, רק שמע אומרים כי אז היה ניצוח רוחני על הפראנקיסטים.. כי באחש"פ אמר כי ינצחום. פעם אמרו שזו סעודת-משיח, "ויצא חוטר" [הפטורת אחש"פ].

עוד ציין הרבי הריי"צ ברשימותיו שהמשכילים נהגו להכחיש את חלקו של הבעש"ט בוויכוח בלבוב, על מנת לסלף ולהקטין את ערכו של הבעש"ט.

מעשה הבעש"ט לביטול הגזרה

הרבי הריי"צ מאריך ברשימות קבלה מרבותינו בקשר לפעולות הבעש"ט ושלוחיו לביטול הגזרות של שרפת התלמוד. ואת הגזרה בלבוב, הרשימה מעלה גרסה שונה ומחודשת למאורעות ולניסי ההצלה.

בהקדמה לרשימה כותב הרבי הריי"צ: סיפור זה שמע כ"ק אדמו"ר הזקן מחציתו מתלמיד הבעש"ט ר' משה מעשל, שהוא היה השליח לדבר מצוה ומחציתו ממורו הרב המגיד:

הרשימה משולבת בסיפור נוסף שאירע באותה השליחות בנוגע לבירור נשמה טועה על ידי הגאון רבי חיים הכהן רפפורט שהיה רב העיר לבוב באותה התקופה. להלן נעתקו הקטעים ברשימה השייכים לענין השליחות לביטול הגזרות הנ"ל.

תיעוד רבי יעקב עמדין

שער ספר השמוש לר' יעקב עמדין בו מלקט פרטים ושמעות על הפרשה.

ר' יעקב עמדין (היעב"ץ) ערך ספר מיוחד בשם "ספר שימוש" ובו הביא את כל הסיפורים והאיגרות והאגדות בקשר לשרפת התלמוד בקאמניץ וכן על נס מותו של הבישוף דמבובסקי מקאמניץ. וכן את סיפורי המעשיו בלבוב.

אגדות של ממש הסתובבו וכפי הנראה אנשי דמיון פרוע הוסיפו עוד ועוד, הננו להביא בכאן שנים מתוך האגדות, שמבטאות את הליך הרוח של הניסים הגדולים שנעשו:

הבישוף נהפך למכשף

נוסח של הסיפור, ששמע ר"י עמדין מפי שאר-בשרו ר' בער, שהיה בבראד "בבא שמה בשורת הנס":

"הבישוף הנ"ל [מקאמניץ] לקח כל ס"ק [ספרי קודש] שמצא בפדלייע, ושרפם התליין בבזיון מצוה, ובהשליכו התלמוד על האש דחף עליהם במטהו, וכה אמר בקללו: לכו לשרפה ר"מ ר"י ר"ש וכו' (שמות חכמי התלמוד כאשר שמו בפיהם כת ארורה הנ"ל) ודלקתם היטב. ואחר זאת עשה לו הבישוף שלושה שבועות ימי משתה ושמחה, על שפעל כזאת, ויקרא לאוהביו שרים וכומרים, וישתו וישכרו עמו, ויעשו אתו ברכה, וינשאוהו על ככה. ובאחרית ימי המשתה והששון, עודם יושבים לפניו אוהביו ומיודעיו לשמוח עמו להללו ולברכו, ויאמר אליהם פתאום בזה"ל [בזו הלשון]: מי מכה אותו. ויבט הנה והנה לראות ולעיין מי הוא זה אשר מלאו לבו לעשות כן להכותו. וישאל למאהביו, כי חשב שהמה רואים מאומה מאחריו, והמה שתקו איש אל רעהו, חשבו כי מחמת שכרות אומר כן, כי לא ראו מאומה, והוא מצעק. ויביאוהו עבדיו אל המטה. אז צעק מר, שדוקרין אותו בסכינים ודנין אותו באש. לא האמינו העומדים שם, באור היום צווח במר יותר, ולא חשבו כומריו ומשמשיו שיהא ממש בדבר. והתגולל בחולי נופל שלושה ימים ושלושה לילות, אח"כ אמר: כאן עומדים אנשים יהודים, ושורפים אותו כמו ששרף הספרים. אז התוודה שכן עשה, והצדיק הדין עליו ששמע לכת ש"ץ. הגלחים אמרו שנשתגע. והוא נפגר ונקבר.

