זלמן קליימן

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: כתיבה לא אנציקלופדית.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
ר' זלמן קליינמן
דיוקן עצמי של ר' זלמן קליינמן

הצייר החסיד ר' זלמן קליינמן[1] (נפטר תשנ"ה), היה חסיד חב"ד בעל מסירות נפש וצייר ידוע.

תולדות חיים

נולד ברוסיה לאביו ר' יעקב קליינמן, יליד ורשה שהגיע לרוסיה בזמן מלחמת העולם הראשונה יחד עם אמו ועם אחותו הצעירה, איטה, ולאמו מרת רבקה, ילידת מינסק שברוסיה הלבנה.

ר' זלמן היה אדם בעל מידות ועניו מאוד. את הכרותו עם חסידי חב"ד, עשה בהיותו ברוסיה. ר' זלמן היה נכנס לעיתים תכופות לביתו של הגאון מרוגוצ'וב שהתבטא עליו, לפי עדותו של הרב נחום שמריהו ששונקין, ש"יעקב יודע ללמוד היטב"[דרושה הבהרה]. הרב ששונקין הוסיף ואמר כי "הגאון מרוגוצ'וב לא חילק שבחים מהר כל-כך. אך אם הוא אמר על מישהו שהוא יודע ללמוד, סימן שזה היה כך"[דרוש מקור].

בילדותו התגורר בלנינגרד. בקיץ תש"א, כאשר היה בגיל שמונה, פרצה חזית נוספת במלחמת העולם השנייה מול רוסיה הסובייטית.

באחד הימים פרסמו השלטונות הודעת חירום על פינוי כל ילדי לנינגרד למקום רחוק ובטוח, וזאת כדי להצילם, וגם כדי שהוריהם יוכלו להתמסר במנוחת הדעת לעבודות הגנה על העיר.

בלית ברירה, לאור המצב נאלצו ר' יעקב קליינמן ורעייתו להוציא מהבית את בתם רחל, ולמסור אותה לידיים נוכריות.

לאחר שהמצור על לנינגרד הלך והתהדק, לאור דרישת המששלה על הוצאת אזרחים שאינם לומדים בבתי ספר ממשלתיים, נאלצו ר' זלמן ואחותו פאניא לעזוב את עירם, שהוריהם בלית ברירה נותרו בביתם. לאחר נסיעה ממושכת של מספר ימים הגיעו ר' זלמן ואחותו לסיביר באזור העיר צ'ילאבינסק. כעבור פחות משנה הופרדו השניים בהוראת הממונים.

ביומן שכתב זלמן לאחר מכן, הוא מתאר חבורות ילדים שולטות ורודות בילדים צעירים וחסרי ישע. הוא מספר על ילד אחד,

לאחר המלחמה

כאשר הסתיימה המלחמה, בית הילדים עמד לחזור ללנינגרד. הילדים שהוריהם נספו, הוצאו מרשימת החוזרים. הם היו מועמדים להעברה לבית היתומים המקומי. כאשר נודע למדריכה אשר קירבה את ר' זלמן אליה, שהוא הוצא מרשימת החוזרים, ארגנה את כל המסמכים הפורמליים לאימוצו כבנה. היא אהבה אותו מאוה ודאגה לו כבן, דאגה לתזונתו ולכל צרכיו.

לימים סיפרה אחותו רחל זמיר[דרוש מקור]: "במשך כל שנות המלחמה היינו נפרדים. לא ראינו זה את זה כחמש שנים, אך היינו מתכתבים בינינו. והנה אני מקבלת מכתב מזלמן, ובו הוא כותב שאומץ על ידי המדריכה. הוא מודיע בשמה, שעלינו לנתק כל קשר בינינו לעולמים. וברוח זו כתב גם לאחותי...".

בשנת תש"ה הסתיימה מלחמת העולם השנייה, אז התברר כי זוג ההורים, ר' יעקב ורעייתו רבקה שנותרו בלנינגרד, גוועו ברעב הכבד ששרר בעיר באותם ימים.

