אליעזר ננס
הרב ר' אליעזר ננס (מכונה "לייזר", ה' סיון תרנ"ז-י"ג אדר שני תשנ"ז), היה חסיד בעל שמועה שמסר נפשו על שמירת הגחלת היהודית ברוסיה הסובייטית, נשלח לסיביר לעשרים שנות מאסר וגלות בתנאים מזוויעים, ולמרות הכל הצליח לשמור על יהדותו כולל שמירת מצוות וחגים. באחרית ימיו שימש בהנהלת כולל חב"ד בארץ הקודש ועד השותפים בייסוד בית הכנסת בשיכון חב"ד.
תולדות חיים
נולד בשבת קודש ה' סיון תרנ"ז בחרסון שבאוקראינה. שם משפחתו המקורי כפי שנקרא סבו ר' דובער היה גוראריה וכידוע שהיה קשור לבית רבי[1].
בהיותו בן חמש הביאו אביו לליובאוויטש לאדמו"ר הרש"ב, הרבי אמר לו אז כי "כמו שלחרבו של פרעה לא היתה שליטה במשה רבינו כך יהיה אצלך, ששום חרב לא תשלוט בך".
למד בישיבת תומכי תמימים ליובאוויטש.
זכה שאדמו"ר הרש"ב שלחו לשליחויות מיוחדות לאביו של הרבי, ר' לוי יצחק שניאורסון ור' יוסף רוזין, הרוגוצ'ובר.
תקופת מאסרו
בין הסיפור שסיפר ר' לייזר קודם שעזב הרב מהוריי"צ את רוסיה אחרי המאסר, על מנת שלא לשוב. ליוו את הרבי המוני חסידים שבאו להיפרד ממנו בתחנת הרכבת.
המוני חסידים נדחקו על הרציף, כאשר עלה הרבי לרכבת, עלה אחריו ר' לייזר, שהיה בחור צעיר וזריז, כדי לקבל מהרבי את ברכתו טרם ייסע. הרבי נעצר על המדרגות, ופנה אל ר' לייזר ושאל אותו "אתה זוכר על מה דיברנו ביחידות הראשונה"? ר' לייזר השיב בהנהון לחיוב. "אם תקיים את מה שדיברנו, תזכה להגיע למקומך בארץ ישראל", בירך הרבי את ר' לייזר בברכה המיוחדת. להזכירכם שארץ ישראל הייתה אז תחת שלטון המנדט הבריטי.
ובכן, מה היה באותה יחידות? באותה יחידות ראשונה, סיפר ר' לייזר, הרבי אמר לו שעל מרדכי היהודי נאמר 'לא יכרע ולא ישתחווה', אבל מתי נאמר 'וימלא המן חימה'? רק אחרי שהוא ראה ש'לא קם ולא זע ממנו'. הרבי דיבר איתו אז על האתגרים העומדים בפני החסידים ואמר לו, שהדרך היחידה להתמודד מול האיום הקומוניסטי האכזרי הוא הנהגה באופן של 'לא קם ולא זע'.
בליל ערב יום כיפור שנת תרצ"ו לקחו אותו למאסר ברוסטוב, שם הכניסוהו לארון שבו עמד במשך כל יממת יום כיפור עד שבמוצאי יום כיפור הוציאו אותו לחקירה. לאחר מספר חדשים נשפט לפי סעיף 58 על לימוד התורה עם ילדים ופתיחת "חדרים" לעשר שנים עבודת פרך בסיביר.
גם שם המשיך למסור את נפשו על קיום תורה ומצוות, ואף על זקנו ופיאות ראשו.
הסוהרים היו מכנים אותו בשם "סובוטא" על היותו עקשן על שמירת השבת
באחד מחגי הפסח לא קיבל את המצות שאשתו הייתה שולחת מידי שנה. ועקב כך לא אכל מאומה במשך כל ימי החג. דאג להניח תפילין וללמד תורה ליהודים אחרים שגלו לשם. בין פעולותיו הרבות דאג לקבורת ישראל לרב מפולניה שנפטר שם.
כשהגיע לסוף עשר השנים - נשפט שוב לעשר שנים גלות נוספות, כעונש על כל עניני הדת בהם התעסק על אף היותו בגלות... ושוב במשך עשר שנים עבר על צרות, סכנות מוות, ישיבה בין גנבים פושעים ורוצחים, צינוק, מכות ועבודת פרך. "לפי חשבוני", אמר פעם ר' לייזר, "ביליתי בצינוק קרוב לאלף וחמש מאות שבתות וחגים".