בלילה אחר פגירתו התחיל לחנק כומריו, כל המסייעים לדבר עברת השרפה. השמש של גלחים, בשחר רצה להקיצם לתפילתם, מצאם פגרים מתים, ומצא כמה מתגוללים במכת מגפה. והמה אמרו, שהבישוף עשה הריגה בהם, והתראה להם בלילה והגיד אליהם, שאם לא יחפרוהו מקברו וישרפוהו במקום ששרף הספרים הקדושים, ידעו באמת כי לא ישאר שום גלח בפדאליע. חפרוהו וקצצו ראשו במרה של חפירה וקברו ראשו במקום אחר נפרד מגופו, כי כן משפטם עם מכשף ומזיק אחר מותו. אח"כ חזר ונגלה אל הכומרים בלילה וראשו תחת זרועו, וחזר והרג בהם בכמה קלושטרס [מנזרים] שם בקאמניץ. נתייעצו ללכת אצל גלחים יעזוויטרס שי"ל יד בשה"ט [שיש להם יד בשם הטוב, כלומר שם המפורש]. השביעוהו ובא אליהם בחצות היום, והגיד להם כנ"ל באזהרה. וכן עשו לו במקום שרפת הספרים. ופסקה המכה מן הכומרים".

אותיות פורחות

איגרת שקיבל מידי תלמידו, ר' ליפמן כ"ץ מדאנציג. בה נאמר:

"בהיות שנתעוררו אנשי בלייעל ש"ץ ימ"ש ומנהיגם היה פרענק ימ"ש... ולשונם לשון מרמה להכומר הרשע ימ"ש בישוף מקאמניץ... והוציאו דיבה על ספרי קודש ש"ס תלמוד... וצווה להכריז בכל מדינת ממשלתו לבער כל ספרי הנ"ל, אין ביעור אלא שריפה, ומצא מין את מינו, וניערו כל בתים וחדרים אשר שם אוהל תורה והוציאום לבית השרפה. זאת ועוד אחרת עשה רשע הנ"ל ימ"ש, הסיתו והדיח לכומר המושל דגליל לבוב, שיקדים נעשה לנשמע. ונשמע קולו בבואו אל הקודש ק"ק לבוב הבירה, ונאספו שמה כל העדרים עדרי צאן קדשים וע"ג [ועל גביהם] הרב המאור הג' ה"ה המפורסם נר"ו [ר' חיים כהן רפופורט], ויגשו לדורון ולתפילה וללחום מלחמת ה'. ובכל יום ויום לא פחות מעשרה אנשים חשוב' עשו ממש י"כ [יום כפור] אסור באכילה ושתייה וכו'. ויהי בעשותם יום יום, עוד זה מדבר, כומר דגליל הנ"ל, מתי יבוא לידי תורתנו הקדושה ותידון בב"כ ח"ו, וזה בא ויאמר בכתב מקאמניץ הנ"ל, ושם נאמר דברים כהווייתן: כטוב לב הרשע הזה ימ"ש ביין, והתפאר את עצמו בהוצאה מכוח אל הפועל מחשבתו הרעה מחשבת חוץ, והנה רוח גדולה באה מעבר הלז ויגע בו בחולי נופל הי' מכיסאו על מטה וממטה על הארץ. וזעק זעקה גדולה ומרה לאמור, אותיות של אש פורחות נגד עיניו. ושלח לקרוא לאנשים המתאבלים על ספריהם לאמור: אשלמה לכך מה שתבקשו והעתירו אל ה' ויסר מעלי המות הזה. ויהי בדברו אליהם יום יום, בין כך נטען טעינה מאין פריקה עד שנלאה נשוא. ונשר אברים אברים עד בלי השאיר לו שריד ופליט. וימת באותה מיתה הראויה לו. ויבא הפליט ויגד לכומר המושל בעיר הנ"ל [לבוב]: כדברים האלה עשה אלוקי העברים. כשמעו אחזתו חיל ורעדה וביטל הגזרה בכל לשון המובן ליהודים, ולנכרים ככתבם ולכלשונם... ושני כומרים מהצורר קאמניץ, האמת כן שהלכו לחאטין ארץ טורקייא [על גבול פודוליה] ונעשו שם גרי צדק".

קריקטורות על הגזרה והנס

"א. ס"ק [ספרי קודש] נשרפים במצוות הכומרים".

ב. "הכומר שורף הספרים עובר במרכבתו על גשר ותשבר תחתיו, ונהפכה מרכבה ורוכביה וירדו סוסים ורוכביהם במצולות כמו אבן". מתוך ספר שמוש לר' יעקב עמדין

ג. "כטוב לב הבישוף ביין ויזרקו אותו החיצונים מעל כיסאו, והתגולל בחולי נופל לארץ שלושה ימים ושלושה לילות".

