שניאור זלמן דובער נאה
הילד שניאור זלמן דובער נאה בנו של הרב אברהם חיים נאה, נהרג על ידי פורעים ערבים בחודש אלול תרצ"ט.
כשרונותיו הגדולים
הילד זלמנק'ה, נולד בליל שבת חזון, ד' אב תרצ"א. בברית המילה שלו, שהתקיימה בשבת נחמו השתתפו רבים מרבני ודייני ירושלים, שבאו לכבד את הרב נאה שהיה ידוע כבר אז כמחבר ספרים וכספרא דדיינא בעדה החרדית.
שניאור זלמן דובער, נקרא התינוק. שניאור זלמן על שם אדמו"ר הזקן בעל התניא והשולחן ערוך ודובער על שם הרב דובער אשכנזי מקאלסיק, חוזר של אדמו"ר הצמח צדק ומאבות המשפחה. בגיל שלוש החל זלמנק'ה ללכת לחיידר, ושם בלטו הכישרונות הגאוניים שבהם ניחן כבר בקטנותו. הוא ניחן בקליטה מהירה, ובהבנת הנלמד במהירות מפליאה.
מלבד הכשרונות שניכרו בלימודו, ניחן הילד בכשרון ריקוד, הילד ידע לרקוד לבדו את ריקוד ה"קדצ'קה" שרוקדים בחתונות ירושלמיות, בבודדים או בזוגות, כך גם ידע עוד ריקודים מיוחדים לחתונות. זלמנק'ה היה זריז ברגליו והקהל היה נהנה מריקודיו המיוחדים. בחתונות המשפחתיות היה זלמנק'ה רוקד בגפו ואחר כך היו מצטרפים אליו אביו הרב חיים נאה, ואחיו.
את אימוני הריקודים היה זלמנק'ה מבצע בחדר עבודתו של אביו, בשעות שבהן אביו נעדר מהבית. בשובו הביתה, היה תופס הרב נאה את בן זקוניו מפזז ומכרכר בחדרו.
בלימוד היו מעוררות התפעלות. כישרונותיו בלטו בלימודיו, בכושר דיבורו ואפילו בכתיבת נאומים. את הנאומים שכתב היה דורש בפני בני משפחתו. למרות גילו הצעיר היו דבריו משכנעים ונעימים למשמע אוזן.
הירצחו
ביום שני ו' באלול תרצ"ט, נשא בנו בכורו של הרב נאה - הרב ברוך נאה לאשה את מרת הדסה בתו של הרב יואל אשכנזי מחשובי רבני טבריה. הנסיעה לטבריה באותם ימים היתה בחזקת סכנה. הימים היו ימי שלהי המרד הערבי, אולם כנופיות בודדות היו עורכות מידי פעם התנפלויות ירי על אוטובוסים, לכן רבים מבני המשפחה מתל אביב ומירושלים לא הרהיבו עוז בנפשם לנסוע לחתונתו של הרב ברוך נאה.
החתונה התקיימה ברוב פאר והדר בטבריה, וכששבו בני המשפחה מהחתונה החליטו לנסוע אל הסבא הרב שאול יצחק פניגשטיין בתל אביב בכדי לקבל את ברכתו. היה זה יום חמישי בשעות אחר הצהרים, כשהחתן והכלה ובני המשפחה באו לבית הסבא לביקור. הסבא התגורר אז ברחוב בלפור 32 בתל אביב.
בשעות הערב המתינו בני משפחת נאה יחד עם החתן והכלה, בתחנת האוטובוס של אגד, בכדי לעלות על אוטובוס שיעדו ירושלים. זלמנ'קה ישב על המדרכה ולפתע פנה אל אביו ואמר לו: "טאטע (אבא) אין לי חשק לנסוע לירושלים. בוא נישאר כאן". הרב נאה הסביר לבנו כי אי אפשר להישאר בתל אביב ומוכרחים לנסוע לירושלים, שם אמורים בני המשפחה לערוך בשבת סעודות שבע ברכות, בהן השתתפו הדוד הרב יצחק נאה ובני משפחתו שלא הגיעו לחתונה. זלמנק'ה השתכנע מהסבריו של אביו, ולא השיב.
בימים ההם, התחנה היתה קטנה, והאוטובוסים היו קטנים. לא רבים היו הנוסעים לירושלים באותה עת, ומשפחת נאה תפסה מקומות שונים בתוך האוטובוס הריק למחצה. זלמנק'ה התעקש לשבת לבדו על הספסל הארוך בסוף האוטובוס. פעמים רבות התבקש על ידי אחיותיו לבוא ולשבת לידן במרכז האוטובוס, אך הוא סירב. הנסיעה התנהלה בעצלתיים. במהלך הנסיעה התנמנמו חלק מהנוסעים, בהגיע האוטובוס לשערי באבא אל וואד (שער הגיא) החלו הנוסעים להיות מתוחים, כי הוואדי המפותל היה מקום מועד לפורענות.
תוך כדי הנסיעה בפיתולי הכביש נשמעו יריות שניתכו מההרים הסוגרים על הוואדי ונקישותיהן נשמעו על פח האוטובוס. לרגע השתררה דממת מוות באוטובוס ולאחר מכן פילחו את האוויר צעקות: "נפצעתי". זלמנק'ה שישב בספסל האחורי, נפצע פצעים אנושים מכדור "דום דום", שקרע את מעיו. (כדור הדום דום שהיה בשימוש בקרב הכנופיות הערביות, הוא קטלני במיוחד, וגורם לפציעה חמורה ביותר). זלמנק'ה עוד הצליח למלמל כמה מילים, ולאחר מכן נפח את נשמתו.
האחיות שרה ולנה, שישבו על הספסלים הקרובים לזלמנ'קה, נפצעו אף הן, אך הפגיעות הקשות בגופן לא סיכנו את חייהן.
זלמנ'קה לא שרד את הפציעות הקשות, והשיב את נשמתו הטהורה לבורא עולם. הוא היה הקורבן היהודי האחרון של המרד הערבי המכונה גם מאורעות תרצ"ו - תרצ"ט. שבוע לאחר מכן פרצה מלחמת העולם השנייה, ופעולות האיבה הופסקו כליל.
כאשר שב הרב אברהם חיים נאה לביתו, לאחר המאורע הטרגי, הוא מוצא כי בחלון הבית ספר על הלכות אבילות ששלח לו מחבר הספר במתנה...
הלוויתו
בלוייתו של זלמן השתתף קהל רב מתושבי ירושלים וחשוביה ובראשם גדולי הרבנים ידידיו של האבא הרב אברהם חיים נאה, חבריו של זלמן הלכו לפני ההלוייה ואמרו תהילים. בעבור ההלוייה מעלה רחוב שטראוס, היה מראה הרחוב כעין נהר שחור הזורם בו. בין המלווים נראו רבים מזילים דמעות, על הילד הרך בנו של הגאון הרב נאה, שנלקח לפתע מהעולם.