משה רוזנבלט
הרב משה רוזנבלט (מכונה גם: מאָשע דער חוזר או משה זעמבינער) היה משפיע בישיבת תומכי תמימים ליובאוויטש ומראשי החוזרים של מאמרי החסידות של אדמו"ר הרש"ב.
תולדות חייו
נולד בעיירה החסידית ז'עמבין והתקרב לחסידות על ידי רב העיירה אברהם לנדא (אברהמק'ה ז'עבינער) והפך לתלמידו המובהק, שם גם התידד עם תלמיד מובהק נוסף של הרב לנדא, הרב שמואל גרונם אסתרמן. עם הקמתה של ישיבת תומכי תמימים הראשונה בלליובאוויטש התמנה למשפיע, והיה אחראי על חינוכם של תלמידי השכבה הבוגרת.
במקביל לתפקידו כמשפיע, שימש גם כאחד מצוות ה'חוזרים' על תורתו של אדמו"ר הרש"ב{{הערה|, והיה מופקד על התחלת הניגונים בהתוועדויות שהיו מתקיימות בחצרו.
בליל שישי כ"ג שבט התוועד בישיבה עד שעה מאוחרת, וכשהאיר הבוקר הלך לטבול במקווה, נא אודות
מדריגות; באיזו מדריגה של צדיק גמור אתה חושב את אדמו״ר? האמן לי שאני בודאי דעתי שאדמו״ר הוא במדריגה זו שאתה אומר ועוד למעלה מזה, אבל הלא בעבודת השי״ת שהוא א״ס הלא יש מדריגות עד אין שיעור, ומהו א״כ החטא אם אומר שאדמו״ר מהר״ש היי עוד במדריגה יותר גבוהה, ואדמו״ר הצ״צ היי עוד במדריגה יותר גדולה, וכן גבוה מעל גבוה עד הבעש״ט ז״ל!? והר״מ לא חפץ לקבל זה, והיי כבר מבושם ואמר שהוא אינו רוצה לשבת בפה והולך הביתה . ואז התחיל התמים רי יצחק מאגידסון לנגן איזה נגון נעים, והיי הר״מ מזעמבין אומר : אה! בניגון זה הרי מרגישים גילוי השכינה; והיי מתיישב במקומו . ככה היי פעמים אחדים עד השעה השניי אחר חצות הלילה, שאז הלך הרש״ג לביתו, וכן הר״ר זלמן האוולין, ונשאר הר״ר שילם קוראטין, ודיבר הרבה בהבדל שבין חיצון, חיצוני ופנימי. ההתוועדות נמשכה כמעט עד הבוקר . בבוקר הלך רי משה מזעמבין למרחץ. כצאתו מהמרחץ אמר שאינו מרגיש טוב . נכנסו אתו לבנימיןיס שטיבל, שהיתה סמוכה למרחץ . במרחץ היי אז גם רי דובער שמאטקין (שהיי ש״ב ובן עירו של רי יוסף יוזיק, וידידו של רי משה הנ״ל), הוא היי ידען במקצת בעניני רפואה, ושלח לאפטייק של יהושע לקחת איזו רפואה . ע״י הרפואה הוטב קצת לרי משה, והודה לו ע״ז, אבל כעבור זמן קצר שוב לא הרגיש טוב, ונפטר בבית המדרש הנ״ל. הודיעו תיכף לאדמו״ר . עדיין ניסו במשך היום באמצעים שונים אולי יוכלו להשיב רוחו אליו .
היום היי אז קצר, התקרב זמן הדלקת
הנרות, והתאספנו אל בית אדמו״ר לשמוע דא״ח. אדמו״ר פתח את דלת חדר היחידות שלו (אני עמדתי סמוך לדלת) ושאל בפנים זועפות: וואס הערט זיך דארטן. שתקנו, והוסיף ואמר: מען דארף גיין אהין זעהן, אפשר קאן מען נאך עפעס טאהן. אויב ניט וועט מען היינט קיין חסידות ניט ריידן . הלכתי לבית המדרש, וכל התחבולות לא הועילו. הוא היי מונח כל הש״ק בחדר שני של בית המדרש בנימיןיס שטיבל, והלויי שלו היתה במוצאי ש״ק.
אחותו, היתה נשואה (בזיווג שני) לרבי חיים אברהם דובער לוין ('המלאך')
אודות פטריתו http://www.hebrewbooks.org/pagefeed/hebrewbooks_org_23789_66.pdfזכרון לבני ישראל
- זכרונותיו של מרדכי לזר מהעיירה ליובאוויטש בה מופיע גם תיאורו אודות ה'חזרה' של ר' משה מזעמבין
נזכר בקונטרס עץ החיים http://www.hebrewbooks.org/pagefeed/hebrewbooks_org_15741_55.pdf
אורח לצדיק
מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית קפיצה אל: ניווט, חיפוש בחורף תרע"ג תיקן אדמו"ר הרש"ב תקנה - בשם אורח לצדיק.
