משיח שבדור

בכל דור ישנו צדיק מזרע יהודה, נשיא הדור, שהוא המשיח שבדור, בבחינת 'ראוי להיות משיח' באם יזכה הדור. ונקרא גם 'מציאותו של משיח'.

כשיגיע זמן הגאולה, יגלה אליו ה' וישלח אותו לגאול את ישראל. ואז תתגלה בו נשמת משיח, בבחינת 'התגלות משיח'.

בשנת תשנ"ב קבע אדמו"ר שליט"א שבדורנו ה' התגלה לנשיא דורנו ושלח אותו לגאול את ישראל, ולכן הוא לא רק 'ראוי להיות משיח', אלא משיח בגילוי.

ביאור דברי האדמו"ר מאוסטרובצה

יוסף יצחק קעלער מחבר ספר: תכונת השמים על פי שיטת הרמב"ם

א. בראש מחזור גדול של יציאת מצרים (ב'תל"ז למולד בהר"ד) היה תקופת ניסן (של שמואל - שחוזר למקומו כל שס"ה יום ורביע) בתחלת ליל רביעי י"ד ניסן [ואמר אביי בתלמוד בבלי מסכת ברכות (נט, רע"ב) שכשחל תקופת ניסן של שמואל בתחלת ליל רביעי כבתחלת הבריאה – אומרים ברכת החמה 'ברוך עושה מעשה בראשית].

ב. בשנת יציאת מצרים (ב'ת"נ למולד בהר"ד, היא שנת ב'תמ"ט למולד וי"ד הנמנית משנת יצירת אדם הראשון, וכבר עברו ב'תמ"ח שנים שלמים מיום ליום אחרי בריאת ויצירת אדם הראשון ) עברו ארבע עשרה שנה גמורות מתחלת המחזור גדול והיה קביעות ערב פסח (י"ד ניסן) ביום רביעי לדעת המכילתא וביום חמישי לדעת הסדר עולם.

ג. התקופה האמיתית של ניסן היה בשנה ההיא בעצם יום ו' ט"ו ניסן [בחצות היום בקירוב לפי שעון ירושלים, ורבע שעה אחרי חצות היום לפי שעון מצרים ] (לדעת הסדר עולם פרק ה (ופרק ו) שראש חדש ניסן בשנה ההיא היה ביום ששי בשבת וט"ו ניסן בשנה ההיא חל ביום ו' (והיה ניסן [=החדש הראשון] מלא ואייר [=החדש השני] חסר; והראשון לחדש השני היה ביום ראשון בשבת, והראשון לחדש השלישי היה ביום שני בשבת, וניתנה תורה ביום השבת ששי לחודש השלישי); אבל לדעת המכילתא פרשת בשלח (ופרשת יתרו) היה ראש חדש ניסן בשנה ההיא ביום חמשי, ויום ו' שחל בו תקופת ניסן האמיתית הוא יום ט"ז ניסן (והיה ניסן [=החדש הראשון] מלא ואייר [=החדש השני] חסר; והראשון לחדש השני היה ביום השבת, והראשון לחדש השלישי היה ביום ראשון בשבת, וניתנה תורה ביום ששי בשבת שהוא יום ששי לחודש השלישי ). וכתוב: 'ויאפו את הבצק עוגות מצות כי לא חמץ, כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם'. ואמר בעל ההגדה: 'מצה זו – על שום מה? על שום שלא הספיק בצקת אבותינו להחמיץ במצרים עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים וגאלם'. ומבאר כ"ק אדמו"ר הזקן בד"ה כי ששת ימים מאחרון של פסח תק"ע (וביאורו) כי עפ"י דרך הטבע היה צריך הבצק להחמיץ, שהרי הדרך מסוכות לרעמסס היא יתירה על שיעור מיל שהיא שיעור חימוץ העיסה