מה שנתן את הכח לר' לייזר על כל הסבל היתה האמונה בדברי אדמו"ר הריי"צ כי הוא לא יפול בידיהם.
הוא נשלח למאסר בשנת תרצ"ו, בהיותו בגיל 40, וחזר מסיביר בשנת תשט"ו בהיותו בן 60.
סיפור לדוגמא
סיפור על ר' לייזר ננס במחנה עבודה בסיביר:
שבת במגדל השמירה
בליל שישי , ערב השבת הראשונה של ר' לייזר וחברו שמואל במחנה, שכבו הם על דרגשי העץ בצריף וחשבו בדאגה על יום השבת המתקרב, כיצד יצליחו לשמור עליו בלי לחללו.
לבסוף החליטו לשלוח בקשה לנצ'לניק (הממונה). במכתב כתבו הם שהינם יהודים המקפידים על שמירת שבת, וביקשו שבמקום לעבוד יכניסו אותם לצינוק למשך כל השבת. אך בקשתם נדחתה. "כאן במחנה עובדים בלי מנוחה, ואין זה משנה האם שבת או לא".
בשבת בבוקר נשארו ר' לייזר וחברו בצריף. כאשר נכנס האחראי ומצא אותם, התחיל לקללם על כך שלא אמרו מראש שהם מרגישים לא טוב. הוא החליט לקחת אותם לעבודה קלה יותר. ר' לייזר וחברו הסבירו לו שהם מרגישים טוב, אך כיוון שהיום שבת ואסור לעבוד, החליטו להשאר בצריף. האחראי שמע את דבריהם ובצער אמר כי אין לו ברירה אלא להביאם לנצ'לניק שהוא יחליט מה לעשות איתם.
כאשר הובאו למשרדי ההנהלה שם ישבו הנצלניק ומספר קצינים, הסתכלו הם עליהם כעל יצורים מהירח. הנצ'לניק התחיל לדבר דברים קשים על כך שאין הם יכולים לעשות כרצונם החופשי, ועצם מעשה זה יכול להביא עליהם עונש מוות. לאחר מכן הוסיף שכיוון שהוא במצב רוח טוב היום הוא לא יענישם אלא ישלח אותם לבריגדה שלהם (קבוצת העבודה).
ר' לייזר לא הסכים לכך. הוא הודה לנצ'לניק על טוב ליבו, אך הבהיר לו שהם לא מחפשים עבודות קלות וכי בקשתם היחידה היא לא לעבוד בשבת. דבריו של ר' לייזר הכעיסו מאוד את הנצ'לניק והוא יצא מהחדר. אחרי דקות אחדות הגיעו שני חיילים שלקחו אותם לבריגדה שלהם.
אך גם שם עמדו ר' לייזר וחברו שמואל בתוקף על כך שהיום שבת והם לא מוכנים לחללה.
מנהל העבודה כעס מאוד וציוה על נציגו היהודי להפשיט את ר' לייזר וחבירו שמואל מבגדיהם, לתלות על צווארם שלט שעליו כתוב "סובוטא"-שבת, וכך להעמידם בקור המקפיא ערומים בראש המגדל.
מזג האויר היה קר מאוד, קפוא. אפילו השומרים שהיו לבושים היטב עם מעילים בעלי בטנה עבה, התחלפו כל 3 שעות בגלל הקור הנורא. הבריגדר ניגש מספר פעמים וצעק אליהם: "טפשים! רדו מהמגדל והתחילו לעבוד. הרי עלולים אתם לגווע מכפור!" אך שום דבר לא הזיז אותם.
שני יהודים גיבורים שהחליטו לעמוד בתוקף על יהדותם, עומדים בקור המקפיא ללא בגדים לגופם, והרוח צולפת בהם ללא רחמים.
כך עמדו זמן שהיה נראה כמו נצח, גופם כבר החל לאבד תחושה..
ופתאום הגיע חייל בריצה ולחש משהו לבריגדר. מיד אסף הוא את כל האסירים ויצאו משם במהירות. לפני שהלך אמר לנם הבריגדר שלא יעיזו לזוז ממקומם עד שיחזור.
לאחר מספר דקות עלה משהו במדרגות המגדל. היה זה הממונה היהודי שהגיע כדי להורידם מהמגדל. בכוחות עצמם לא הצליחו לרדת כיוון שהיו כבר קפואים למחצה.
"נס קרה לכם!" אמר, "לא רחוק מכאן נפרץ סכר מים וכל הבריגדה שלכם הוזעקה כדי לעצור את הזרם. נצלתי את המקרה ובאתי לשחרר אתכם. אם הייתם נשארים כאן עד הערב, לא היה כבר את מי להוריד!"
