שטריימל
|
ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: מקורות ואנציקלופדיות. | ||
| אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. | |||
שטריימל (בעברית מזנבת[1]) הוא מגבעת חסידית עשויה פרווה או זנב חיה שמקורה במזרח אירופה, יש אומרים שהראשון שחבש אותה הוא הבעל שם טוב, ויש אומרים שחבשו אותו יהודי אירופה בעקבות גזירה שגזר אחד מהצארים. במשך הדורות גם חלק מחסידי חב"ד נהגו ללכת עם שטריימל, ובייחוד רבותינו נשיאנו, מנהג זה הופסק לבסוף לאחר שעלה הרבי לנשיאות וסירב ללבוש את השטריימל של אדמו"ר הריי"צ.
היסטוריה
מנהג שהשתרש ביהודי אירופה עוד מימי הבעל שם טוב היה חבישת שטריימל על הראש[2], ויש לדבר מספר גרסאות מדוע החלו היהודים לחבוש שטריימל. גירסא ראשונה אומרת שחבישת השטריימל החלה בעקבות גזירתו של אחד מצארי רוסיה שאסר על היהודים להלך עם כיפה, ויהודי רוסיה שלא יכלו להשלים עם כזו גזירה כרכו סביב כיפתם זנב חיה, וכך הסתירו את כפתם והלכו אתה ללא מורא. כריכת הזנב מסביב לכיפה הסבה מראה שלראשם של היהודים יש כובע מחמם שאותו נהגו הרבה מרוסים לשים בתוקפת החורף הקשה, וכך נצלו היהודים מגזרתו של הצאר.
עוד גירסא אומרת שאת השטריימל החלו לחבוש מתלמידי הבעל שם טוב כדי להראות שאפשר לעשות את בירור הניצוצות אף מזנב חיה טמאה[3].
גירסא אחרת אומרת שהשטריימל היה לבוש כבוד שאותו נהגו ללבוש פריצים ואנשים חשובים בסביבות פולין, והיהודים אמצו את לבוש זה גם אליהם, ובמשך הדורות מנהג זה השתרש אצל רוב יהודי מזרח אירופה.
משהו אחר שדומה לשטריימל הוא הספודיק, ספודיק הוא כובע שבדומה לשטריימל אף הוא עשוי מזנב חיה, אך הוא גבוה וצר יותר מהשטריימל. הספודיק היה כובעם של הקוזאקים, ובשל גזירת הלבוש נגזר על היהודים בפולין לחבוש את כובעם של הקוזאקים מנהג שנשתמר עד היום אצל חסידות פולין.
עניינו
השטריימל הוא כובע שבתי שלובשים בשבתות וימים טובים, בדרך כלל גם החסידים שהולכים עם שטריימל בימי מחול מייחדים שטריימל מיוחד לשבת, הסיבה לכך היא מפני בשבת ניתן לעם ישראל כתר תורה, ולכן יש עניין ליחד כובע מיוחד עבור השבת[4].
השטריימל בחב"ד
בתקופת נשיאותו של אדמו"ר הזקן ואדמו"ר הצמח צדק לרוב חסידי חב"ד היה שטריימל לראשם[5]. ואף אדמו"ר הזקן הקפיד במיוחד שבמניינו כל מי שיעלה לתורה יחבוש שטריימל לראשו[6].
אך מסוף תקופתו של אדמו"ר הצמח צדק חסידי חב"ד לא נהגו לרוב ללכת עם שטריימל, אלא הליכה עם שטריימל היה מנהג של הרבי ושל רבנים חשובים, אך היו גם מספר מועט של חסידים שהלכו עם שטריימל. עד לשנת תר"ד במקום שטריימל חסידי חב"ד חבשו לראשם מגבעת[7], ובשנת תר"ד גזר הצאר ניקלואי את גזירת הלבוש, בגזירה תכנן הצאר להחליף ולשנות את מלבושיהם של היהודים, ובשביל לעשות זאת גזר על היהודים לשנות את מלבושיהם[8], וכך שינו החסידים את מגבעתם לקסקט.
אך בקהילות חב"ד שהיו בשנים ההם בארץ ישראל מרבית החסידים היו הולכים עם שטריימל לראשם, הקהילות החב"דיות העיקריות שהלכו עם שטריימל הם הקהילות שהתקיימו בחברון ובירושלים. בירושלים נתן לראות גם היום את זקני אנ"ש כשלראשם שטריימל, מנהג שהתרש בחסידי חב"ד בארץ הקודש מזה דורות רבים.
מספר חסידים שעברו לחב"ד מחסידויות פולין או מקהילות ירושלים, קיבלו מהרבי הוראה שלא לשנות את לבושם, כך שהם ממשיכים לחבוש לראשם שטריימל.