ד. סיבת הפלוגתא בין הסדר עולם להמכילתא בקביעות ראש חודש בשנה ההיא, יש לבאר בדרך אפשר: המולד האמיתי של חודש ניסן דשנת יציאת מצרים היה בליל חמישי בעשר שעות ומחצה בלילה [והיינו לערך בעלות השחר] לפי שעון מצרים (והיה ט"ו שעה וארבע חומשי שעה קודם המולד האמצעי [שנמנה כ"ט ימים וי"ב שעות ותשצ"ג חלקים לכל חודש, ותחלתו יום ו בי"ד שעות בשנת בריאת ויצירת אדם הראשון (שממנו נגזר מולד בהר"ד בשנת בריאת העולם)]). והנה מכיון שבשעת המולד (בבוקר יום החמשי בזמן עלות השחר לערך) כבר שקעו השמש והירח מתחת לאופק (שהרי בשעת המולד ידבק השמש בהירח), ובעלות השמש והירח מעל לאופק ביום חמישי אי אפשר לראות את הירח שמחמת קוטן חרמשו אי אפשר לראות אותו באור הרקיע המואר ע"י השמש דשרגא בטיהרא מאי אהני – לכן לא יראה הירח בדרך הטבע עד ליל ששי; והראהו הקדוש ברוך הוא למשה את הירח ביום חמשי אור ליום ששי אחרי שקיעת החמה לפני צאת שני כוכבים. וכפי ששנינו במכילתא: 'החדש הזה לכם.. רבי עקיבא אומר: זה אחד משלשה דברים שנתקשה בהן משה והראהו המקום את כולן באצבע.. רבי שמעון בן יוחאי אומר: והלא כל הדברות שנדבר עם משה לא נדבר עמו אלא ביום, והחדש הראהו בלילה – וכיצד היה מדבר עמו ביום והראהו החדש בלילה? רבי אליעזר אומר: נדבר עמו והראהו ביום עם חשכה החדש בחשכה'. ופסק הרמב"ם בהלכות קידוש החדש פרק ב הלכה ט:'ראוהו בית דין עצמן בסוף יום תשעה ועשרים, אם עדיין לא יצא כוכב בליל שלשים - בית דין אומרים: מקודש מקודש שעדיין יום הוא'. ולשיטת רבי מאיר ורבי יוסי שקודם יציאת שני כוכבים עדיין יום הוא אפילו יצא כוכב אחד כל שלא יצאו שני כוכבים בית דין אומרים: מקודש מקודש שעדיין יום הוא [ובפירוש המשניות להרמב"ם מסכת ראש השנה פ"ג מ"א בסופו כתב: וממה שאתה צריך לדעת, שהחדש שנראה בזמנו שהוא בסוף יום עשרים ותשעה ונשאר שהות ביום כדי שלומר מקודש מקודש קודם צאת הכוכבים הרי זה מותר אע"פ שכבר שקעה חמה, לפי שאין לילה אצלינו אלא צאת הכוכבים כמו שביארנו בשני דשבת. והזכרת ילך זה כדי שלא תחשוב שקדוש החדש לא יהא לעולם אלא ביום שלשים, אלא אפשר שיהיה לפני ליל שלשים כמו שביארנו] (ויש לומר: שלכן מסיים בה הרמב"ם 'ואם ראוהו בליל שלשים אחר שיצאו שני כוכבים, למחר מושיבין שני דיינין אצל אחד מהם ויעידו הם השנים בפני השלשה ויקדשוהו השלשה', דלשיטת רבי יהודה ורבי נחמיה שאחר שיצאו שני כוכבים הוא לילה גמור - פשיטא דאי אפשר לקדש בו את החודש, אלא אפילו לשיטת רבי יוסי ורבי מאיר שהוא בין השמשות (כמבואר בירושלמי ברכות פ"א ה"א שבין השמשות דרבי יוסי הוא בין כוכב ב' לג' [נסמן בצפנת פענח על הרמב"ם הנ"ל (בהלכות קידוש החדש): 'ועיין בירושלמי פ"א דברכות ע"ש']) – מכיון שאינו ודאי יום אי אפשר לומר בה: מקודש מקודש; ומה שלא פירש הרמב"ם הדין ביצא כוכב בליל שלשים ולא יצאו שני כוכבים, יש לומר משום שזה תלוי בפלוגתא דרבי יהודה ורבי יוסי ולא רצה הרמב"ם להכריע לגמרי כרבי יוסי. ועדיין צריך עיון בכל הנ"ל). ורבי יוסי דתנא סדר עולם סובר שאע"פ שאמרו מקודש מקודש ביום חמשי בשבת מכל מקום הקידוש קאי על היום שלאחרי זה (וכמו בהעובדא דהרמב"ם דאיירי בראוהו בסוף יום תשעה ועשרים; והרי פשיטא שאין מקדשין את יום התשעה ועשרים, שלעולם אין עושין ראש חדש אלא או ביום שלשים או ביום שלשים ואחד. וכמפורש בצפנת פענח שם: והנה לפי המבואר בדברי רבינו ז"ל בפיה"מ דהא דלא מקרי לילה רק עד צאת הכוכבים זה רק לענין דינא, אבל לענין קידוש החודש – לענין חשבון מיקרי לילה לגבי לבנה, ולענין קידוש הוה יום. וזהו מה דאמר בירושלמי כאן ספ"ב: משקיעת החמה אתה מונה ללבנה, ע"ש' עיין שם בארוכה). אבל במכילתא דרשב"י אמרו חכמים 'הראה לו הקב"ה למשה במראה הנבואה דמות לבנה ואמר לו: כזה ראה וקדש' (והביאו הרמב"ם בהלכות קידוש החדש פרק א הלכה א). ויש לומר דסבר ליה למכילתא שהוציאו הקב"ה למשה רבינו במראה הנבואה ממעל לרקיע (שאור הרקיע אינו מסתיר על הכוכבים וחרמש הירח כשהוא קטן במשך היום) ויכל לראות את הלבנה החדשה גם במשך היום, ולכן נקבע ראש החודש ביום חמישי בשבת (ולפי זה מובן מדוע הוצרך הרמב"ם לומר שהראה לו הקב"ה למשה במראה הנבואה).

