עברית

עברית היא השפה שבה משתמשים כיום כשפת הדיבור הרשמית בארץ ישראל. היסודות שלה הינם על בסיס לשון הקודש, אך חלו בה שינויים ותמורות על ידי "מחדשי" השפה העברית. בציבור החרדי ישנם רבים שהתנגדו לחידוש השפה בשל היותה ייצוג של הציונות שנלחמה בדת.

מקורה

שם השפה "עברית", הוא במקורו כינוי ללשון הקודש. וכך היא מכונה גם בלשונו של רש"י^{[דרוש מקור]}

עם הקמת הרעיון הציוני שבו עיקרו של עם הוא הלאומיות שבו, וממילא בכדי שעם ישראל יתחיל להיות עם "נורמאלי" הוא צריך מדינה ושפה, החלו גורמים ציוניים ל"החיות" את לשון הקודש, ולהתאימה לכללים שהם עצמם קבעו. אז החלו לדבר בלשון הקודש ביניהם ואף יצאו עיתונים בלה"ק, עיתונים בהם לא היה הרבה תכנים חרדיים.

כחלק מהחדשנות שבה, נקבעה הגיית השפה בהברה שבין האשכנזית לספרדית - את ה"קמץ" אומרים כ"פתח", את ה"צירה" כ"סגול" וה"תיו" (הרפה) שנשמעת כ"סמך" שינו הם לכזו הנשמעת כ"טית". את ה"עין" וה"חית" לא עשו מהגרון.

כן החלו הם להכניס מילים "מודרניות" אל תוך השפה.

היחס החרדי

עם הקמתה, יצאו בציבורים החרדיים נגד השימוש הגורף בלשון הקודש עבור צרכי חולין ואף למטה מזה.

כן יצאו נגד שימוש במילים קדושות, או בעלות משמעות הלכתית, עבור דברי חולין כמו: המילה "חשמל" שלאחת הדעות היא כינוי לאחד ממלאכי מעלה, הפכה להיות כינוי לכח האלקטרוני. ישנם הנמנעים מלהשתמש מסיבה זו להשתמש במילה "חשמל" במשמעות זו, אולם הרבי אינו נמנע מכך.

כאשר שאלו את הרבי הריי"צ אודות הלימוד בבית הספר לבנות בתל אביב, ענה כי יש להקפיד על הלימוד באידיש, והוסיף כי בעברית אין כל קדושה והיא כשפת הגויים אשר מצפצפים ומלהגים בלשונם, ולמרות שיש בה טומאה שכן נוסדה על ידי פורקי עול, אך גם אינה גרועה משאר שפות של שאר האומות, שגם בהם יש טומאה. מצד שני, כותב הרבי הריי"צ באגרותיו, כי מכיון שהכניסו מילים זרות בשפת העברית, נמצא כי אין זה לשון הקודש, ואין חל עליה האיסור לדבר בלשון הקודש דברי חול.

כאשר שאלו את הרבי, הורה כי יש לראות האם יש ילדים ספרדיים בכיתה אשר בבתיהם לא מדברים אידיש, וממילא יתקשו בלימודם ועל כן ילמדו בעברית.

פעם כאשר כתבו את הליקוט השבועי בעברית, כתב הרבי כי זה "לה"ק מוזר"^{[דרוש מקור]}.

עד היום ישנם חוגים מסוימים בציבור החרדי במדינת ישראל, אשר נמנעים באופן גורף מלדבר בעברית.

קישורים חיצוניים

• מכתב אדמו"ר הרש"ב נגד לימוד השפה