רבי מנא

רבי מנא בנו של רבי יונה היה אמורא ומוזכר בעיקר בתלמוד ירושלמי, אך גם בתלמוד בבלי הוא מוזכר לפעמים. הוא היה רבו של רבי חנינא. יש להבדיל בינו לבין התנא רבי מנא שמוזכר בתוספתא.

ביוגרפיה

רבי מנא היה בנו ותלמידו של רבי יונה, שהיה מתלמידי החכמים הבולטים בדור שלפני - הדור הרביעי. כך פעמים רבות כשלימד הלכה, מסר דברים בשם אביו; כאשר שמע אותם מאביו בבית, אמר: "כך אמר לי אבא", וכאשר שמע אותם מאביו בבית המדרש, אמר: "כן אמר רבי יונה". כמו כן למד ושימש את רבי יוסי בר זבידא שהיה חברו של אביו - רבי יונה. פעם הלך לעיר קיסרין (קיסריה), שם למד אצל האמוראים רבי חזקיה, רבי אושעיה בר שמי, רבי אהבה, רבי זעירא ורבי זריקן.

תלמיד חבר שלו היה רבי יוסי ברבי בון, וחבר שלו המוזכר במיוחד היה רבי חנניה דציפורין, שמוזכרות מחלוקות רבות ביניהם, בלשון "רבי חנניה ורבי מנא: חד אמר... וחרנה אמר...". לאחר ההיכרות ביניהם רבי חנניה הכיר, ברוב ענווה, בכך שרבי מנא עולה עליו בגדלותו בתורה, ומסר לו את תפקיד ראש הישיבה בציפורי, ולא די בכך, אלא שאף ישב ללמוד אצלו כאחד התלמידים.

אישיותו

רבי מנא הביע שאט נפש כלפי אנשים שרכשו תואר כבוד רבני - "רבי" - באמצעות מתנות לנשיאים, וייתכן שבעקבות כך מוזכר בתלמוד שהוא נרדף על ידי אנשי בית הנשיא. כך מסופר כי פעם אחת כשנרדף על ידי אנשים אלה, הלך לקברו של אביו, ואמר "אבא, אבא, בני בית הנשיא מצערים לי". כך גם מסופר כי פעם אחת כאשר עברו אנשי בית הנשיא ליד קברו של אביו, רבי יונה, פרסות סוסיהם התקבעו, והם לא יכלו לזוז ממקומם, עד שהתחייבו לא לצער אותו יותר.

תורתו

אודות אחד מהדיונים ביניהם מובא בירושלמי על השאלה הנשאלת במשנה, שהצבת אינה נעשית אלא בצבת אחרת. צבת הראשונה מי עשאה. והשיבו על כך, שהיא מהדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות. שאל רבי חנינא את רבו ר' מנא איך אתית דבר זה לדינים שבמתני', והשיב לו: מצבתא אחת למדו כמה צבותות, וכאן משביתה אחת למדו כמה שביתות.

ביאור המאמר

בפני משה מפרש השייכות של מאמר זה לכאן, שזהו מענה ברמז על האיבעיא שבגמ' שם לפני זה, בקשר לדברי המשנה בדין הוצאת שרץ שנמצא במק­דש — "רבי עקיבא אומר מקום שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת משם מוציאין אותו", ואמרו על זה בגמ' "הוציא ממקום שחייבין עליו כרת ונפל למקום שאין חייבין עליו כרת — כבר נראית לצאת, כלומר, כבר הי' ראוי להוציא בתחילה, ופשיטא שמוציאו אף משם, אלא דהא קמבעיא לן, אם מצאת אחר בצד במקום שנפל. . שאין חייבין עליו כרת, מוציא את שניהם דמכיון שהותר לזה הותר אף לזה או אינו מוציא אלא את שנראה לצאת בתחילה"?

וכמענה על איבעיא זו השיב רבי מנא "דרך רמז ומשל... שכמו מצבתא אחת למדו לעשות כמה צביתות, כך גם כאן, משביתה אחת למדו כמה שביתות, דמכיון שהותרה לו שבות אחת במקדש, לטלטל ולהוציא זה שנראה לצאת, מוציא עמו במקום שנפל גם את השני עמו, דמאי שנא, דכיון שהותר הותרו כמה שביתות" (הואיל ובבת אחת הן).

קושיית הרבי

אבל פירוש זה צריך עיון גדול, כי לכאורה אינו אלא רמז רחוק ביותר, שהרי אין שום קשר בין הסברא להתיר את השבות הב' — "כיון שהותרה שביתה אחת הותרו כמה שביתות", שיסוד ההיתר בזה הוא — "הואיל ובבת אחת הן", - עם המשל "צבת בצבת עבד" (שמצבת אחת נעשו כמה צבתות).

וגם אין פירוש זה מתיישב בלשון הירושלמי "משביתה אחת למדו כמה שביתות" — שהרי אין כאן ענין של לימוד, אלא רק היתר כולל, "דמכיון שהותר לזה הותר אף לזה".

ועוד זאת: לפירוש זה, למאי נודע המשא ומתן כיצד נוצרה הצבת הראשונה, הרי כדי לבאר שמשביתה אחת למדו כמה שביתות מספיק לומר אשר "צבת בצבת עבד"?

ובפרט שיש דיעות שאין הכרח לומר שהצבת הראשונה היתה בריה בידי שמים, כי "אפשר יעשנה בדפוס כו'", ולמה ליה להירושלמי להכנס כאן בהמשא ומתן ולהסיק שהצבת הראשונה היתה בריאה בידי שמים [והרי גם אם נעשתה בידי אדם, נעשו כמה צבתות ממנה].

ביאור הרבי

מבאר הרבי: מקורו של מאמר זה הוא בתוספתא כאן, וז"ל התוספתא: הלכות שבת... כהררין תלוין בשערה מקרא מועט והלכות מרובות ואין להם על מה שיסמכו, מכאן אמר רבי יהושע צבתא בצבתא מתעבדא צבתא דקמייתא מה הוית הא לאו בריה הות.

הרי מפורש, שהדמיון ד"צבתא בצב תא מתעבדא" לענין ה"שביתה" הוא בכך, דאף שיש רק "מקרא מועט" בתורה בנוגע לשביתת שבת, מ"מ, מ"מקרא מועט" זה יוצאים "הלכות מרובות" — בדוגמת ריבוי הצבתות שכולן הן תוצאה מצבת הראשונה שנבראה בששת ימי בראשית.

ובזה מובן היטב הטעם שבתוספתא הובא אופן יצירת הצבת הראשונה, שהיא בידי שמים — כי זהו הדמיון לשביתת שבת, שמקורן ועיקרן של ה"הלכות מרובות" דשבת הוא — "מקרא", תורה שבכתב שהיא "בידי שמים"; ומזה נסתעפו אח"כ "הלכות מרובות", עד לריבוי השבותין גזירות וסייגים שמדרבנן — בדומה לצבתות הרבה שנעשו בידי אדם, מכחה של הצבת הראשונה.

ולי זה מבאר הרבי, שגם בירושלמי כאן (ש הביא ג"כ השקו"ט ע"ד בריאת הצבת ה ראשונה) הכוונה כמו בתוספתא, ומה שאמר "משביתה אחת למדו כו'" לא קאי על שבות דרבנן, אלא על ענין השביתה המפורש בתורה, שהוא "מקרא מועט", שממנו למדו "שביתות הרבה" — ריבוי איסורי שבות דרבנן.