מאיר גרינברג
ר' מאיר גרינברג כיהן כראש ישיבת תומכי תמימים במוריסטון וכרבה של העיר פטרסון בניו ג'רזי למעלה מארבעים שנים. הוא זכה להיות מראשוני התמימים באמריקה, ומראשוני השלוחים של הרבי הקודם והרבי מלך המשיח. הוא נולד בי"ד חשון תרע"ז בברוקלין שבניו יורק להוריו ר' יהושע פאלק וזוגתו, שהיגרו לשם מהעיירה אזאריץ שברוסיה. ונפטר בגיל תשעים ואחד שנים בג' אלול תשס"ח.
הוא גילם באישיותו חסיד, שלכל לראש הוא בטל לרבי. בעל נגלה עצום, עובד, שליח ורב. הוא היה ממחזקי האמונה ברבי כמלך המשיח עוד לפני ג' תמוז וגם אחריו. זכה לקירובים נדירים מרבותינו נשיאינו, ומעולם לא ראה בכך גדולה. היה בעל נגלה עצום, עם אמונה פשוטה בתכלית הפשיטות. היה רב תקיף שלא התפשר כמלוא נימה בענייני הרבנות, ויחד עם זאת היה בעל לב רך לכל פונה בענין פרטי.
הוא היה למדן ומתמיד עצום שלמד למעלה מ-15 שעות כל יום, עסק בעבודת התפילה (היה יכול להתבונן בחסידות במשך שעה), מהדר עצום במצוות, שליח, ואחרי הכל, היה חסיד פשוט שחי עד יומו האחרון עם האמונה שהרבי מלך המשיח חי וקיים.
ימי נעוריו
בילדותו התגוררה משפחתו באיזור איסט ניו יורק, מקום בו גרו יהודים רבים. אביו ר' יהושע פאלק ואחיו ר' יוסף ור' יקותיאל, התפללו בבית הכנסת "אנשי בברויסק" בבראונזויל, בית כנסת שבו התפללו בנוסח האר"י. בשנת תרפ"ו, התמנה רב חדש שזה עתה הגיע מרוסיה כרב בית הכנסת – ר' ישראל ג'יקובסון. תלמידו הראשון של ר' ישראל, היה מאיר הקטן, שהיה אז ילד כבן תשע שנים. ר' ישראל שאהב לקרב ילדים, קירב את הילד שישב ממש מאחוריו בבית הכנסת ולימד אותו לומר "שש זכירות", קרבנות וכדומה.
לקראת בר המצוה של מאיר, בחשון תר"צ, שידל ר' ישראל ג'יקובסון את אביו להיכנס ליחידות לרבי הקודם שהיה אז בביקור בארצות הברית, לקבל ברכתו לבר המצוה. האב והבן אכן נכנסו והרבי בירך אותם.
בחורף תר"צ, נרשם מאיר לישיבת "תורה ודעת". ישיבות ליובאוויטש לא היו אז באמריקה. הוא שובץ למחלקת התחלת לימוד גמרא. הרב ג'יקובסון שרצה לקדם אותו למד איתו שעה וחצי כל יום, על מנת שלזמן הבא – אלול תרצ"א, ייכנס כבר לכיתה המתקדמת יותר. מוחו החריף של מאיר לא אכזב, ולשנה הבאה היה הוא כבר במחלקה הגבוהה של הישיבה, בה לימד הרב שפירא. כעת, הגיע הזמן לקרב את הנער לחסידות. גם בזה פעל ר' ישראל. הוא סיפר למאיר על שיטת חב"ד ואדמו"רי חב"ד, ועד שקבע איתו שיעור תניא פעם בשבוע. בשנת תרצ"א, הצטרף לשיעור תלמיד חדש, שסבתו ששמעה על החברותא, ביקשה מר' ישראל לצרף אותו. הבחור הוא נתן אליהו גערצולין, שהיה אחר כך משגיח בישיבת תורה ודעת. החברותא גדלה והתפתחה לשיעור חסידות קבוע, שהתקיים בתחילה בביתו של ר' ישראל, ואחר כך, בעקבות התרבות מספר התלמידים, בבית כנסת שנקרא "דיווישאן עוו. שטיבל" בוויליאמסבורג, ליד הישיבה. כמעט כל הבחורים שהגיעו לחב"ד בשנים ההם, הגיעו משיעור זה. ומי היה זה שהביא את הבחורים לשיעורים? מאיר גרינברג הצעיר, התלמיד הראשון של ר' ישראל, שכבר אז נחשב שם כלמדן הכי גדול. הוא היה רשום כחבר ועד הפועל של "אחי תמימים" – בא כוח "תורה ודעת". כך זכה ר' מאיר לקרב יהודים לחסידות, כבר מגיל צעיר. ביחד עם ר' מאיר, פעל ידידו הטוב שלמד איתו ב"תורה ודעת" – ר' מנחם מענדל פעלדמאן.
