יעקב דב כ"ץ
|
ערך זה נמצא בעיצומה של עבודה ממושכת. הערך פתוח לעריכה. | ||
| אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, ויקיזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך. | |||
הגה"ח רבי יעקב דב הכהן כץ זצ"ל (י' בשבט תרצ"א - כ"ג מר חשון תשע"ה) היה ראש ישיבת תומכי תמימים המרכזית בכפר חב"ד וזקן ראשי ישיבות חב"ד בעולם.
לידתו ושנות בחרותו
הגרי"ד נולד בעיירה חעלם שבפולין לאביו הרב שלמה זלמן צבי. כנער צעיר עבר את מלחמת העולה השניה ובמשך כל השנים האלו עבר יסורים רבים. לאחר השואה הגיע למחנה העקורים פוקינג שבגרמניה. במחנה התרכזו 40,000 נפשות, מתוכם כמאות מחסידי חב"ד שרובם יוצאי סמרקנד. הם הגיעו במשך החודשים תמוז אב אלול תש"ו על ידי הברחת הגבול מצ'כיה השכנה או ממדינות נוספות. המחנה היה בשליטת האמריקאים ומשם היה קל יותר להשיג ויזות לארה"ב. במקום נפתחה ישיבת תומכי תמימים. בראש הישיבה עמד הגאון הרב אברהם אליהו פלאטקין, והמשפיע החסיד הדגול הרב ניסן נמינוב שהקים את הישיבה והוא נודע כאחד מגדולי הלמדנים בישיבה.
המעבר לארץ
כעבור כשנתיים, חלק מהבחורים נסעו לצרפת והישיבה התאחדה עם ישיבת תומכי תמימים ברינואה, וחלק מהבחורים עלו לארץ ישראל. אביו ר' שלמה זלמן התלבט לאן לנסוע, לאחר שהישיבה בפוקינג הלכה והתדלדלה, וגם המחנה כולו כמעט התרוקן מיושביו. הוא שאל את כ"ק אדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש זי"ע האם לנסוע לצרפת או לעלות לארץ ישראל. כעבור זמן קצר, נתקבל המענה: "נכון לנסוע לארץ הקודש, ויעזרנו השם יתברך בנסיעה כשורה, בהסתדרות טובה ופרנסה בהרחבה, ובנו התלמיד מר יעקב דוב שי' יצליח בלימודו בהנהגה ישרה על פי דרכי החסידות בגשמיות וברוחניות". ואכן בני המשפחה עלו לארץ והגרי"ד זצ"ל נכנס ללמוד בישיבת 'תומכי תמימים' ששכנה אז בתל־אביב, במחיצת המשפיעים המפורסמים הרה"ח ר' שלמה חיים קסלמן זצ"ל והרה"ח ר' חיים שאול ברוק ע"ה.
כעבור שנתיים כשהישיבה עברה ללוד, עבר גם הוא עמה והמשיך להתעלות בתורהובחסידות במחיצת המשפיע רבי שלמה חיים קסלמן, לאחר שהמשפיע הרה"ח ר' חיים־שאול ברוק ע"ה נשאר עם תלמידי הישיבה הקטנה בתל אביב. באותם ימים נקשר ביותר לרבי ברוך שמעון שניארסון, ששימש כראש הישיבה ושהה בה חצי שבוע ברציפות מדי שבועץ
באותם ימים, עברו הבחורים מבוגרים ללמוד בחצרו של הרבי בקראון הייטס, ובמשך הזמן זה גרם לכך שפחת מספר חובשי ספסלי הישיבה בלוד. היות והגרי"ד זצ"ל נותר בלי חברים בני גילו בישיבה כתב בשנת תשי"ב לרבי על רצונו לנסוע ללמוד ב־770, אבל הרבי לא הסכים לכך וענה לו בנוסח הבא: "כדאי שילמד לעת־עתה בישיבה בלוד, ויתעסק גם כן בעבודה בחינוך הכשר בהשפעה על ילדי בני ישראל אשר בארץ הקודש לקרב לבם לאביהם שב־ שמים, ויקויים בו הבטחת רבינו הזקן בתורה אור בתחילתו אשר על ידי מצות הצדקה נעשים מוחו ולבו זכים אלף פעמים ככה. בברכת הצלחה בלימודו בתומכי תמימים".
כהונתו כראש ישיבה
בשנת תשכ"ג נקרא לכהן בישיבת 'תומכי תמימים' בכפר חב"ד, ומאז ועד לשבועות האחרונים לימי חייו נקשר בכל לבו ובכל נפשו לאלפי התלמידים. מדי יום בשעה עשר וחצי בבוקר היה מגיע לבנין הישיבה ובשעה 7 בערב עזב את המקום, תוך כדי שמירת זמנים מדויקת כמו כל בחור בישיבה. גם בימי בין הזמנים היה ממשיך ומגיע מבני ברק לישיבה בכפר חב"ד.
היה נמנה על אלו שהובילו קו נוקשה ובלתי מתפשר בכל הקשור לשמירה על צביון חייו של בחור הישיבה החב"די, והתנגד לכל רפורמה או פשרה הנוגעת לגיוס במסלולים שונים.
כעשרים שנה לפני פטירתו עבר התקף לב קשה והרופאים הורו לו שלא לחזור לעבודה במשרה מלאה. כחסיד כתב על כך לרבי, ובתשובתו הרבי לא התייחס בכלל לדברי הרופאים אלא ענה לו: "מכתבו נתקבל ות"ח". ותהא חזרתו לעבודת הקודש בשעה טובה ומוצלחת". הרבי פשוט מחק את כל דברי הרופאים, והוא חזר לתפקידו כראש ישיבה ובתר שאת ועוז.
נפטר בכ"ג מרחשוון תשע"ה, במוצאי שבת קודש החזיר את נשמתו ליוצרה. הותיר אחריו את - יבדלו לחיים טובים - רעייתו מרת אסתר, בנו השליח הרב שמואל. בנותיו: מרת חנה מישקין, מרת בת שבע דערען ומרת דבורה פרוס.