ה. אבל רבי יוסי דתנא סדר עולם סבר כהדא דגרסינן בפסיקתא דרב כהנא פיסקא החדש הזה לכם אות טו: 'רבי שמלאי ותני לה בשם רבי שמואל: כל החדש שלא נולד קודם לשש שעות אין כוח בעין לראותו מבערב'. ומכיון שלא נולד במולד האמיתי קודם לשש שעות אחר חצות הלילה לא היה כוח בעין לראותו מבערב (וכמו שכתב הרמב"ם בהלכות קידוש החדש פרק א הלכה ג שלא תראה הירח כמו יום אחד אחר שתדבק בשמש – והיינו שמנה עשרה שעות ביתר דיוק כמבואר בתלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף כ ע"ב ), ולכן הוצרך הקב"ה להראותו במראה הנבואה, ומכיון שעדיין לא היה חיבור העליונים והתחתונים שנהיה בעת מתן תורה, היה אפשר לקדש את החדש גם על פי מראה הנבואה. כדגרסינן בפסיקתא שם : 'רבי חייא בר בא בשם רבי יוחנן: נתעטף הקב"ה בטלית מצוייצת, והעמיד למשה מכאן ולאהרן מכאן, וקרא למיכאל וגבריאל, ועשה אותם כשלוחי החודש ואמר להם, כאיזה צד ראיתם את הלבנה, לפני החמה לאחר החמה, לצפונה לדרומה, כמה הוא גבוה ולאין הוא נוטה וכמה היה רחבה. אמר להם: כסדר הזה שאתם רואים – כך יהיו בניי מעברים את השנה למטן, על ידי זקן ועל ידי עדים ועל ידי טלית מצוייצת' (ומכאן שראש הבית דין של קידוש החדש צריך להתעטף בטלית מצוייצת). כלומר שהקב"ה היה ראש הבית דין ומשה ואהרן היו חברי הבית דין, ומיכאל וגבריאל היו העדים. משא"כ אחרי מתן תורה צריך החדש להיות נראית ע"פ גדרי העולם הזה התחתון, ושוב אין מקדשים את החדש אם אין כח בעין לראותו.

ו. והנה בהא דאמר רבי יהושע במסכת ראש השנה דף ח שבניסן נברא העולם נתבאר בארוכה בלקוטי שיחות חט"ז פרשת בא שאז עלה במחשבה לברוא את העולם (כמבואר בתוספות ראש השנה שם). והיינו משום דחדש האביב הוא ענין אתערותא דלעילא ועלה במחשבה לברוא את העולם בדרך אתערותא דלעילא.

ז. וגרסינן בפסיקתא שם 'רבי שמואל בר יבא [ו]רבי אחא בשם רבי שמואל ברבי נחמן: שנה שיצאו בה ישראל היו חדשי שנה וחודשי תקופה שוים'. כלומר שלא נתעברה אותה שנה (ולהמכילתא שחל ר"ח ניסן וט"ו ניסן ביום חמישי והיה יום התקופה יום ט"ז – מוכרח לומר כדעת הרמ"ה בסנהדרין שאם יחול התקופה בט"ז בניסן אין צריך לעבר את השנה, שעיקר הקפידא באביב הוא ביום הנפת העומר ממחרת השבת בששה עשר לחדש הראשון).

