גאווה

מידת הגאווה הינה תכונת נפשית שלילית הגורמת לאדם לייחס לעצמו חשיבות בגלל מעלותיו וכשרונותיו האישיים, או בעקבות הצלחות שונות שהשיג. לגאווה ישנם כינויים נוספים כגון יהירות והתנשאות, ואצל חסידים הרחיקו מידה שלילית זו עד קצת הגבול.

חומרת הגאווה

חסידות מתייחסת למידת הגאווה בשלילה מוחלטת, ורואה בה שורש לכל המידות הרעות של האדם, ולכל התאוות והרצונות השליליים שלו. אצל חסידים הדגישו רבות את ענין הביטול, המסמל את ההיפך המוחלט מגאווה והתנשאות.

למרות שבתורה אין איסור מפורש על מידת הגאוה, נאמר בגמרא על אדם שמתגאה "אין אני והוא יכולין לדור בעולם", והחסידות רואה בגאווה חומרה כל כך גדולה, עד שהיא משווה את האדם המתגאה לאדם העובד עבודה זרה, מפני שעצם העובדה שהוא מתגאה מורה שהוא מייחס את כוחותיו והצלחותיו לעצמו, ושוכח שהכל ניתן לו מהקב"ה, ובכך הוא כופר כביכול בשליטה האלוקית המוחלטת. דבר זה מסביר את העובדה שהתורה לא מנתה את הגאווה כחלק מהאיסורים, מכיון הגאווה אינה אלא הסתעפות של איסור עבודה זרה.

על פי דבריו של אדמו"ר הצמח צדק, שימשו במידת הגאווה עלול להביא את האדם לידי דלות ועוני.

שורש מידת הגאווה

בפרק א' בספר התניא אדמו"ר הזקן מונה מידות רעות שונות בנפש האדם, ואת המקור שלהם בנפש. את מידה הגאווה הוא מונה כאחד מהמידות הרעות הנמשכות מיסוד האש שבנפש, וזאת מפני שתכונת האדם שמתגאה הוא להגביה את עצמו, כמו האש שכל הזמן מגביה את עצמה כלפי מעלה, ואילו את מידת ההתפארות, הוא מונה כאחת מהמידות הרעות שנמשכות מיסוד הרוח.

מפרשי ספר התניא מבארים, שההבדל בין מידת ההתפארות למידת הגאווה היא שמידת הגאווה הינה על תכונות אמיתיות שיש לאדם, ואילו מידת ההתפארות היא כאשר האדם מרגיש עליונות ללא שיהיה לו באמת מעלות וכשרונות, ולכן שורשה של מידת ההתפארות היא מיסוד הרוח, המסמלת את השורש לכל המידות הריקניות וחסרות התוכן.

באופן כללי יותר, שורשה של מידת הגאווה מגיע מעמלק, שענינו הוא חוצפה וגאוה, והדרך להילחם בו היא דוקא על ידי ההתקשרות לנשיא הדור.

הצדדים החיוביים בגאווה

תורת החסידות הרואה בכל דבר בעולם תערובות של טוב ורע, רואה גם את הצדדים החיוביים שבגאווה, ומלמדת את האדם להשתמש במידה זו בצורה נכונה על ידי שהוא מפנה אותה לגאווה חיובית על ההישגים הרוחניים שלו.

אצל חסידים מקובל לספר על ר' מרדכי מליעפלי שהשתמש במידת הגאווה בכדי להציל את עצמו מהניסיונות שהיצר הרע העמיד לפניו, כשאמר לעצמו: "אני מגדולי החסידים של אדמו"ר הזקן, אדם עשיר ומכובד, לא מתאים לי שאעבור עבירה".

הכרה במעלות עצמו

בשונה מהתכונה השלילית של גאווה, תורת החסידות מעודדת את האדם להכיר במעלות, עצמו, ולא רואה בכך דבר שלילי, אדמו"ר הריי"צ ניסח זאת במילים: "כשם שצריכים לידע חסרונות עצמו, כך צריכים לידע מעלות עצמו".

ההסבר לכך הוא, שכאדם האדם מכיר בכך שכל המעלות וההצלחות שלו ניתנו לו בסיוע מלמעלה, הוא לא מתגאה ולא מרגיש עצמו את עצמו נעלה יותר מאנשים אחרים, מכיון שהוא יודע שמעלות אלו אינם שייכות אליו, ובאם מעלות אלו היו ניתנות ליהודי אחר - היהודי השני היה מנצל מעלות אלו בצורה טובה יותר.

לקריאה נוספת

• גאווה וענווה - לקט פתגמים בעלון שיחת השבוע מאת הרב מנחם מענדל ברוד.

ראו גם

• ישות
• ביטול