שבט לוי

שבט לוי הם צאצאיו של לוי, בנו השלישי של יעקב אבינו.

מעלתם

זרע לוי מובדל לעבודת המקדש שנאמר בעת ההיא הבדיל י"י את שבט הלוי.

שלושה עבודות מיוחדין לשבט לוי.

א. שומרין את המקדש.

ב. שוערין - לפתוח שערי המקדש ולהגיף דלתותיו.

ג. משוררין - לשורר על הקרבן בכל יום.

בתורת החסידות

על פי דבריו של אדמו"ר הזקן בכמה מקומות, שורש נשמתם של בני לוי שהוא מגבורה, גורם לכך שדרך עבודתם היא להתקרב להקב"ה בכלות הנפש על ידי שירי געגועים.

בליקוטי אמרים - פרק נ' כותב אדמו"ר הזקן כי עבודת הלוים שהיא "אהבה כרשפי אש מבחינת גבורות עליונות דבינה עילאה", היא שעל ידי התבוננות בגדולת אין סוף ברוך הוא, תתלהט ותתלהב הנפש ליקר תפארת גדולתו:

יש עוד בחינת אהבה העולה על כולנה כמעלת הזהב על הכסף, והיא אהבה כרשפי אש מבחינת גבורות עליונות דבינה עילאה, דהיינו שעל ידי התבוננות בגדולת אין סוף ברוך הוא, דכולא קמיה כלא ממש חשיב, תתלהט ותתלהב הנפש ליקר תפארת גדולתו, ולאסתכלא ביקרא דמלכא כרשפי אש שלהבת עזה העולה למעלה, וליפרד מהפתילה והעצים שנאחזת בהן, והיינו על ידי תגבורת יסוד האש אלהי שבנפש האלהית, ומזה באה לידי צמאון וכמו שכתוב צמאה לך נפשי, ואחר כך לבחינת חולת אהבה, ואחר כך באה לידי כלות הנפש ממש, כמו שכתוב גם כלתה נפשי. והנה מכאן יצא שורש הלוים למטה, [ולעתיד שהעולם יתעלה יהיו הם הכהנים וכמו שכתב האר"י על פסוק "והכהנים הלוים", שהלוים של עכשיו יהיו כהנים לעתיד], ועבודת הלוים היתה להרים קול רינה ותודה בשירה וזמרה בניגון ונעימה בבחינת רצוא ושוב, שהיא בחינת אהבה עזה זו כשלהבת היוצא מן הבזק כדאיתא בגמרא [פ"ב דחגיגה

.

בתורה אור מסייג אדמו"ר הזקן את הדברים, ונראה מדבריו כי עבודה זו שהיא "אהבה כרשפי אש", באה מתוך התבוננות דווקא לשאר אנשים העובדים את ה' בבחינת "מקיף", אבל הלוים עצמם עובדים את ה' בצורה נעלה יותר של "ממלא", ולכן דרך עבודתם היא "התפעלות הנפש מצד עצמה, ולא מצד השגה להוליד מבינתו", היינו למטה מטעם ודעת.

אבל עבודת הלוים מדה אחרת היתה בם, היא ממטה למעלה, דכתיב "ועבד הלוי הוא", שבחינת עבודתו היא בבחינה עלמא דאתכסייא שלא יהיה בחינת ומדרגת עלמא דאתגלייא נראה לבחינת ומדרגה כלל, ולא יהיה תופס מקום כלל, כמו שכתוב אתה הוא הוי' לבדך וגו', שאינו בגדר עלמין כלל לא בגדר ממלא ולא בגדר סובב ולזה היתה עבודתם בשירה וזמרה בניגון. כי ענין הנגון הוא שאין בו רק התפעלות הנפש מפני גילוי התנועות ולא מפני שיש בתנועות ההם מצד עצמם שום שכל והתחדשות אלא מפני גילוי התנועה מתעורר גילוי הלב. ולכן אפילו בניגון ישן יש התעוררות והתפעלות, מפני גילוי התנועה שבה, כך הוא ענין עבודת הלוי בשירה, להיות בחינת התפעלות הנפש מצד עצמה, ולא מצד השגה להוליד מבינתו כו', מאחר שעבודתו בבחינות הוא בחינת אתה הוא ה' לבדך וגו' ד[[לית מחשבה תפיסא ביה כלל]], אלא התפעלות רעותא דלבא, שיהיה נוגע עד הנפש נקודת הלב ולא להיות בחינת מקיף לבד

עם זאת, בדברי אדמו"ר האמצעי נראה כי גם שיר הלוים הוא על ידי התבוננות בגדלות ה': "וכמו שיר הלוים בבית המקדש בשמחה על ידי ההשגה אלקי', לפי ערך מעלת ההשגה כך תגדל ההתפעלות בשמחה וענג אלקי, (דעיקר התגלות על ידי בבינה, ונקראענג שבשכל המושג שבא במורגש, וכל שישיג יותר בכי טוב כנשמות נהנין מזיו השכינה על ידי בחינת בינה, יותר ירגיש העונג (בל"א דער קוועל אין שכל), וכמו כן מוליד בהתפעלות הלב שמחה וענג, והוא השיר והניגון שנעשה בלב, רק על פי אופן העונג שבשכל דוקא כשיר הלוים כו' והיינו בינה לבא שהלב מבין ומתפעל גם כן בענג ושמחה כו') ואם כן איך אמר דבינה דינין מתערין מינה שהדינין הוא הרוגז והכעס שהוא היפך גמור מן השמחה וענג כו'".