קראון הייטס

קראון הייטס (אנגלית: Crown Heights) היא שכונה ברובע ברוקלין בניו יורק רבתי, ארצות הברית. נחשבת לאחת משכונות המגורים הטובות בניו יורק, ובנויה בעיקר מבתים פרטיים.

בקראון הייטס, ליובאוויטש הבירה, ממוקם 770 - מרכז חב"ד העולמי, ביתו של הרבי וסביבו סובבים ומתרכזים החיים בשכונה כולה.

(שמו הפחות ידוע של רובע ברוקלין הוא 'קינגס' -רובע המלכים- כמו 'קווינס')

כשהגיע אדמו"ר הריי"צ, היתה קראון הייטס שכונה יהודית ברובה, ובה יהודים מכל הסוגים ואף חצרות חסידיות שונות, אך עם השנים עזבו היהודים את השכונה, מחוץ לחסידי חב"ד שכפי שאמר הרבי לא יעזבו את המקום שבו בחר אדמו"ר הריי"צ, ו'כאן ציווה ה' את הברכה'. כיום מלבד כעשרים אלף מחסידי חב"ד הגרים בשכונה ישנם - להבדיל - אוכלוסייה של כמאה ושלושים אלף אפרו-אמריקאים יוצאי האיים האנטילים.

גבולות השכונה כיום הם - בכללות ובערך - רח' ג'ונס בצפון, רוצ'סטר במזרח, מייפל בדרום, ונוסטרנד במערב. השכונה מתרחבת כל העת.

מהומות קראון הייטס

בתשנ"א (1991) פתחו השחורים במהומות המכונות "מהומות קראון הייטס" או "פוגרום קראון הייטס".

ב־19 באוגוסט 1991, עבר רכב מפמלייתו של הרבי מובל על ידי רכב משטרתי לא מסומן, ברמזור אדום (או לפי עדי ראייה אחרים היה זה ברמזור כתום. שניהם מותרים בחצייה לפמלייה, המלווה ברכבי משטרה) במהירות לא ברורה (גרסאות שונות, בין 40 ל-100 קמ"ש). הרכב נכנס לצומת ופגע ברכב אחר. נהג הרכב הנפגע שאיבד שליטה על רכבו דרס ופצע את גאווין קאטו, ילד שחור כבן שבע. במקום האירוע התאספו צופים מקומיים והחלו בקריאות גנאי לעבר השוטרים והחסידים. אמבולנס של הצלה קראון הייטס שהגיע למקום פינה את הנהג החסיד הפצוע אך לא את הילד שהוקף במתפרעים. כמה דקות לאחר מכן פונה גם הילד באמצעות אמבולנס עירוני, ושעות ספורות אחר כך מת הילד מפצעיו.

במשך ארבעה ימים מיום התאונה נחשפו יהודי השכונה לתקיפות מצד אספסוף מוסת ע"י אנטישמיים שחורים ידועים, שבחלקם היו פוליטיקאים עירוניים ובעלי תפקידים אחרים. במהלך האירועים דווח על 188 תקיפות של יהודים, בתוכם כמה פציעות חמורות. כמו כן הוצתו שריפות ונבזזו חנויות ועסקים בבעלות יהודית, ובהמשך גם של שאינם יהודים (בעיקר ברחוב יוטיקה).

הפרעות לא הופסקו על ידי המשטרה, בהוראת ראש העיר השחור דאז, ומשחשו שהותרה הרצועה גבו מחיר בנפש. באחד המקרים נדקר ונהרג בידי אספסוף הק' יענקל רוזנבאום הי"ד, בחור ישיבה (29) מאוסטרליה. לפני מותו הספיק רוזנבאום למסור את זהות תוקפו, למריק נלסון. חבר מושבעים זיכה את נלסון מאשמת רצח, אך לאחר שתדלנות של הקהילה היהודית וגורמים נוספים, נשפט נלסון בבית משפט פדרלי והואשם בפגיעה בזכויות האזרחיות של רוזנבאום, וקיבל עונש של 19.5 שנים בבית הכלא. אדם נוסף הואשם בכך שהסית את נלסון.

בהמשך, נקלע לאספסוף זועם רוכב אופנוע לא יהודי בן 67 בשם אנטוני גרזיולי, לאחר שאיבד את דרכו בשכונה. גרזיולי הוכה ונדקר בכל חלקי גופו ומת במקום. ככל הנראה הטעו זקנו ולבושו השחור את התוקפים, שסברו שהוא יהודי חסידי.

גם אחד מכתבי ה'ניו יורק טיימס' (עיתון בבעלות ובעריכה -כמו גם מרבית הכתבים החשובים בו- יהודית גרמנית, בעל קו מערכת שמאלי (הכולל בעבר הקרוב את הסתרת השואה מהציבור בעיר היהודית הגדולה בעולם. הידיעות הראשונות הופיעו בו רק כשנתיים לאחר תחילת ההריגות, ולאחר לחצים רבים, וגם אז רק בעמודים הפנימיים ביותר ותוך השמטת העובדה כי מדובר ביהודים, היקף ההריגות, והצגת ההשמדה כחיסול אוכלוסיה אזרחית בלבד) ומהעיתונים המובילים בהשפעתם בעיר ניו יורק ובמידה מסויימת בארה"ב ובעולם) שהגיע לסקר את המהומות מתוך כוונה לסנגר על המתפרעים (כפי שעשה השמאל היהודי בארה"ב מאז ימי 'מאבק זכויות האזרח' שהובילו בשנות ה50 וה60, ובחלקו טפח על פניהם כבר קודם לכן עם האשמות האנטישמים השחורים את היהודים בניצולם, אימוץ והפצת טענות אנטישמיות ותיקות שחשבו כי עבר עליהן הכלח, והתאסלמות חלקים נרחבים של האוכלוסייה האמריקאית השחורה). כתב זה הופשט מבגדיו והוכה נמרצות ברצחנות עד שכמעט נהרג. הוא ניצל לבסוף, ובמאמרו שיתף את קוראיו בהתפכחותו, והבנתו בראיה חדשה את המצב.