ח. וכבר נתבאר בהרמב"ם הלכות קידוש החדש פ"י ה"ז: 'וחשבון שתי התקופות האלו שביארנו דרכם [כלומר: תקופת שמואל ותקופת רב אדא], הכל בקירוב הוא ובמהלך השמש האמצעי לא במקומה האמתי. אבל במקום השמש האמתי תהיה תקופת ניסן בזמנים אלו בכמו שני ימים קודם שני התקופות שיוצאין בחשבון זה בין בחשבון מי שמחשב <אורך שנת החמה – שס"ה יום ו>רביע יום גמור [היא תקופת שמואל], בין למי שמחשב לפחות מרביע יום [היא תקופת רב אדא]'. וכבר נתבאר במקום אחר בארוכה כי בשעת בריאת העולם היה כ"ד מעלות בשור על קו השוה; ואחת לכ"ה אלף שנה הרקיע משלים סיבוב שלם בנטיה של כ"ג מעלות ומחצה צפונית ודרומית מקו השוה. ראה רמב"ם הלכות קידוש החודש פי"ב ה"ב: 'נקודה אחת יש בגלגל השמש וכן בשאר גלגלי השבעה כוכבים, בעת שיהיה הכוכב בה יהיה גבוה מעל הארץ כל מאודו. ואותה הנקודה של גלגל השמש ושאר הכוכבים .. סובבת בשוה ומהלכה בכל שבעים שנה בקירוב מעלה אחת. ונקודה זו היא הנקראת גובה'; ובהלכות יסודי התורה פ"ג ה"ז: 'שכל הכוכבים שבגלגל שמיני כולם סובבים כמו השמש והירח, אלא שהם סובבים בכבדות, וחלק שיתהלך השמש כנגדו ביום אחד (כלומר מעלה אחת) – ילך כנגדו כל כוכב מהם בקרוב משבעים שנה'. ובשעת בריאת העולם היה נקודת הגובה בגלגל השמש ושאר הגלגלים בכ"ד מעלות בשור דהיינו בקו השוה, [ובזמן המבול חילקו החכמים את הצורות שלאורך מסלול השמש לי"ב מזלות והעלו להם השמות: שור, תאומים, סרטן, אריה, בתולה, מאזנים, עקרב, קשת, גדי, דלי, דגים, טלה ] ובמשך ג' אלפים ותרכ"ז שנה (בתקופת רבן גמליאל הזקן והתוכן היוני היפרכוס) ניזוז נקודת הגובה צפונית עד שבזמן הרמב"ם בשנת ד'תתקל"ח היה מקום גובה השמש כ"ו מעלות בסרטן ומ"ה חלקים , וגם המזלות עצמם זזו ממערב למזרח עד שבזמן הזה יהיה המזל דגים על קו השוה (במקום מזל טלה שהיה שם בזמן רבן גמליאל הזקן והתוכן איפרכוס). ולפי תקופת הרמב"ם בהלכות קידוש החודש פרק יב ה"א אורך שנת החמה המדוייקת היא: שס"ה יום ורביע ומ"ח דקות ומ"ט שניות ושלשה חומשי שניה. וכתב הרמב"ם שם ה"ב שבתחלת ליל חמישי שיומו שלישי לחדש ניסן משנת שמונה ושלשים ותשע מאות וארבעת אלפים ליצירה היה מקום השמש במהלכה האמצעי בשבע מעלות ושלשה חלקים ושנים ושלשים שניות ממזל טלה.

ט. ומה שכתב בספר מאיר עיני חכמים להרה"ק מאיסטרובצא ז"ל בשיחה שאמר בשבת הגדול י ניסן תרפ"ה אודות ברכת החמה דשנת תרפ"ה שחל ג"כ בי"ד ניסן. שמזמן בריאת העולם חלה שלש פעמים "ברכת החמה" בערב פסח – צריך לומר שכוונתו להשנים ד'שסט, ד'תנג, ה'סט; ששלש שנים אלו הם ראש מחזור גדול של ברכת החמה שחל בהם תקופת ניסן (של שמואל) בתחלת ליל רביעי י"ד ניסן אחרי שקבע אביי שברכת החמה נאמר בתקופת ניסן כל כ"ח שנים.