ר' מאיר, היה תלמידו המובהק של הרב שלמה היימן, ראש הישיבה הידוע של "תורה ודעת", שנחשב לאחד מגדולי ראשי הישיבות בזמן ההוא. ר' מאיר היה כותב את שיעורי הרב היימן, שרבים מהם הודפסו אחר כך. כבר אז, ניכר היה על הבחור הצעיר שלגדולות נוצר. למדנותו וחריפותו היו לשם דבר בקרב תלמידי הישיבה. ר' ישראל המשיך לקדם את הבחור, ועד שנתן לו (ביחד עם עוד מספר בחורים) לחזור מאמר באופן קבוע בשבת בבית הכנסת. זה היה שלב נוסף בדרך להפיכתו של ר' מאיר, לתמים במלוא מובן המילה.
נוסעים לרבי
בשנת תרצ"ט, היה ר' מאיר מששת הבחורים האמריקאים הראשונים שנסעו לרבי, לאטווצק. הרעיון, החל כיוזמה פרועה של ר' ישראל ג'יקובסון – לשלוח בחורים אמריקאים לאירופה הסוערת לא היה אז רעיון "נורמלי" – אך בד' תמוז, התקבל אישורו של הרבי הקודם, והבחורים עלו על האניה, בלוית ר' ישראל שהצטרף עליהם. בדרך לאטווצק, עברו בפריז, שם פגשו את הרבי מלך המשיח, שהעביר באמצעותם תרופות לרבי. בהמשך הנסיעה, נפגשו הבחורים בחיילים גרמנים שבדקו את כל חפציהם, וכשהגיעו לחבילה שאלו מה יש בה. ר' מאיר ענה: "כלום", ובנס המשיכו החיילים הלאה.
הבחורים הגיעו לרבי בתחילת אלול תרצ"ט, ולא זכו לשהות שם זמן רב, מחמת המלחמה שפרצה בי"ז אלול תרצ"ט. למחרת כבר היו הם ברכבת לוורשה, משם לריגא, שם שהו בחודש החגים, ומשם בחזרה לארצות הברית. לפני שנסעו הרבי הכניס אותם ליחידות, ובירך אותם. הרבי התבטא באותה יחידות: "שהשי"ת זאל העלפין אז מיר זאלין זיך זעהן געזונטרהייט[=שהש"ית יעזור שנתראה בבריאות]. בסיום היחידות ביקש הרבי מכל הבחורים לצאת, מלבד מאיר גרינברג. כשנשאר לבד, בירך אותו הרבי אישית, ואז מסר לו שליחות לר' מרדכי דובין, העסקן החסידי הנודע מלטביה, שעסק רבות בהצלת הרבי. (הרבי נעזר בו כי לרבי לא היה אזרחות פולנית אלא אזרחות לטבית). כל שנתו האחרונה חי ר' מאיר עם העובדה שהיתה לו הזכות לסייע להצלת הרבי.