הוא הביא אותם לחדרו, שם נתן להם תה חם שיתחממו ויחזרו לעצמם, ולאחר מכן שכבו לנוח. השעה הלכה והתאחרה והממונה היהודי הגיע להעירם ולהחזירם שוב לראש המגדל כדי לא לעורר חשד.
שוב עלו ר' לייזר ושמואל ערומים לראש המגדל ועמדו שם במשך זמן שהיה נראה כנצח.
בסופו של היום הגיע הבריגדר. כאשר ראה אותם, פנה אליהם בתדהמה: "האם אתם עדיין חיים? בטוח הייתי שקפאתם כבר מזמן למוות, אי אפשר להפטר מכם!"
ירושלים
בשנת תשכ"ו עלה לארץ הקודש יחד עם רעיתו שם חי בירושלים.
ביתו היה אבן שואבת היה מתוועד והיה חסיד לדוגמא בעיני רבים, היה מספר זכרונות מימיו עברו ימי האור בליובאוויטש וימי החושך בגלות הקשה בסביר.
קירב רבים לחסידות חב"ד בניהם את הרב יוסף אברהם הלר.
היה בידידות על זקני החסידים כמו ר' מענדל פוטרפאס והרב יעקב לנדא
ניהל את כולל חב"ד בישראל, יחד עם הרב שלמה יוסף זווין.
אצל הרבי
זכה להיות כמה פעמים ביחידות אצל הרבי,
על היחידות הראשונה שהיה מספרים: לפניו המתין יהודי, שחזות פניו העידה שאין הוא בין המקורבים. ללא חתימת זקן, וגם הכיפה נראתה יותר לצורך כבוד האכסניה… היהודי נכנס, ור' לייזר ננס הרגיש פיק ברכיים – עוד מספר דקות יזכה למימוש הציפייה רבת השנים. אך הדקות מתארכות, והיהודי שהה אצל הרבי 40 דקות שלמות, ורק אחר כך נכנס ר' אליעזר ננס ליחידות. לאחר 7־9 דקות הוא חש שהיחידות הסתיימה, ואז פנה אל הרבי בשאלה: האיש שלפני שהה כל כך הרבה זמן בפנים, ואני, לאחר שהמתנתי בסיביר 20 שנה, זוכה ליחידות כל כך קצרה?! ענה לו הרבי: "ער האט געדארפט הויבען", הוא היה צריך את זה כדי להתרומם!
עוד מספרים, שפעם אמר לרבי שאומר כפי מספר שנותיו את פרק ע' בתהלים, ועל כך השיב לו הרבי "השנים שישבת במחנות אינן נחשבות אצלי, אצלי זה נחשב פרק נ'.."
על אחת מהם כותב ביומנו הרב אברהם יצחק ברוך גרליצקי אור ליום ו', ערב יום-הכיפורים תשכ"ז:
"אתמול נכנסו היהודים מרוסלאנד [=שיצאו לא מכבר מרוסיה]. גם נכנס ר' אליעזר ננס שי', וציווה לו כ"ק אדמו"ר שליט"א להתוועד . . כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר לו בנוגע למה ששאל אודות עצה עבור כמה יהודים ברוסיה מה לעשות כדי שייצאו משם. והתשובה היתה: 'מ'דארף גארניט טאהן, אז זיי וועלען די יאר אלע ארויסגיין, וויבאלד אז די יאהר איז דאך שנת 'הקהל', וועט זיין הקהל כל האנשים והנשים והטף וכו. [=לא לעשות דבר, בטח שהם ייצאו כולם השנה, כיוון ששנה זו היא שנת 'הקהל', יקויים הקהל כל האנשים והנשים והטף וכו']. (היינו שהרבי הביע דעתו הידועה נגד ההפגות להוצאת היהודים מרוסיה שלדעת הרבי היית מזיקה.
"כן איחל לו הרבי בריאות ואריכות ימים ושנים טובות יותר ויותר ('בעסער און נאך בעסער'). הנ"ל מסר לכ"ק אדמו"ר שליט"א מכתב מאביו ר' לוי'ק ז"ל, שנמסר לו על-ידי אחד מרוסיה".
פעם התוועד בחדר שני של הזאת הקטן והמזכיר של הרבי לייבל גרונר הגיע ונתן לו פתק שהיה כתוב בו שיפסיק לדבר, לכאורה זה היה בגלל שבאותה תקופה ב 770 הסתובבו סוכנים של הק.ג.ב.[2]
פטירתו
במשך שנות מגוריו בירושלים דאג לו ר' בנימין זילברשטרום לכל צרכיו וטיפל בו כאילו היה בנו.
