שומרי בית המקדש
ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: לסדר את הפסקה איש הר הבית שאוחדה בצורה נכונה שתאוחד עם הביאור בערך זה, ולא ישוחזר!. | |||
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. |
שומרי בית המקדש, היו כהנים ולוים ששמרו ועמדו בשערי בית המקדש, לקיים מצוות שמירה על שערי בית המקדש.
טעם השמירה
שמירה זו אינה משום חישוב גניבה, שהרי "אין (מתנהגים ב) עניות במקום עשירות" ובזיון הוא לבית המקדש שצריך לשמור עליו מפני גניבות, אלא גזירת הכתוב הוא שנאמר "ושמרו" את משמרת ה', וגם כבוד בית המקדש הוא שלא יסיחו דעתם ממנו לא ביום ולא בלילה, כמו שכתוב[1] ושמרו את משמרת הבית.[2]
חובת השמירה מוזכרת הן בתחילת מסכת מידות והן בתחילת מסכת תמיד, הרבי אומר על כך, שזה מורה שהשמירה בבית המקדש היא גם מצד החפצא - שהבית צריך להיות שמור; וגם מצד הגברא - שהכהנים צריכים לשמור.
מקומות השמירה
הכהנים שמרו בשלושה מקומות: בית אבטינס, בית הניצוץ ובית המוקד.
הלוים שמרו בעשרים ואחת מקומות:
- חמשה - בחמשה שערי הר הבית.
- ארבעה על ארבעת פינות הר הבית - מבפנים.
- חמשה - על חמשת שערי העזרה.
- ארבעה - על ארבע פינות העזרה - מבפנים.
- שלושה שומרים נוספים בלשכת הקרבן, לשכת הפרוכת ובית הכפורת.
שמירה על השמירה
איש הר הבית היה מחזר על כל משמר ומשמר, ואבוקות דולקין לפניו, וכל משמר שרואה השומר שאינו עומד ושומר אומר לו איש הר הבית: שלום עליך.
במקרה שניכר שהשומר נרדם על משמרתו, חובט אותו איש הר הבית במקלו, ורשות היה לו לשרוף את בגדיו במקרה כזה.
כאשר היו שומעים את הקולות, היו כל השומעים בהר הבית אומרים זה לזה: הידעתם מה קול בעזרה? זה קול של בן לוי שנרדם על משמרתו, ולכן לוקה ממקלו של איש הר הבית, ובגדיו נשרפים. כתוצאה מכך היו שאר השומרים נזהרים לשמור ביתר שאת ולא להירדם למען הרבות כבוד השם.
בזמן הזה
מצוות שמירת בית המקדש היא מצוות עשה, שיש הסוברים שנוהגת גם בזמן הזה.
לאחרי חורבן בית המקדש, כאשר בני ישראל הוגלו לגלות תחת שעבוד מלכיות הגויים - הרי מצות שמירת המקדש קשורה עם סכנת נפשות, ופיקוח נפש דוחה כל התורה כולה, כולל המצוה דשמירת המקדש. וכיון דאידחי אידחי גם בזמן שאין זה פיקוח נפש ממש).
ויתירה מזו: הסכנה בפועל מאומות העולם היא במשך כל זמן הגלות, והמדובר הוא לא רק בזמן החורבן ובדורות בגלות, כאשר ארץ ישראל היתה תחת ממשלת צוררי יהודים ר"ל, אלא אפילו כאשר שלטה שם מלכות של חסד.
ואפילו כאשר יד ישראל תקיפה, ועושים הסכם שלום עם הגויים, הרי כל זמן שנמצאים בגלות, נמצאים תחת שעבוד מלכיות של אומות העולם, עד ביאת המשיח כאשר יתבטל שעבוד מלכיות, וכלל הוא בידינו ו"הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב", וכך הרי זה נמשך במשך כל הדורות, אב מוריש לבנו, ובפרט שהוא מחנכו בדרך זה, והילדים גם רואים ולומדים מהנהגת אבותיהם.
ולכן מובן, שאפילו במלכות של חסד ואפילו כאשר יד ישראל תקיפה ויש הסכם שלום, הרי הגויים בכלל הנם בחזקת סכנה, ואי אפשר לדעת מה יהיה מחר, לאחר זמן וכיוצא בזה, נוסף על זה - שאפילו אם זוהי מלכות של חסד אמיתית והסכם שלום אמיתי, הרי זה בנוגע לכללות העם, ואי אפשר לדעת בוודאות מה יעשו יחידים, ר"ל.
ומשום טעם פיקוח נפש, (אפילו ספק פקוח נפש), הדוחה כל התורה כולה, לא קיימו במשך הדורות בגלות את מצות שמירת המקדש(אפילו לפי הסברא הנ"ל שה מצוה שייכת גם בזמן הזה), על ידי הצבת שומרים מפני כבוד המקדש.[3]
איש הר הבית
איש הר הבית היה הממונה על שמירת בית המקדש.
איש הר הבית היה ממונה על כל המשמרות ששמרו בבית המקדש, הן על משמרות הכהנים והן על משמרות הלויים[4], ויש אומרים, שאיש הר הבית לא היה ממונה אלא על משמרות הלויים בלבד[5].
במשנה[6] מסופר, ש"איש הר הבית היה מחזר על כל משמר ומשמר, ואבוקות דולקין לפניו, וכל משמר שרואה השומר שאינו עומד ושומר, אומר לו איש הר הבית, "שלום עליך"".
במקרה שניכר שהשומר נרדם על משמרתו, מכיון שאינו עונה לו, חובט אותו איש הר הבית במקלו, והיה ברשותו לשרוף את בגדיו במקרה כזה. ישנה דעה[7] המפרשת כי איש הר הבית היה מכובד ביותר, והיה עובר לפני השומרים בהר הבית, וכל שומר שאינו אומר לו מעצמו "שלום עליך", ניכר שהוא יושן, וחובטו במקלו.
כאשר היו שומעים את הקולות, היו כל השומעים בהר הבית אומרים זה לזה:[8] "הידעתם מה קול בעזרה? זה קול של בן לוי שנרדם על משמרתו, ולכן לוקה ממקלו של איש הר הבית, ובגדיו נשרפים". כתוצאה מכך היו שאר השומרים נזהרים לשמור ביתר שאת ולא להירדם למען הרבות כבוד השם[9].
כמו כן, אין בשריפת הבגדים 'בל תשחית', משום שהפקר בית דין - הפקר[10].
אמנם, הרבי מבאר[11] שאין בל תשחית כיון שיש תועלת לנפשו שיחזור בתשובה.
לקריאה נוספת
- מסכת מדות, פרק א' משנה א, ב.
הערות שוליים
- ↑ מלכים ב' פרק יא.
- ↑ הרא"ש בתחילת מסכת תמיד.
- ↑ ספר השיחות תש"נ חלק ב' עמוד 405
- ↑ רמב"ם בית הבחירה ח, י.
- ↑ תוי"ט מדות א, ב.
- ↑ מדות, ב
- ↑ הגר"א במידות שם.
- ↑ ולהעיר מל' הרמב"ם: ורשות היה לו לשרוף את כסותו עד שהיו אומרין בירושלים מה קול בעזרה כו'. כלומר: זה שיעור במידת ההכאה, עד שיהיו אומרים כו', למען ישמעו ויראו.
- ↑ מדות פ"א מ"ב.
- ↑ רא"ש שם.
- ↑ בשיחת ראש חודש מנחם אב תשל"ו