טכנולוגיה

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

טכנולוגיה הוא כינוי לשכלולים עכשויים, שנוצרו כדי לעזור לאדם לעבוד את ה'.

בזוהר

רבי שמעון בר יוחאי כותב בספר הזוהר[1]:

וּבְשִׁית מְאָה שְׁנִין לִשְׁתִיתָאָה יִתְפַּתְּחוּן תַּרְעֵי דְחָכְמְתָא לְעֵילָא וּמַבּוּעֵי דְחָכְמְתָא לְתַתָּא, וְיִתְתַּקַּן עַלְמָא לְאָעֳלָא בִּשְׁבִיעָאָה. כְּבַר נָשׁ דְּמִתְתַּקַּן בְּיוֹמָא שְׁתִיתָאָה מֵכִי עָרַב שִׁמְשָׁא לְאֲעָלָא בְּשַׁבַּתָּא. אוּף הָכִי נָמֵי.

תרגום מארמית:

ובשש מאות שנה לאלף השישי יפתחו שערי החכמה למעלה ומעיני החכמה למטה ויכין עצמו העולם להכנס באלף השביעי, כאדם המכין עצמו ביום שישי בצהריים לכניסת שבת, כן גם בזה.

הסבר: החל מהאלף השישי לבריאת העולם, יפתחו מעיינות החכמה וירדו לעולם. וזאת בשביל להכין את העולם לחכמה הגדולה שתתגלה בימות המשיח - התורה חדשה מאתי תצא - כמו אדם שמכין עצמו לקראת שבת.

יחס הרבי

בשונה מתנועות אחרות, הרבי לא שלל לגמרי את השימוש במוצרי הטכנולוגיה, ועודד את שימושם לקדושה והפצת המעיינות. הרבי המשיל את הטכנווגיה לזהב, שאפשר להשתמש בו לטוב או להיפך, כמו בני ישראל במדבר שפעם אחת השתמשו בו לעשיית עגל הזהב - עבודה זרה; ולאחר כך חזרו והעלו את הזהב לקדושה, כשבנו ממנו את המשכן[2].

החל משנת תשמ"ט, התקיימו ב770 כינוס ילדים בחג החנוכה, בשידור לוויני לכל העולם - שבאותה תקופה היה משכלולי הטכנולוגיה החדשניים. שידור זה כונה בשם סאטעלייט.

במאורע הסאטעלייט בשנת תשנ"ב, אמר הרבי שכל הטכנולוגיה נוצרה בשביל להוסיף בכבוד ה':[3]: "כיון ש"כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו"[4], מובן, שכן הוא גם בנוגע לכל התגליות המדעיות שנתחדשו ומתגלים בשנים האחרונות, שתכליתם ומטרתם להוסיף בכבודו של הקב"ה, על ידי זה שמנצלים אותם לעניני קדושה, תורה ומצוותיה."

הרבי גם הוסיף שהמעלה בטכנולוגיה, שעל ידה: "כל זה נעשה באופן של "פירסומי ניסא" בכל העולם כולו, שגם אומות העולם ראו שע"י פעולתם של בנ"י... ניתוסף ...בכל העולם כולו אור שמגלה כבודו של הקב"ה...עי"ז נעשה העולם כולו מואר באור אמיתי..."

עם זאת, הרבי שלל לגמרי שימוש בחב"ד של טכנולוגיות שאי אפשר לנצלם לקדושה. כמו לדוגמא החזקת טלוויזיה בבית.

הערות שוליים

  1. זהר חלק א קי"ז א
  2. ספר השיחות תשמ"ח כרך ב עמוד 593
  3. השיחה בגרסת טקסט
  4. אבות סוף פרק ו