בנוסף בשנותיו אלו, אשר לא היה בקו הבריאות, נתן לו ד"ר ר' גדליה מזל עזרה רפואית רבה[3].
חי כמאה שנים ונפטר בשבת פרשת ויקרא י"ג אדר ב' תשנ"ז.
הלווייתו התקיימה למחרת ביום חג הפורים. מנ"כ בהר הזיתים.
על מצבתו נכתב: "פ"נ הרה"ח התמים ר' אליעזר ננס ז"ל ב"ר מרדכי אריה לייב ומרת חיה רבקה ע"ה למד בישיבת תומכי תמימים בליובאוויטש וזכה לפעול במסירות נפש בשליחות רבותינו הקדושים כ"ק אדמו"ר והרש"ב נ"ע וכ"ק אדמו"ר הריי"צ נ"ע וכ"ק אדמו"ר מליובאוויטש נשיא דורנו זי"ע עסק בהפצת תוה"ק ברוסיא הסובייטית וע"כ ישב במחנות סיביר כעשרים שנה ובגבורת נפש עילאית שמר שם על כשרות ושבת ויו"ט העמיד הרבה תלמידים בדרך התורה והחסידות נולד בשבת קודש ה' סיון ה'תרנ"ז בעיר חרסון ברוסיא השיב נשמתו בטהרה בשבת קודש י"ג אדר שני ה'תשנ"ז בירושלים ת"ו ת נ צ ב"ה "
לר' לייזר ורעייתו לא היו ילדים.
והורשו את רכושם ל"היכל מנחם - ירושלים"
ספרו
כאשר היה ביחידות אמל הרבי בפעם הראשונה לאחר שיצא מרוסיה הורה לו הרבי לכתוב את זכרונותיו.
במשך הזמן רשם ר' לייזר את קורות חייו ברוסיה הסובייטית, מתקופת מאסרו וגלותו במחנות ריכוז סובייטיים ועד עלייתו לארץ. רשימות אלו יצאו לאור באידיש ונקראו בשם "מיינע צוואנציק יאר אין סאוועטישע טורמעס" שם המחבר היה אברהם נעצאך, (כי היה לו פחד מהרוסים וכו')
כעבור שנים יצא לאור בתרגום לעברית על ידי היכל מנחם ירושלים בעריכת הרב נפתלי צבי גוטליב) בספר (2 כרכים) "האיש שלא נכנע", הספר תורגם גם לאנגלית ("סובוטא") ולשפות נוספות.
לפני הדפסת הספר הוא שלח עותק לרבי, הרבי העיר לו על כמה מהסיפורים שכדאי להורידם מהספר מכיוון שנראים קצת רחוקים מהמציאות[4].
יש טענות על חלק מהסיפורים בספר שהם לא מדוייקים או שסיפר על עצמו, דברים שקרו אצל אחרים, כאשר שאלו את המשפיע ר' מענדל פוטרפאס על כך, השיב ר' מענדל (שבעצמו ישב 8 שנים במאסר): בזמן שאדם יושב בצינוק במצבים הנוראיים שהיו בסיביר, יכולה דעתו להשתבש עליו, ויתכן שר' לייזר טעה במספר מקומות. אבל על כללות הדברים והניסים שחוו במחנות העבודה אמר ר' מענדל, אני יכול להעיד שזה אמיתי.
הנצחה
בחשון תשס"ה התכנסה 'ועדת השמות' בעיריית ירושלים, שהחליטה להנציח 31 אנשים, בקריאת רחוב על שמם בעיר. בין רשימת האנשים שהוחלט להנציח את שמם היה הרב אליעזר ננס, זאת לאחר מאמצים מרובים ושתדלנות מצד ר' בנימין זילברשטרום. באלול תשס"ז התקיימה חנוכת וטקס קריאת שם למעבר המדרגות המוליך משיכון חב"ד והישיבה הגדולה אל בית הכנסת חב"ד והישיבה הקטנה הנמצאים ברחוב חנה "מעלה הרב ננס". במעמד שנערך על ידי העיריה, נכחו אישי ציבור, רבנים ותושבים רבים מהסביבה, שבאו והזכירו את איש מסירות הנפש.
כמו כן האולם התחתון של "היכל מנחם - ירושלים" נקרא על שמו.
קישורים חיצוניים
- דיווח תמונות וקליפ וידאו מטקס קריאת שם למעבר "מעלה הרב ננס" על-שם איש מסירות-הנפש הרב אליעזר ננס
- לא תקום ולא תזוע • ר' שניאור חביב נפרד מר' לייזר