גלות
המונח גלות, מתאר מצב של ניתוק ועקירה פיזית של עם ישראל מארצו וכן הרגשת ריחוק וניתוק של עם ישראל מהקב"ה.
בתורת החסידות מוסבר, שהגלות לאמיתתה, אינה המצב הנראה לעיננו - שבני ישראל אינם שרויים בארצם ואין בית המקדש, אלא בעיקר מצב רוחני, בו השכינה נמצאת בגלות, דהיינו בעולמות בי"ע הרחוקים מגילוי השם, אבל לעתיד לבא, בזמן הגאולה יתאחדו כל העולמות ויתגלה אור האלקות בכולם.
זמן הגלות הוא 'עת עבודת הבירורים'.[1]. ובו העבודה המוטלת על בני ישראל היא לעבוד את הקב"ה בענייני גשמיות, באופן של דביקות הנפש באלקים, וכך להעלות את הנפש הפנימית של העולמות התחתונים ולגלות בה את כח האלקות שהוא שורש חיותה.
חשיבות העבודה בזמן הגלות
כל הגילויים הרוחניים והגשמיים להם יזכו עם ישראל בגאולה, "תלויים במעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות".[2] ואין הכוונה רק לעבודתם של בני ישראל בגלות זו, אלא מאחר שארז"ל[3]. "אין המצוה נקראת אלא ע"ש גומרה". הרי מובן שבגמר העבודה והבירורים של גלות זו, יוגמר ויסתיים גם ענין ותכלית כל הגלויות (שהרי הגאולה מגלות זו היא גאולה שאין אחריה גלות. מובן על פי זה, אשר עבודתנו זו, המביאה לגמר הגלות הרביעית והגאולה שלאחריה - פועלת עילוי גם בשלש הגאולות הקודמות.[4]
גולה וגאולה
'גולה' ו'גאולה' מורכבים מאותן האותיות.
עניינה של הגאולה הוא רק להכניס את האל"ף, אלופו של עולם - הקב"ה, בתוך הגולה - גלות. הגאולה לא תבטל את הגלות - כל הדברים הטובים שישנם בגלות ישארו גם בגאולה, אלא שעניינה של הגאולה הוא לגלות את החיובי שבכל דבר בעולם, איך כל דבר גשמי מגלה את הקב"ה בעולם.
לכן מדגיש הרמב"ם שאין מלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ואין עניינה של הגאולה לשנות את טבע העולם, אלא רק להביא לשלימות קיום התורה והמצוות "ככל מצוותה האמורה בתורה", ובאופן הכי נעלה.
משום כך פוסקים רוב גדולי ישראל, חכמי הקבלה ותורת החסידות, כי תכלית השכר אינו לנשמות בגן עדן, אלא דווקא לבני ישראל כנשמות בגופים בעולם התחיה, כיון שתכלית הבריאה היא הגילוי בגשמיות דווקא, לאדם גשמי בעולם גשמי.