ד. "הבישוף לאחר מותו נעשה מזיק לכומריו ויועציו שסייעו במעשה שרפת הס"ק, נחפר מקברו ונקצץ ראשו במרה ובא אח"כ ביום עם ראשו בין זרועו והרג בהם יותר והתרה בהם שאם לא ישרפוהו במקום ששרף הס"ק, לא יישאר שום כומר בהיפרכיא שלו, על כן הוכרחו לחפרו שנית ולשרפו לסיד באותו מקום אשר שרפו ס"ק על פיו".

בסוף הספר [שדפיו האחרונים נדפסו בשנת תקכ"ב, היינו אחרי הויכוח השני עם הפראנקיסטים בלבוב בשנת תקי"ט ולאחר שהפראנקיסטים יצאו מכלל ישראל] הוסיף חמש קריקטורות על הגזירה ועל הנס. קריקטורות אלה הן הראשונות מסוגן שנדפסו בספר עברי. וזה מה מה שכתב בשולי הציורים:

א. "ס"ק [ספרי קודש] נשרפים במצוות הכומרים".

ב. "הכומר שורף הספרים עובר במרכבתו על גשר ותשבר תחתיו, ונהפכה מרכבה ורוכביה וירדו סוסים ורוכביהם במצולות כמו אבן".

ג. "כטוב לב הבישוף ביין ויזרקו אותו החיצונים מעל כיסאו, והתגולל בחולי נופל לארץ שלושה ימים ושלושה לילות".

ד. "הבישוף לאחר מותו נעשה מזיק לכומריו ויועציו שסייעו במעשה שרפת הס"ק, נחפר מקברו ונקצץ ראשו במרה ובא אח"כ ביום עם ראשו בין זרועו והרג בהם יותר והתרה בהם שאם לא ישרפוהו במקום ששרף הס"ק, לא יישאר שום כומר בהיפרכיא שלו, על כן הוכרחו לחפרו שנית ולשרפו לסיד באותו מקום אשר שרפו ס"ק על פיו".

ה. "שני כומרים שרים אשר ראו כל מעשה ה' הנורא הלז, תקעו יד זה לזה ללכת יחדיו להתייהד, הלכו לטורקייא ונתגיירו. והם מגדולי [צ"ל: מגודלי] זקן ארוך, ושמותיהם ר' אברהם ור' יצחק".

"שני כומרים שרים אשר ראו כל מעשה ה' הנורא הלז, תקעו יד זה לזה ללכת יחדיו להתייהד, הלכו לטורקייא ונתגיירו. והם מגדולי [צ"ל: מגודלי] זקן ארוך, ושמותיהם ר' אברהם ור' יצחק". מתוך ספר השמוש לר' יעקב עמדין.

לא הסתפק ר' יעקב עמדין בזה שהדפיס ספר שלם, "ספר שימוש" על מעשה הפראנקיסטים בפודוליה ועל גזירת שרפת התלמוד בקאמניץ והנס שאירע לאחר מכן. אחת עשרה שנה לאחר הגזירה, כשבא להדפיס בבית-הדפוס שבביתו באלטונא ספר לרב סעדיה גאון, צירף בסופו סיפור המעשה בקאמניץ, כפי מה ששמע מפי ר' אברהם משאראגראד, גירסא נוספת של הדברים.

סופם של חברי הכת

הויכוחים והחרמות מטעם גדולי הרבנים הביאה להבדלה בין חברי הכת לבין העם היהודי, כאשר חלק חזרו לדת ישראל, וכאלפיים יהודים ויהודיות התנצרו.

כחלק מהמרת הדת הצהירו כי התלמוד מלא בהבלים ושקרים, וכי עלילות הדם נכונות, והיהודים אכן משתמשים בדם של ילדים גויים לצורך אפיית מצות.

יעקב פרנק עצמו התנצר בטקס חגיגי בורשה במעמד מלך פולין. הוא חי בעושר ופאר באחוזתו עד מותו בשנת 1790. אחרי מותו הנהיגה בתו אווה את התנועה.

ספיחים מדרכיו שרדו והתגלגלו לכת שבתאית שפועלת עד היום בטורקיה.

קישורים חיצוניים

• ליקוט רחב, בעיקר על פי מקורות יהודיים, של השתשלות גזרת שרפת התלמוד תקי"ח
• ספר שמוש, ספרו של ר' יעקב עמדין על המלחמות נגד אנשי הכת בהבירו בוקס.
• http://old2.ih.chabad.info/#!g=1&url=article&id=47526