כשחזר לאמריקה, זכה ר' מאיר להיות מהתמימים הראשונים שהחלו ללמוד ב"תומכי תמימים" שהקים הרבי הקודם, עם בואו לאמריקה.
בפורים תשח"י הביא ר' מאיר מקורב להתוועדות של הרבי מלך המשיח. בשעה 12 בלילה, התלונן הוא כי הוא אינו מרגיש טוב וביקש מר' מאיר לקחת אותו הביתה. הבן, העשיל, שהיה אז בן עשר, זוכר זאת היטב. הרבי קרא באותה פארבריינגען בשמותיהם של כל התמימים הראשונים באמריקה, אבל מאיר גרינברג היה חסר...
השליחות לשיקגו
כבר באלול ת"ש, נשלח ר' מאיר בשליחותו של הרבי הקודם לשיקגו למשך חצי שנה, בה ביקר גם בדטרויט ומילווקי (אגב, כיום בתו ובעלה ר' יוסף שלמה סעמיועלס נמצאים שם בשליחות הרבי). מטרת השליחות היתה להפיץ את אור החסידות, ולפעול בין היהודים בעיקר בקרב אלו שהיו מגזע חסידי חב"ד. לפני שהגיע למקום שלח הרבי מכתב לקהילת אנ"ש בעיר ובה הוא מבקשם לדאוג לתלמידו החשוב. כך כתב הרבי גם לר' שלום פויזנער שהתגורר אז בעיר. במכתב זה מכנה הרבי את ר' מאיר "תלמידנו היקר והחביב".
למי שחי היום, קשה יהיה להבין את המצב ששרר אז בקהילות אמריקה, בהם אלפים רבים של יהודים שהגיעו מבתים חרדיים, התרחקו משמירת תורה ומצוות. באותו מכתב בו קבע הרבי לר' מאיר את מטרת השליחות הנ"ל, כותב הוא לו גם כי לגזע אנ"ש אין צורך לדבר בחסידות, אלא לעורר אותם על מצוות כמו תפלין...
במסגרת השליחות, ביקר ר' מאיר גם אצל רבנים נוספים באיזור זה, וגם שם קידש ופיאר את שם חב"ד והרבי.
בחשון תש"א, הגיע לארצות הברית ר' משה לייב רודשטיין, ונשלח לשיקגו על ידי הרבי. בשיקגו הקים הוא את אגודת חסידי חב"ד בשיקגו. במכתב אליו, כותב לו הרבי לחזק את ידיו של ר' מאיר, ששהה שם בשליחות.
חבר הנהלה בתומכי תמימים
ר' מאיר המשיך ללמוד בשקידה והתמדה, וקבל סמיכה לרבנות מהישיבה ב-770, מתורה ודעת, ומר' משה פיינשטיין. הוא היה מהראשונים שקבלו סמיכה מהגאון, שבשביל לקבל ממנו סמיכה, היה צריך לדעת כמעט את כל השולחן ערוך, והמבחן בביתו היה אורך כמה שבועות. בודדים בלבד מחזיקים תעודת סמיכה עם חתימתו של ר' משה.
אחרי שסיים את ה"סמיכה", התמנה ר' מאיר ללמד את התלמידים הצעירים ב-770. הרבה ממי שהיום מזקני החסידים, היו תלמידיו. למפורסם שבהם, קראו יהודה קלמן מארלוו, המד"א הבלתי נשכח של שכונת קראון הייטס. אחרי שחלה, והרופא אסר עליו להמשיך ללמד, התמנה ר' מאיר כמשגיח בזאל.
בשנת תש"ב, היה ר' מאיר אחד מארבעים הרבנים שנקראו לאסיפה מיוחדת אצל הרבי הקודם, באסיפה זו אמר הרבי "ה' עזר ויסדנו פה ישיבה, אולם כעת צר לנו המקום". הרבי תבע מהרבנים המשתתפים לעזור ב"קרן הבנין", עבור ישיבת תומכי תמימים. בשנים שאחר כך, ניתן למצוא את שמו של ר' מאיר מופיע כחבר ההנהלה המרכזית באסיפות "אחי תמימים", אותם ישיבות שנפתחו על מנת לשמור את הנוער היהודי באמריקה מהתבוללות ומרדת שחת. ר' מאיר עסק בכל כוחו ומרצו במצוה זו של הצלת נפשות רוחנית, עד ליציאתו לשליחות.