אחותו של אביו של רק זלמן, אשר בעלה נאסר, נאלצה בעקבות כך לעזוב את מקום מגוריה עם ילדיה והגיעה לכפר קישרץ, שם הציגה את עצמה כאישה שבעלה נלחם בחזית. במקום זה שהתה עד סוף המלחמה. באחד הימים נודע לה על מקום הימצאו של חמיה, החסיד הרב נחום שמריה ששונקין. היא מיהרה ליצור עמו קשר, והוא שלח להודיע לה כי הוא נמצא בסמרקנד. היא יצאה אפוא מהכפר הנידח ובדרך ארוכה הגיעה עם שני ילדיה לאסיה התיכונה, לסמרקנד, אל חמיה. באחת הלילות הופיע אחיה, אביו של ר' זלמן, ר' יעקב בחלומה, בדרישה שתעשה מאמץ לילדיו. בתחילה התעלה, אך לאחר שהמשיך להופיע בחלומיתיה, בעזרת חמיה הרב ששונקין, נסעו לאזור בית הילדים בו שהה ר' זלמן והוציאו אותו משם. לאחר מכן הוציאו גם את אחותו, רחל.

הרב ששונקין ברגישות ובהבנה חינך את ר' זלמן שהושפע משנות לימודיו בבית הספר הקומוניסטי. הוא נרשם לתלמוד תורה מחתרתי אצל הרב גורביץ', הנחשב למלמד המעולה, בעל גישה מצוינת לילדים, שם למד את הא"ב, קריאה, סיפורי תורה וכתיבה.

אט אט החל ר' זלמן לשמור על תורה ומצוות ולעלות במעלות התורה. בר המצווה של ר' זלמן נחגגה בפאר רב, יחסית למושגים בתקופה אז. כל אנ"ש בסמרקנד השתתפו במסיבה. ר' זלמן אף חזר על מאמר דא"ח.

בריחתו מרוסיה

ב'בריחה הגדולה' בשנת תש"ז, יצאה משפחת ששונקין עם 'ילדיהם המאומצים' בני משפחת קליינמן את רוסיה באמצעות פספורטים מזוייפים של אזרחי פולין. לאחר שהות בעיר לבוב, עלו על הרכבת שהובילה אותם אל העיר קרקוב שבפולין. לאחר מכן עשו דרך נדודים לאוסטריה, ומשם לגרמניה ולאחר מכן לתחנת המעבר האחרונה בפריז שבצרפת, שם שהו כשנתיים וחצי.

בשהותו בצרפת, ראה זלמן הצעיר את הרבי, שהיה אז חתן טרי של אדמו"ר הרי"צ, לראשונה, ובאחת ההתוועדויות שערך הרבי בעיר, אף הוא השתתף.

בארץ הקודש

לאחר שהייה בת שנתיים בצרפת, זכו בני המשפחה לעלות לארץ ישראל באמצעות אניית "ארצה", אניה קטנה, שטולטלה בסערת הים. רבים מהנוסעים חלו במחלת ים, ובתוכם הרבנית ששונקין ונכדתה הקטנה רחל.

לאחר תקופת התאקלמות, נכנס זלמן ללמוד בישיבת 'תומכי תמימים' בפרדס בלוד., וכשרונותיו הטבעיים בציור, התגברו אצלו באותו גיל במלוא עצמתם. חבריו לישיבה מספרים כי לעיתים קרובות היו מוצאים אותו יושב בין עצי הפרדס המקיף את הישיבה, ומכחול בידו, והוא מצייר בלהט רב.

זלמן קליינמן במלאכתו
ציור עצמי של ר' זלמן, כשהוא מלמד את בנו את הסוגיא של 'שור שנגח את הפרה'

אהבתו העזה של ר' זלממן לגבי מלאכת הציור, גרמו לעזיבתו את הישיבה ולעבור לגור בכפר חב"ד. כאן החל להתמסר לציור. מקום מגורים לא היה לו, אך הוא השתדל להסתיר זאת מהאנשים ששאלוהו. הוא הסתפק במה שיש לו ולא רצה כלל ליהנות משל אחרים.

