תענית בכורות
תענית בכורות הוא מנהג מימי הגאונים שיצומו הבכורות בערב חג הפסח, כזכר לנס שנעשה להם באותו הלילה כאשר ניצלו בכורות עם ישראל, מתוך כל בכורי מצרים שנהרגו באותו לילה במכת בכורות.
החייבים בתעניתעריכה
היות שטעם המנהג להתענות הוא על שניצלו ממכת בכורות, בה מתו כל הבכורות במצרים, גם מי שהיה בכור רק לאביו או רק לאמו[1], כך גם נקבע המנהג לדורות שלא רק בכור על פי הלכה מתענה, אלא כל מי שיש לו צד בכורה, גם אם היה לפניו נפל, או שהוא בכור רק לאביו או רק לאמו.
בקביעות של ערב פסח שחל בשבת שמקדימים את התענית ליום חמישי, גם נער שיום הבר מצווה שלו חל רק בשבת, מחוייב בתענית, על אף שביום התענית עצמה (יומיים קודם לכן) עדיין לא מלאו לו י"ג שנים[2].
ביטול התעניתעריכה
מנהג ישראל לסיים מסכת בערב פסח, על מנת לקיים סעודת מצוה, ובכך להפטר מהתענית.
יש הנוהגים שלא להסתפק בסיום מסכת ששומעים בבית הכנסת ולהחמיר לסיים בעצמם מסכת בערב פסח.
יש המחמירים [3] להשלים את התענית בערב פסח גם כאשר עורכים סיום.
אצל רבותינו נשיאינועריכה
אדמו"ר הריי"צ נהג להשלים את התענית ולא לצאת ידי חובה בשמיעת סיום מסכת[4] אף שהיה ספק בכור[5].
אדמו"ר הרש"ב נהג לסיים מסכת בערב פסח, אף על פי שלא היה בכור.
לגבי מנהגו של הרבי קיימים חילוקי דיעות[דרושה הבהרה].
שינוי זמנה של התעניתעריכה
אם חל ערב פסח בשבת, נדחית תענית הבכורות ליום חמישי שלפניו[6], כשבו נקבע זמנה של התענית. לפיכך עורכים סיום מסכת רק ביום חמישי (ולא גם ביום שישי או בשבת), ומי שלא התענה ביום חמישי אין לו להתענות ביום שישי[7].
בקביעות שנה שבה יום א' של חג הפסח חל בשבת, תענית הבכורות היא ביום שישי, למרות שבדרך כלל אין מתענים בערב שבת.