אצל רבותינו נשיאנו
רבותינו נשיאנו, מאדמו"ר הזקן ועד לאדמו"ר הריי"צ היו הולכים עם שטריימל לראשם. אדמו"ר הזקן ייחס חשיבות רבה מאוד לחבישת השטריימל, דבר שהתבטא בעיקר במניין של אדמו"ר הזקן שבו בהוראתו כל מי שנקרא לעלות לתורה היה צריך לחבוש שטריימל, ואם לחסיד שנקרא לעלות לתורה לא היה שטריימל היה השמש מביא לו שטריימל מיוחד שיועד לשם כך[9], ובסיום קריאת התורה היה מחזיר את השטריימל למקומו.
פעם אחת התבלבל השמש בין השטריימלים והביא לעולה לתורה בטעות את השטריימל של אדמו"ר הזקן, בסיום הקריאה כשלקח אדמו"ר הזקן את השטריימל הוא שאל את השמש אם מישהו חבש אותו, כשענה לו שאכן כך ציווה עליו אדמו"ר הזקן לתפור ולפרום את השטריימל מחדש. בפועל לאחר כמה זמן נשרף השטריימל, וכשהכובען הגיע להגיד זאת לאדמו"ר הזקן הוא הקדימו ושאל האם השטריימל נשרף, כשענה הכובען שכן אמר אדמו"ר הזקן: אין דבר, לך לשלום[10].
אדמו"ר המהר"ש חבש תמיד שטריימל. אדמו"ר הריי"צ סיפר, שאביו אדמו"ר הרש"ב ספר לו, אשר אדמו"ר המהר"ש היה לו ניגון מיוחד בשעת לבישת בגדי שבת בכלל והשטריימל בפרט, וכן ניגון מיוחד בשעה שהיה פושטם במוצאי שבת קודש[11].
עם זאת אדמו"ר המהר"ש הורה לבנו, אדמו"ר הרש"ב שילך עם שטריימל רק בליובאוויטש[12]. לעומת זאת אדמו"ר הריי"צ לא נהג ללכת עם שטריימל, אלא היה נוהג ללכת עם מגבעת. לקראת שבת החתן של הרבי והרבנית חבש אדמו"ר הריי"צ לראשונה ספודיק[13]. ובחודש טבת תרפ"ט נגלה אל אדמו"ר הריי"צ אביו אדמו"ר הרש"ב ואמר לו "מזל טוב על הכובע"[14] שירש מאביו, אדמו"ר הרש"ב. כשביקר בארץ ישראל, נגנב לו השטרימל בידי חסדים ירושלמים ומאז חבש אדמו"ר הריי"צ ספודיק.
בי' שבט תש"י הסתלק אדמו"ר הריי"צ וכשנה לאחר מכן, בי' שבט תשי"א, קיבל על עצמו הרבי את נשיאות חב"ד. בתחילה רצה הרבי לחבוש את השטריימל של אדמו"ר הריי"צ, אך בפועל לא עשה זאת והמשיך ללכת עם כובע קנייטש.
אצל הרבי
מזכיר הרבי, הרב לייבל גרונר אמר במהלך אחד הראיונות אתו[15] שלקראת י' שבט תש"ל לרגל 30 שנה לנשיאות הרבי קנו לו אנשי ירושלים שטריימל מיוחד, למחרת בבוקר אמר הרבי לרב גרונר "נעם דאס און גיב דאס צוריק צו זיי, זאל זיי נעמען צוריק קיין ירושלים"[16]. עוד סיפר הרב גרונר שכששאל אחד החסידים את הרבי דבר מה הנוגע לשטריימל, התבטא על כך הרבי ואמר "ס'וועט קומען א צייט אויף דעם אויכעט"[17].
כמו כן הצייר החסידי ר' הענדל ליברמן היה נוהג לצייר ציורי חסידים, וע"פ בקשת הרבי והרבנית היה מתייעץ אתם בקשר לציוריו[18]. פעם אחת בא אל הרבי ובקש ממנו אישור לצייר פארבריינגען עם הרבי כפי שהוא מבין, לאחר דינים ודברים אמר הרבי שיעשה את הציור "ווי ער פארשטייט" (כפי שהוא מבין). לאחר זמן מה גמר את הציור, הוא צייר את הרבי חבוש בשטריימל מסוג קולפיק. כשהראה ר' הענדל לרבי את הציור אמר לו הרבי "הרי אני חבוש בכובע הזה"? -בהצביעו על הקנייטש שלבש, ור' הענדל ליברמן אמר לו "אבל אני רוצה אותך לבוש בכובע כזה" והצביע על השטריימל שצייר[19].