בשנת תש"ד, בתאריך המפורסם: י"ד כסלו, נישא ר' מאיר. לקראת חתונתו זכה לקבל מכתב מיוחד מהרבי מה"מ, בו מסביר לו הרבי את ענין החתונה, שמגיעה אחרי שלמות העבודה האישית, והיא תחילת העבודה בעולם.
כשנתיים אחרי החתונה יצאו בני הזוג לשליחות בעיר וואסטער שבמסצ'וסטס, שם התמנה ר' מאיר לרב הראשי של העיר, תפקיד שמחייב להיות גם הרב של חמשת בתי הכנסת ששכנו בה.
בשנת תש"י, היה ר' מאיר בקשר רציף עם הרבי מלך המשיח בעניני עסקנות הכלל, אולם שיחות הטלפון הארוכות שהתקיימו ביניהם, לא הסתפקו בכך, והרבי מצא בו בן שיחה ראוי גם לשיחה לימודית. לא ברור עם כמה מהחסידים בדורנו דיבר הרבי בלימוד, כמו שדיבר עם ר' מאיר. ר' מאיר סיפר, שבכל פעם שהרבי ענה לו לשאלה, היה זה באופן של נדמה לי, אני חושב וכדומה. כמובן, שכל מה שהרבי אמר היה בדיוק מוחלט.
"חזק כחלמיש צור"
בחודש חשון תשי"ד, עבר לעיר פטרסון שבניו ג'רזי, בה כיהן כרב במשך 45 שנה. פטרסון באותם הימים היתה מרכז יהודי גדול מאד. בעיר התגוררו ארבעים אלף יהודים, והרב גרינברג מונה כרבם של שבעת בתי הכנסת. שם התגלה כוח הנאום שלו. ביום הכיפורים, היה הרב עובר בכל שבעת בתי הכנסת, כאשר בכל בית כנסת היה נושא דרשה שונה – שבע דרשות שונות ביום כיפור אחד. כאשר שאלו אותו למה להכין שבע דרשות, הרי בכל בית כנסת מתפללים אחרים – אמר, שמכיון שיש אדם מלווה אותו, הוא לא רוצה שהוא ישתעמם לשמוע שוב ושוב אותה דרשה...
בכ"א אייר תש"ח, עוד שהיה רב בוואסטער, קיבל הרב גרינברג מכתב מהרבי ובו כותב לו: " . . במענה על כתבו על אודות השתתפותו בישיבת ועד העיר, ודרש מהם כי יסגרו עסקיהם ביום השבת. הנה מילא חובתו עפ"י התורה, ובשום ענין ואופן אין לעשות שום קולות והתחכמות, רק לעמוד חזק – בדברי אהבה וקירוב – אבל חזק כחלמיש צור, שהוא בתולדתו אבן המוציא אש להבה. מנהיג עדה בישראל בכל הנוגע לשמירת התורה והמצוה צריך להיות קשה כאבן. ובהנוגע לעשות טובה בעניני פרנסה והסתדרות צריך הרב להשתדל בשביל כל אחד ואחד מבני ובנות קהילתו בהתעוררות הלב . . "
דומה, כי מכתב זה הוא הסיכום הכי טוב לאישיותו של ר' מאיר, בתור רב. קשה כאבן מחד, ומשתדל בהתעוררות הלב מאידך.
ההתחלה לא הייתה קלה. הרב גרינברג נכנס לתפקיד שכמה רבנים נטשו, כי הם לא הצליחו לעמוד על הכשרות בעיר. אבל הרב גרינברג היה שונה. התוקף שלו בתור רב, היה שונה לחלוטין מהרבנים שקדמו לו, והוא לא נכנע לאף אחד.