ר' זלמן המשיך לחיות כך עד שבוקר אחד הבחין בו הרב אלימלך פרמן, אלמן מזקני חב"ד, שנהג להשכים קום. בוקר אחד, כשהגיע לבית הכנסת, ראה אותו ישן על הספסל כתמיד, כשידו משמשת כרית, ומעילו - שמיכה. הוא פנה אל זלמן בהצעה לבוא לישון על מיטה מתקפלת בדירתו. תחילה סירב, אך הרב פרמן הפציר בו, ולבסוף עבר לישון אצלו. ברבות הימים הצליח להשיג חדר משלו.

בינתיים כבר ידעו הכל, שזלמן מצייר. פעם אחת בא מר שניאור זלמן שז"ר, ראש הסוכנות היהודית דאז, לבקר בכפר חב"ד. ר' פנחס אלטהויז, הממונה על הכפר בפקודת הרבי, הביא אותו גם ל"חדר" של זלמן והראה לו את ציוריו. מר שז"ר התפעל מאוד, ובו במקום קבע לו מילגה ללימוד ציור. זלמן פנה לכמה בתי-ספר לציור והראה להם את יצירותיו, אך בכולם נענה שרמתו עולה בהרבה על רמת הלימודים באותו מוסד.

באותה הזדמנות ראה שז"ר ציור חסידי הממחיש התוועדות חסידית מלאת חיות ורגש. שז"ר הביע את פליאתו על כך שזה לא ההתוועדויות שהוא מכיר (כידוע שז"ר היה משתתף בקביעות בהתוועדויות י"ט כסלו שהתקיימו בכפר חב"ד). ר' זלמן קליינמן לא התבלבל והשיב בפשטות חסידית אופיינית: "כשאתה נמצא, זו ההתוועדות ה'רשמית'; מה שאתה רואה כאן, זה ההתוועדות אחרי שאתה הולך..."

תקופת הצבא

זלמן בצבא (בשורה הראשונה)

בשנת תשי"ד התגייס זלמן לצבא, וכל שלושים חודשי שירותו, לא אכל מהמטבח הצבאי. החודשים הראשונים היו עבורו קשים מאוד. בחדר האוכל לא אכל, ומאכלים אחרים לא היו בידו, לכן היה רעב כל העת. הציעו לו להכנס לחדר האוכל, ולבור לו משהו לאכול, אך הוא השיב תשובה אופיינית: "מכיוון שאני הולך בזקן חב"די, אינני רוצה להיכנס לחדר האוכל, כדי שלא אכשיל אחרים. אם יראו אותי יושב שם, יחשבו, שכל המאכלים הם כשרים למהדרין".

במשך תקופת הטירונות התפרסם כשרונו העילאי בציור. הרב הראשי לצבא, הרב גורן, העביר אותו לרבנות הצבאית, והטיל עליו לקשט בתי-כנסת במחנות צבא שונים ולאייר את השבועון "מחניים". מכיוון שלא היה קשור לבסיס קבוע, קיבל דמי כלכלה ובעיית הכשרות נפתרה.

חתונתו

בסיום שירותו הצבאי ביקש מהרבי רשות לנסוע לארצות הברית כדי ללמוד ציור. הרבי ענה לו: אם רצונך ללמוד ציור, המקום הוא פריז, צרפת.

הוא אכן נסע לשם וביקר בתערוכות ובמוזיאונים. שם פגש את בת זוגו, רוזה נייהויז, בת לשושלת רבנים מצאצאי הב"ח. רעייתו של זלמן היא הבת היחידה בשושלת הזאת. השניים נשאו בשעה טובה ולאחר נישואיהם הגיעו בני הזוג לארצות הברית.

במשך כל השנים, היה ביתם של משפחת קליינמן פתוח לרווחה לפני אורחים בכלל, ולפני בעלי תשובה בפרט. אורחים, שהגיעו לרבי וחיפשו את דרכם ליהדות, מצאו בביתם פינה חמה ותשובות רבות לשאלותיהם. שעות רבות נהג להקדיש לשיחות עם אורחיו, ורבים חבים לו הרבה על שחזרו בתשובה.

