רבי יוחנן

רבי יוחנן היה מראשוני האמוראים, ועוד היה בתקופת סוף התנאים, ועוד זכה לראות את רבי שמעון בן גמליאל נשיא ישראל.

תולדותיו

מוזכר בגמרא תמיד יחד עם גיסו ועמיתו ריש לקיש, אותו החזיר בתשובה. הם היו לומדים יחד ומתפלפלים יחד, וכאשר נפטר ריש לקיש הוא יצא מדעתו מרוב צער על שריש לקיש נפטר. כאשר יש מחלוקת בין שניהם, ההלכה נפסקת תמיד כרבי יוחנן.

לעיתים מכונה על ידי חבריו ותלמידיו "בר נפחא". יש אומרים שהטעם לכך הוא מכיון שאביו היה נפח ויש אומרים שזהו על שם יופיו.

מובא בגמרא כי רבי יוחנן וריש לקיש "מעייני בספרא דאגדתא". היעב"ץ מפרש שהכוונה היא שבשבת היו לומדים את תורת הקבלה, לעומת ימי השבוע בהם למדו רק נגלה. ומכאן ראיה למש"כ בעץ חיים, ששבת מוקדשת ללימוד דא"ח

עד זמנו של רבי יוחנן, רב ושמואל, היה גילוי אור החכמה.

הבעל שם טוב אמר שנשמתו היא ממידת החסד, ורמוזה בשמו - י' חנן.

אמרותיו

בגמרא מובא כי אמר רבי יוחנן: אמר ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו": מקשה הרבי: כיון שתפילה היא מדרבנן, אם כן, מה מתברך רבי יוחנן הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו - הלא מוטב שכל היום כולו יעסוק בתורה ויקיים מצות תלמוד תורה, ובכל רגע ירכוש עוד הפעם "ש"י עולמות"!

וביותר תמוה - שזהו מאמרו של רבי יוחנן שעליו אמרו שלא היתה לו שייכות לעולם, כי אם לתורה בלבד, כמסופר בגמראש"מסרחי גביני' (גבות עיניו גדולים ומכסין עיניו) אמר להו דלו לי עיני ואחזיי'", והיינו, שהיה צריך סגולה ועצה מיוחדת כדי שיוכל לראות עניני העולם. ועפ"ז מבארים המפרשים מה שמצינו בגמרא אודות רב גידל ורבי יוחנן שהיו רגילים לישב "בשערי טבילה", שרב גידל, "אמרו לי' רבנן לא מסתפי מר מיצר הרע", ואילו לרבי יוחנן לא אמרו זאת "משום שאמרו דרבי יוחנן היו שערות גבות עיניו שוכבות ואם כן לא היה יכול להסתכל בנשים", ואף על פי כן אומר רבי יוחנן הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו, למרות שהחיוב להתפלל ג' פעמים ביום הוא לכל הדעות רק מדרבנן.

ומסביר הרבי, שכיון שהתפלה היא בבחינת "מאורות" על כללות ענין התורה ומצוות, הרי מובן, שמי שמצד עצמו אינו רואה את העולם, אזי התשוקה שלו היא - "שיתפלל אדם כל היום כולו", היינו, שיהיה מונח במשך כל היום כולו ב"תפלה", קישור והתחברות עם הקב"ה, מבלי שיהי' לו עסק עם עניני העולם, ועל ידי זה יומשך ענין ה"מאורות" בעניני התורה ומצוותי' שבמשך כל היום כולו, כיון שזוהי הפנימיות של התורה ומצוותיה, שלכן צריכה להיות התפלה אפילו לפני לימוד התורה, כפי שהיתה בקשתו של אבא בנימין.

שיטתו ההלכתית

במסכת יומא נחלקו ר"י ור"ל האם חצי שיעור אסור מן התורה, והרבי תולה את המחלוקת בשאלת הכמות ואיכות. לפי רבי יוחנן האיסור הוא תמיד על הכמות, וממילא גם חצי מהשיעור אסור שכן יש בו חצי מהכמות האסורה "כיון דחזי לאיצטרופי". לעומת זאת ריש לקיש סבור שדווקא באיכות המיוחדת הנולדת על ידי הצירוף של השיעור המסויים התורה אסרה את הדבר ; דווקא על ידי השביעה והאכילה, שהיא האיכות שבהמאכל, חל האיסור, "אכילה אמר רחמנא וליכא", וממילא לא שייך לאסור חצי שיעור כאשר אין בו כלל את האיכות שקיימת בשיעור השלם.

בכך תולה הרבי גם את מחלוקתם של רבי יוחנן וריש לקיש בסוף מסכת נדה בדין זבה: מם התורה, רק זבה שראתה זיבה במשך שלושה ימים רצופים, במשך אחד עשר ימי הזיבה (שמתחילים לאחר שבעת ימי הנדה), נחשבת לזבה גדולה, ואילו זבה שראתה במשך יום או יומים בלבד, נחשבת לזבה קטנה. נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש מה דינה של זבה שראתה זיבה ביום העשירי לזיבתה, האם דינה כזבה קטנה שדינה "שומרת יום כנגד יום" וחלים עליה דיני טומאה, או שמא מכיוון שימי הנידה לא "חזי לאיצטרופי" עם ימים אחרים, אינה נחשבת לנדה; שהרי יתכן לומר שכל איסור הזיבה הקטנה נלקח מהאפשרות של הזבה לההפך לזבה גדולה, אך במקרה שאין אפשרות שהיא תהפך לנדה גדולה - אין לה דיני זבה. רבי יוחנן סבור שגם ביום העשירי, זבה שראתה זיבה נחשבת ל"זבה", ואילו ריש לקיש סבור שכשם שביום האחרון, האחד עשר, אין היא נהפכת לנדה, כך גם ביום העשירי.

הרבי מסיק, כי זו היא מחלוקתם של רבי יוחנן, באיכות וכמות. לפי רבי יוחנן, דין הג' ימים בזבה גדולה הוא רק ענין של כמות, וממילא גם ביום או יומיים מתוכם, וגם כאלו שאינם ראוים להצטרף לשלושה, יש איכות זו, אך ריש לקיש סובר שהעיקר הוא האיכות.

תלמידיו

• רבי אלעזר בן פדת
• רבי שמעון בן לקיש
• רב יעקב בר אבא
• רב חייא בר אבא
• רבה בר בר חנה