כשאחד מה"בעלי בתים" איים עליו שיפגע בו לאחר מה שפסק בדין תורה בו הפסיד, ענה לו הרב גרינברג בחריפות שמכיון שאין לו אמתלא הלכתית כל שהיא, הוא לא נבהל ממנו, וניתק את הטלפון. כמובן שפסק הדין לא השתנה בכמלוא נימא.
לאחת הנשים, היה דוד שעבר בIRS (מחלקת המיסים האמריקנית), והיא איימה על הרב שדודה יטפל בו. היתה זאת ממש סכנה, החילול ה' שבדבר יכול היה להיות נוראי. הרב גרינברג נכנס ליחידות לרבי מלך המשיח בה סיפר את הדבר. הרבי פשוט צחק. לא חייך, צחק. "אה, שיהיה ולמלשינים אל תהי תקוה". כמובן שמהסיפור לא נותר זכר.
גם בתור ראש ישיבה, כיבד מאד את הרבנים שעבדו תחתיו ואת תלמידיו. הרב ווילשאנסקי, שהחליף אותו כראש הישיבה במוריסטאון, סיפר כי הוא התייחס אליהם ממש כאילו היו בגילו.
בתשי"ח, נכנס ר' מאיר ליחידות ביחד עם אחד מאנשי הקהילה אותו הביא לרבי. סתם כך, לא היה ר' מאיר נכנס ליחידות, אולם מכיון שהביא עמו מקורב, נכנס עמו. באמצע היחידות, פרץ היהודי בבכי: "רבי, אני מת. הרופאים אומרים שלא נשאר לי הרבה זמן לחיות." הרבי ענה: "חס ושלום. דער אויבערשטער קען געבן נאך צוואנציג יאר לעבן". היהודי נפטר בשנת תשל"ח, בערך באותה התקופה... באותה היחידות הרבי שאל את היהודי אם הוא מכיר את הרבי הקודם. כשהשיב היהודי בשלילה, נענה הרבי: "אה (כמו חבל). אבער, דו וויסט וואס? קוק אויף ראביי גרינבערג'ס אייגן, ער האט געזען מיין שווער, קוק אויף עם און דו קענסט זען מיין שווער דורך עם." [=אבל אתה יודע מה? תסתכל על העיניים של הרב גרינברג , הוא ראה את השווער, ואתה יכול לראות את השווער דרכו.] ביטוי נדיר של הרבי, כלפי שליח.
ראש ישיבת תומכי תמימים בניו ג'רזי
בתשי"ט, התמנה לראש ישיבת תומכי תמימים בנוארק. גם כאן, מי שדחף אותו לתפקיד היה מורו ורבו משכבר הימים – ר' ישראל ג'יקובסון בין תלמידיו מהשנה הראשונה, ניתן למצוא את הרב מרדכי אשכנזי, רבו של כפר חב"ד. הוא כיהן כראש הישיבה במשך שנים, גם אחרי שהישיבה עברה למוריסטאון.
בישיבה, החלה גאונותו המפורסמת של ר' מאיר לבוא לידי ביטוי. השיעורים שלו, היו לשם דבר. הם היו מאד עמוקים, והיה צריך "לאחוז ראש" בשביל להבין אותם, אבל ביאוריו היו בשפה ברורה ומובנת לכל. גם חכמה וגם בינה. ואם נוסיף לכך את כך שמסוגל היה להתמקד בסוגיה אחת בנגלה 14-15 שעות (כך אמר בעצמו לבנו), ונמצינו עוסקים ביהודי של חב"ד, על כל שלשת חלקי המח שבזה. כל מילה של אדה"ז, היתה אצלו מדוייקת בתכלית הדיוק.