לרגל מאה שנה להסתלקות אדמו"ר הזקן, תוקנה התקנה - כי מידי שנה ביום הסתלקות אדמו"ר הזקן, כ"ד טבת, יבחרו כמה שלוחים (פעמים על ידי האדמו"ר ופעמים על ידי הגרלה), שייסעו לאוהל אדמו"ר הזקן בהאדיטש ויבקשו רחמים על עם ישראל.
השלוחים הראשונים בשנת תרע"ג היו הרב משה רוזנבלום ור' משה מזעמבין.
רשימות הרב"ש מתאריך כ"ג שבט תרע"ה. שכ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע הלך בהלווייתו של ה'חוזר' הרה"ח ר' משה מזעמבין ז"ל שני רחובות, ואחר-כך חזר בדרך אחרת כדין השולחן-ערוך,
לדמותו של ר' משה החוזר
"בין האנשים הבולטים היה רבי משה 'החוזר'. הוא היה זקן מופלג, קרוב לשמונים, והיה 'זכרן' מאין כמוהו. כלומר בעל זכרון פנומלי ביותר [ר' משה רוזנבלט מזעמבין המכונה "ר' משה החוזר" היה מחסידי אדמו"ר מהר"ש ואדמו"ר הרש"ב, תלמידו של החסיד הנודע הרב אברהם מזעמבין. כיהן כמשפיע ב'תומכי תמימים' ליובאוויטש ו'חוזר' של אדמו"ר הרש"ב. נפטר שבט תרע"ה בליובאוויטש – ש.ז.ב.].
היה נוהג בישיבה, שכשהרבי ר' שלום בער ע"ה היה נכנס לאולם הישיבה בלילי שבתות .. היו לוקחים ארבעה שולחנות ארוכים והיו מעמידים אותם בצורת אות 'מם' סופית ומשאירים רק פתח קטן אחד כדי שדרכו יוכל הרבי להיכנס ולשבת על כסאו המיוחד. כל הבחורים והחסידים שבאו לבלות את סוף השבוע אצל הרבי, היו עומדים על רגליהם מוכנים ומזומנים לקבל את 'דברי אלוקים חיים' מפי הרבי הקדוש. בשורה הראשונה מסביב לשולחנות העומדים במרכז האולם הגדול היו עומדים רבי משה החוזר וקבוצת הבחורים בעלי הזכרון הטוב סביבו, ועושים אוזניהם כאפרכסת. הרבי היה מוציא את מטפחתו האדומה, כורך אותה מסביב לידו ואומר 'מאמר' חסידי. הדבר היה נמשך בערך כשעה, או כשעה ומחצית השעה, כשכולם עומדים ומקשיבים מבלי לזוז ממקומם כאילו היו צמודים לרצפה.
כשהרבי סיים את 'מאמרו', שוב פתחו את 'השער' וכשהרבי פנה לעבר היציאה, היו כל הנוכחים קמים לכבודו ונשארו עומדים ועוקבים בעיניהם אחריו. לאחר מכן היו הבחורים מקיפים את משה הישיש הנחמד והרזה – ממש עור ועצמות – והוא היה חוזר לפניהם על דברי הרבי, ממש כמו תקליט. הוא היה חוזר לא רק על הענין, אלא גם על המשפטים כמו שנאמרו. כפעם בפעם היה אחד הבחורים המצוינים שעמדו סביבו, נכנס לתוך דברי רבי משה החוזר: 'לא כך אמר הרבי אלא כך'. אם רבי משה היה מסכים עמו, היה אומר 'גערעכט', זאת אומרת 'צודק'; ואם לא היה מסכים, היה אומר לבחור: 'אתה לא זוכר יפה', ואז היו בחורים אחרים מכריעים בעניין. אם כי, מסביב לר' משה היו כולם בחורים זכרנים יוצאים מן הכלל. ידו של ר' משה היתה על העליונה והוא השכיל יותר מכולם לזכור את דברי הרבי כולל סגנון ומבנה המשפט.
בשבת אחר הצהרים, אחרי השינה, היו כמה מהבחורים מתפללים 'מנחה חטופה', ומתכנסים שוב בחדר מיוחד עם משה החוזר, וחוזרים בשנית על מאמרו של הרבי. מובן הדבר, שעכשיו היה להם יותר קל מאשר בראשונה".