החיים של בני הזוג לא היו קלים. לשניהם לא היו הורים והם היו מחוסרי תמיכה. תחילה עבד זלמן בעבודות מזדמנות, אך הכנסותיו היו זעומות ביותר. לאחר שנולדו הילדים, החל להרוויח בקשיים רבים, גם מציור אילוסטרציות בהוצאות ספרים. עם הזמן החל לעבוד בעיתון "אלגעמיינער ז'ורנרל" כעורך אמנותי וקריקטוריסט. לאט-לאט זכה להכרה כצייר, ושמו הלך לפניו. במשך הזמן נערכו תערוכות מיצירותיו בברוקלין-מוזיאום, בקנדה, בפילדלפיה ועוד.

אך בעיקר זכה להערכה ולהערצה בעולם היהודי, בין חסידים. ציוריו היו המחשה מופלאה של נושאים יהודיים וחסידיים.

משזכה להכרה כצייר, השתפר מצבו הכלכלי, אך הוא המשיך באורח חיים צנוע כבעבר. חלק גדול מהכסף, שהרוויח, חילק לצדקה, בעיקר בדרך של "מתן בסתר".

ביצירותיו ביטא את רגשותיו החסידיים. ציוריו מלאים נושאים יהודיים וחסידיים, כמו דבקות בתפילה, התוועדויות, תפילת יום הכיפורים, קידוש לבנה, ריקודי שמחה חסידיים, הכנסת ספר התורה. נוסף על אלה, התמחה גם בציור נופים, פורטרטים ובאיור ספרים.

ממבט ראשון במבחר ציוריו, עולה לכאורה כי ר' זלמן אהב לצייר רגעי דבקות ותפילה, אולם לא כן הדבר. ר' זלמן ידע גם לשלב מוטיבים של שמחה ואפילו הומור חסידי כמו הציור המפורסם ה'קולע', או המשוגע, וכן השיכור ש"מוחזר" לביתו על ידי אחיו החסידים.

ר' זלמן היה תמיד מתבונן סביבו ומצייר. כשהיה בכפר חב"ד, ציוריו שיקפו את ההווי החסידי של הכפר בימים ההם, על בתיו הישנים, הצריפונים, השלוליות והבוץ שמלאו את הכפר. כשהיה בקראון-הייטס הטיב לבטא את האווירה שמסביב - בתים בסגנון אמריקאי, שלג, ואפילו מכוניות אמריקאיות החונות ב'דאבל פררקינג'...

ר' זלמן גם לא הגדיר את עצמו בתקופה אחת. ציוריו מבטאים קשת רחבה של זמנים וארועים, החל מציורים תנ"כיים כמו בריחת לוט מסדום הבוערת, ברית בין הבתרים, קריעת ים סוף, דוד המלך, שמשון הגיבור ויפתח הגלעדי, ועד לימי המגיד הדורש בשוק וימי השואה. ר' זלמן גם הטיב לבטא בציוריו את סיפור ההגדה של פסח, במבחר ציורים מרשימים.

ליצירותיו השפעה עמוקה על הצופים. הן מעוררות כיסופים וגעגועים ליהדות גם בלבבות יהודים הרחוקים עדיין מיהדות. תמונותיו פזורות באלפי בתים בעולם ובמוסדות שונים, הן בבתיהם של שומרי תורה ומצוות והן בבתים אחרים. נוסף על כך איוריו ממלאים היום ספרים רבים, שהופצו ונמכרו ברבבות עותקים.

פטירתו

בגיל צעיר יחסית הסתלק מן העולם, שבע סבל בחייו הקצרים שלו. ביום י"ח מנחם אב תשנ"ה, נפטר בהשאירו אחריו דור ישרים, ילדים ונכדים חסידים אמיתיים, העוסקים בשליחותו של הרבי.

ציוריו החסידיים עדיין ממשיכים 'לחיות' ולהאיר אלפי בתים, ולהמחיש מראות חסידיים אמיתיים עם עוצמות של רגש וחיות מולי"ם רבים משלבים בספריהם את ציוריו.

מציוריו

קישורים חיצוניים

  1. או כפי שהעידה אחותו רחל זמיר בספרה, ששם משפחתם היא קליימן[דרוש מקור]