לפני שמסר את שיעור בגמרא, הרב גרינברג היה נשאר ער רוב שעות הלילה כדי להכין אותו, על כל הסברות שיכולות לצוץ במהלך השיעור. על שיעור אחד, היה יכול הוא להתעכב מעשר בלילה עד חמש בבוקר. הוא היה שותה כוס קפה אחר כוס קפה כדי להישאר ער. מי שרשם את שיעוריו, היה ר' ישראל פרידמן ראש ישיבת אהלי תורה, שהיה אז משגיח בישיבה.
כחלק מעבודת הרבנות שלו, היה ר' מאיר חבר ב"איגוד הרבנים בארה"ב וקנדה", ואף כיהן כנשיאו, תפקיד בו זכה לפעול גדולות ונצורות בעבור הרבי, בעניינים שבהם הרבי לא רצה לפעול רשמית בשם חב"ד. הרב חדקוב התקשר, למשל, פעם בשביל שהרב גרינברג ישלח מכתב דחוף לממשלת רוסיה, דבר שלא יכל היה להיות בשם חב"ד, כידוע.
בשנות המ' נשלח הרב גרינברג על ידי הרבי מלך המשיח לברזיל, לדאוג לכך שהרב בלומנפלד, יקבל את עול הרבנות של אביו.
למדן אדיר
באחת הפארבריינגענ'ס בה רצה הרבי לדבר על מעלתו של יהודי פשוט, הביא דוגמא משלושה תמימים שנסעו לשליחות מסויימת, האחד "גרויסע למדן", השני "גרויסע משכיל" והשלישי יהודי פשוט, ודווקא הוא הצליח לפעול במה שלא הצליחו שני חבריו. ה"גרויסע למדן" שבסיפור, הוא ר' מאיר גרינברג. כמדומה שלא היתה התבטאות כזאת מהרבי על אף חסיד אחר.
על יחסו של הרבי לרב גרינברג יכולה ללמדנו ההתייחסות הבאה: אחרי פטירתו של ר' זלמן שמעון דווארקין, החלו הדיבורים על בחירות בשכונה. כשר' זלמן גורארי' היה אצל הרבי הוא העלה כמה שמות שיכולים לכהן כרבני השכונה, וכשאמר את שמו של ר' מאיר גרינברג, אמר הרבי: "ער קען זיין א רב אין (אולי: אין א שטאט ווי) וורשה [=הוא יכול להיות רב בוורשה]". הרבי התכוון, לכאורה, לוורשה של פעם, העיר שהייתה מבצר התורה של אירופה, אבל כשר' מאיר שמע על כך, הפטיר בענוותנותו: "הרבי מתכוון שאני יכול להיות רב בוורשה של היום – עיר שכמעט ואין בה יהודים..."
הברכה באחת היחידויות כלליות עבור חתני בר מצוה, נכנס ר' מאיר עם נכדו. בפתק שכתב לרבי ביקש ברכה לנחת מהבנים ובני הבנים. הרבי אפילו לא הסתכל בפתק כשאמר בחיוך: "זאל האבן נחת פון קינדער און קינדער'ס קינדער און פון זיך אליין אויכעט"...
גם בעולם הליטאי החזיקו ממנו כלמדן עצום. הוא עמד בהתכתבויות בהלכה עם רבים מגדולי התורה, כמו ר' משה פיינשטיין ועוד. בכל שנה בתאריך י"ח כסלו, יום היארצייט של הרב היימן שהיה ראש הישיבה שלו ב"תורה ודעת", היה מוסר שיעור בישיבה.
עוד בהיותו תלמידו של הרב היימן ב"תורה ודעת", הגיע פעם לבקר בישיבה ר' יצחק הוטנר, בעל ה"פחד יצחק", שכבר אז היה נחשב לאחד מגדולי הדור. הרב הוטנר הציג בפני תלמידי השאלה קושיא עצומה שהייתה לו, ואמר שאם למישהו תהיה תשובה עליה, הוא "יאכל את הכובע". ר' מאיר שנכח במקום ענה לו תשובה שעלתה בדעתו. כששמע הרב היימן את התשובה, פנה לר' יצחק ואמר לו: "דו דארפסט עסן די היטל (אתה צריך לאכול את הכובע...).