ומה שכתב שם שבשנת יציאת מצרים היה ברכת החמה בערב פסח – צריך תיקון שהרי הן תקופת שמואל והן תקופת רב אדא היו בשנת יציאת מצרים שבוע לפני חג הפסח (אלא שתקופת שמואל היה ביום ו' ט ניסן (לדעת המכילתא; ח ניסן לדעת הסדר עולם) בחצות הלילה, ותקופת רב אדא היה יא שעות ורכט חלקים ונו רגעים מיום ה' ח ניסן (לדעת המכילתא; ז ניסן לדעת הסדר עולם). אבל תקופה האמיתית היה בשנת יציאת מצרים ברבע שעה אחרי חצות היום ביום ו' טו ניסן לדעת הסדר עולם (שהוא טז ניסן לדעת המכילתא) לפי שעון מצרים, דהיינו כשהגיעו לסוכות. ויתכן שסבר משה רבינו ופסק כן הלכה למעשה דהא דתנו רבנן: 'הרואה חמה בתקופתה, אומר: ברוך עושה מעשה בראשית' הוא לא רק כשקביעות תקופת ניסן הוא בתחלת ליל רביעי (כדברי אביי) אלא בכל שנה בתקופת ניסן מברכים ברכה זו (ועל דרך שלפי הירושלמי מברכים ברכה זו לא בתקופת ניסן אלא בתקופת תמוז (הובא ברבינו חננאל על אתר, ונעתק גם כן בסידור רב סעדיה גאון), דהיינו בכל שנה). ובירכו ברכה זו כשהגיעו לסוכות ברוב עם הדרת מלך.

ובתורה אור פרשת בראשית ד"ה להבין ענין הברכות נתבאר כי בזמן בית ראשון לא היו מברכין ברכות, כי ברכה הוא מלשון המשכה, אבל בבית ראשון היה גילוי אלקות במוחש, ולכן לא היו צריכים לברך ברכות. ועל פי זה יש לומר שבשנה השנית לצאתם ממצרים בראש חודש ניסן הוקם המשכן והיה גילוי אלקות ולא הוצרכו לברכות. ולכן היה שנת יציאת מצרים השנה היחידה שבירכו ברכת החמה בשנה שאיננה ראש מחזור גדול.

ובספר מאיר עיני חכמים הנ"ל כתב דבשנת שתים עשרה למלך אחשורוש (הוא שנת ג'ת"ד) שהתענו בה היהודים בפסח שעמדו בה במסירת נפש בזמן גזירת המן התענו ביום רביעי חמישי וששי (י"ד ט"ו וט"ז בניסן), ובליל שבת קודש שברו את הצום. והיה אז יום י"ד ניסן יום התקופה

ובשנת ה'תרפ"ה כשהיה ברכת החמה בי"ד ניסן לא נמשך זמן רב ובשמחת תורה תרפ"ט אמר כ"ק אדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש שכבר השלימו כל העבודה של זמן הגלות (ונשאר רק לצחצח את הכפתורים), וכעבור זמן קצר כבר צחצחו גם את הכפתורים. ולקראת חודש סיון שנת תש"א יצא בקול קורא 'לאלתר לתשובה – לאלתר לגאולה. ובכ"ח סיון תש"א הגיע לארצות הברית חתנו הרמ"ש שמילא את מקומו לאחר הסתלקות כ"ק אדמו"ר הריי"צ ביו"ד שבט תש"י. ובשנת ה'תנש"א אמר שזהו השנה שמלך המשיח נגלה בו, ולקראת חג השבועות ה'תנש"א חתמו רבנים על פסק דין שכ"ק אדמו"ר מליובאוויטש הוא בחזקת שהוא משיח (המבואר ברמב"ם הלכות מלכים פי"א ה"ד), ובש"פ שופטים ה'תנש"א פקד האדמו"ר מליובאוויטש שצריך לפרסם לכל אנשי הדור אודות נשיא הדור שהוא נביא הדור ונבואתו 'לאלתר לגאולה'. ובשנת תשנ"ב הצטרפו לפסק דין הנ"ל גדולי הרבנים בראשות מוח"ז הרב ישראל יצחק פיקארסקי והרב פנחס הירשפרונג. וחזר הרב הירשפרונג ואישר בשנת תשנ"ז שכך הוא המצב גם לאחר ג' תמוז (שנכסה כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש אחרי התגלותו בתור מלך המשיח 'ואתגניז בגו עמודא דנהורא' (זהר שמות דף ז ע"ב ובפירוש הרח"ו שם)) [ועד"ז כתב הרב אהרן סאלאווייטשיק במכתבו מקיץ תשנ"ו]. וכבר פורסם בשנת תשנ"ח בקול רעש גדול חתימות גדולי הרבנים והאדמו"רים שעדיין בחזקתו הוא עומד. ובשנה זו (ה'תשס"ט) שיהיה ברכת החמה בי"ד ניסן בפעם האחרונה באלף השישי, בודאי יחזור ויתגלה כ"ק אדמו"ר מלך המשיח עוד לפני ברכת החמה ונברך את ברכת החמה בירושלים עיר הקודש ברחבת הר הבית ברוב עם הדרת מלך בעת ובעונה אחת, ויענו כל העם יחדיו ויאמרו: 'יחי אדונינו מורינו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד'.