הרב גרינברג, היה אף בידידות רבה עם הרב סולובייצ'יק, שהיה ראש ה"ישיבה יוניברסיטי". ידידות זאת, סייעה שנים אחר כך לבנו הרב העשיל כשהגיע ביחד עם ר' יצחק שפרינגער ור' אליעזר טורן, לבקש מהרב סולובייצ'יק לצאת בגילוי דעת – אותו גילוי דעת מפורסם שעשה רעש ביהדות החרדית באמריקה בו כותב הרב סולובייצ'יק, כי לאמונתם של חסידי חב"ד ברבי כמלך המשיח, יש מקורות איתנים.
"כולהו איתנהו ביה".
בכל תחום בו יכל ר' מאיר לפעול בשביל הרבי, פעל ועשה. למשל, בתש"ה, בעת שהקים הרבי הקודם את חברת "עדינו" שמטרתה הייתה כלשונו הק' "בשביל אברכים ותלמידי הישיבות העוסקים בתורה, להזדמן ולהפגש מזמן לזמן, בכינוס של תלמידי חכמים, לשוחח בחידושי תורה ולהתועד בסעודת מצוה ויומא טבא לרבנן", מונה ר' מאיר כ"סגן מנהל יושב ראש הועד" – יושב הראש היה ר' מרדכי מענטליק ע"ה.
ר' מאיר היה גם יהודי בעל חסד עצום. כבר בשנת תש"ז, היה הוא מזכיר הנהלת "ועד ביקור חולים" שתחת "מחנה ישראל". הועד, שקיבל ברכות ועידודים לרוב מהרבי הקודם, היה יוזמה ראשונית מסוגה, לדאגה לחולים מקרב אנ"ש, וכן לחיילים ופצועי המלחמה היהודים.
הוא היה גם בעל רגש גדול, ובעל בכי. תושבי בופאלו, העיר בה גר בימיו האחרונות, סיפרו בהתפעלות לבנו, כי אביו החל לבכות מסיפוריהם תוך כמה דקות של היכרות. לא היה מדובר בידידים ותיקים, אבל הוא "חי" עם הצרות של היהודים אותם פגש כאילו הם כאלה.
עבודת התפלה היתה אצלו משהו מיוחד. הוא היה מתבונן בחסידות לפני התפילה במשך שעה ארוכה. בנו ר' יוסף יצחק מספר, כי בתור ילד, היה מחפש את אביו ולא מבין לאן הוא נעלם. אמא לא הסבירה, ורק אחר כך התברר לו כי אביו היה נועל את עצמו במשרד ומתפלל שעות על גבי שעות, תוך כדי שהוא מדייק בכל מילה ומילה.
אחרי התפילה, היה נוהג לומר את פרקי התהלים של כל המשפחה, עד לאחרון הנכדים. ואיך הוא זכר מתי להחליף כל פרק של נכד? לר' מאיר, שהיה בעל מוחין רחבים מאד, היה חוש באלקטרוניקה. היה לו שעון, שהזכיר לו את יום ההולדת של כל נכד ונכד.
בכלל, המח שלו היה משהו נדיר גם בענייני העולם. הרבגוניות שבו הייתה מדהימה. היה אפשר לשאול אותו בגמרא ולקבל תשובה, ובאותה מידה בענייני העולם ולקבל תשובה גאונית. אפשר היה לשאול אותו "כמה זמן לוקח לטוס מספרד למרוקו", והוא היה עונה תוך שניות, אחרי שחישב את זמן הטיסה לפי המרחק. החוש שלו באלקטרוניקה, היה לא יאומן. ראש הישיבה שכל חייו חי על הגמרא היה מתקן רכבים שהתקלקלו...
הוא הקפיד מאד על ברכות מתוך הסידור. אפילו את ברכת "על המחיה", אמר תמיד מתוך הסידור, וזאת למרות שמדובר היה בגאון עצום שהיה זוכר קטעים שלמים בגמרא בעל פה.
"מח שליט על הלב", היה ניכר אצלו בכל מהותו. שבת אחת, כשחזר מבית הכנסת, עצר אותו נער שחור חמוש, "ראביי, גיב מי מני!". הרב גרינברג שאל אותו בחיוך, מה הוא חושב שאלוקים יעשה לו אם הוא יראה אותו עם רובה. הנער הסתובב וברח...
היה לו גם חוש בנגינה. הוא היה יושב לבדו ומנגן במתיקות נפלאה. היה פשוט "געשמאק" לשמוע אותו. הרגש העצום שבו התבטא כשישב לבדו וניגן.
אמונה פשוטה
הפן המפתיע ביותר באישיותו של ר' מאיר, הוא האמונה הפשוטה שלו. אף על פי שמדובר בבעל נגלה, למדן עצום, חי הוא באמונה פשוטה שהרבי הוא מלך המשיח, וכך חינך אף את ילדיו.
כשהתקשר אליו בנו ר' יוסף יצחק אחרי שבת פרשת שופטים ה'תנש"א, וסיפר לו מה הרבי דיבר בשבת, התרגשותו לא ידעה גבולות. כשרק היה מעיף מבט בשיחה, היו הדמעות עולות בעיניו.
גם אחרי ג' תמוז תשנ"ד, המשיכה אמונתו שהרבי מלך המשיח חי וקיים ללא ספקות. הוא היה מראשוני החותמים על פסק הדין שהרבי הוא מלך המשיח.
בנו ר' יוסף יצחק מספר, שלילה אחד, אחרי ג' תמוז, מתקשר אליו אביו ובפיו שאלה: "מת המשלח - מה הדין?". הוא לא הבין מה רוצה ממנו אביו, ומה פתאום הוא עושה לו מבחן בשולחן ערוך, אבל האב לא הרפה: "נו נו, תחשוב קצת. מה אומר הקצות בקפ"ח?", כשענה סוף סוף "בטלה שליחותו", ענה לו אביו "זה מה שרציתי לדעת. לילה טוב." ורק כשאחז את השפופרת המיותמת, הבין מה כוונתו של אביו...
הוא חי עם העובדה שלא שייך להיות מצב של "מת המשלח בטלה שליחותו", וחזר על כך בכל הזדמנות. כבעל נגלה, הוא הביא את הוכחתו לאמונה הפשוטה שקיננה בו, מעניינים של נגלה.
כשהיה בגיל שבעים, ברך אותו הרבי "יאריך ימים על ממלכתו". הברכה התקיימה. הרב מאיר גרינברג, זכה להאריך ימים ולכהן עוד עשרות שנים כרב וראש ישיבה.
פטירתו
בג' אלול ה'תשס"ח, החזיר את נשמתו הטהורה ליוצרה, כשהוא משאיר אחריו דור ישרים יבורך: בנו ר' העשיל, שליח כ"ק אד"ש מה"מ בבופאלו וראש ישיבת חב"ד בניו ג'רזי, בנו ר' יוסף יצחק, מראשי ישיבת "תפארת מנחם" בסי גייט, בנו ר' מנחם מענדל מניו ג'רזי, בתו מרת שטערנא, ובתו מרת חאשע פריידא – אשת ר' יוסף שלמה סעמיועלס שליח כ"ק אד"ש מה"מ מילווקי.
גם ספרים נשארו מר' מאיר: "שיעורי גיטין" על מסכת גיטין, ו"שיעורי מסכתות" על סדר מועד. כעת עובדים בני המשפחה על הדפסת חידושי התורה הנוספים שנשארו מר' מאיר. עם פטירתו אבד לחסידי חב"ד רב חסידי, גאון עצום ומקושר אמיתי לרבי מלך המשיח. יהי זכרו ברוך