בשנים הראשונות לנשיאות, נכנס אל הרבי אדמו"ר ידוע שהתגורר בארצות הברית ליחידות. כשיצא האדמו"ר מחדרו של הרבי, סיפר בהתלהבות "אני מרמה את העולם בשטריימל שאני חובש, ואילו הליובאוויטשער מרמה את העולם בכובע שהוא חובש".
מסופר[20] שפעם שאל אחד החסידים את הרבי מדוע נהג אדמו"ר הריי"צ לחבוש שטריימל לראשו, והרבי ענה ע"כ: "לאמירת מאמר חסידות – היה מבקש השטריימל, בעוד שאת השיחות – כמו גם בעת "יחידות" היה לראשו יארמולקע"[21], מכך מובן שאדמו"ר הריי"צ יחס חשיבות רבה לשטריימל, ואף מתי שאמר מאמרי חסידות הקפיד לחבוש לראשו שטריימל.
כיום
כיום אין מנהג חסידי חב"ד לחבוש שטריימל, אך למרות זאת אצל הרבי היו פעמיים בשנה בהם בהוראתו של הרבי היו הגבאים ב770 חובשים שטריימל לראשם. הפעם הראשונה הייתה בעת מכירת המצוות בשבת בראשית[22]. והפעם השנייה הייתה בשבת פרשת משפטים, שאז הורה הרבי לגבאי ארגון "קרן גמילות חסדים שומרי שבת" לחבוש שטריימל לראשו ולהכריז מתי והיכן תתקיים המלווה מלכה של הגמ"ח[23].
ובהתוועדות שבת בראשית תשמ"ח התבטא על כך הרבי מפורשות, ואמר "וכרגיל בכל שנה – תינתן רשות הדיבור לגבאים שיסדרו את מכירת המצוות, לאחרי אמירת "לחיים" ואמירת "דבר-תורה", וכל זה – כנהוג – עם "שטריימל", שעל ידי-זה נעשה "א שטריימל איד"... דבר המדגיש שהוא למעלה מענייני חול, ומה שמתעסק ב"מכירת" המצוות, הרי זה רק מפני שמדובר אודות צרכי ציבור"[24].. עוד התבטאות אמר הרבי בשנת תש"נ בהקשר למעלה של השטריימל "וכרגיל – תהיה מכירת המצוות על ידי ה"גבאי", ובחבישת "שטריימל", להדגיש המעלה והחשיבות של המינוי ל"גבאות""[25]..
הרבי התבטא אף בשנת תשמ"ח התבטא הרבי שלעתיד לבוא יהיה "יהיה גם ענין הציבור בתכלית השלימות, קהל גדול, כולם יחדיו, הן אלו שלובשים "שטריימל" בגשמיות והן אלו שלובשים "שטריימל" ברוחניות, ישובו הנה לארצנו הקדושה"[26]
חסידים עם שטריימל
-
-
-
-
-
-
-
-
ר' טוביה בלוי
ראו גם
לקריאה נוספת
- מתי ומדוע הפסיקו חסידי חב"ד ללכת עם שטריימל? - סיפורו של השטריימל החב"די - שבועון כפר חב"ד, גיליון 1401, י' טבת תשע"א
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ↑ נקרא כך כי עשוי מזנב חיה
- ↑ ספר הזכרונות חלק א' עמוד 284
- ↑ ראה הערה קודמת
- ↑ פרי צדיק, חלק ב' לשושן פורים, אות א
- ↑ ראה סיפורי חסידים תורה סיפור רכג
- ↑ ראה בהרחבה בפסקה אצל רבותינו נשיאנו
- ↑ כיום לא ידוע איזה מגבעת הייתה לחסידים לפני גזירת הלבוש
- ↑ מה שגרם לחסידי חב"ד להחליף את הקפוטה בסירטוק
- ↑ סיפורי חסידים תורה סיפור רכג
- ↑ שמועות וסיפורים, ר"נ כהן, ח"ב עמ' 442
- ↑ אגרות אדמו"ר הריי"צ חלק ג' עמוד תמד
- ↑ ראה ב'המשפיע' (ירות"ו תשמ"ב) עמ' שב-שז
- ↑ ראה רשימות היומן עמ' קמט-קנ
- ↑ ראה הערה קודמת
- ↑ התפרסם בתכנית stump the rabbi
- ↑ קח את השטריימל ותחזיר אותו להם, שיחזירו אותו לירושלים
- ↑ יגיע זמן גם לזה
- ↑ מפי עדות אחד מבני משפחתו
- ↑ ציור ● הרבי חובש 'קולפיק'
- ↑ 'מקדש מלך' כרך ב' עמ' 391
- ↑ תורת מנחם כרך מח עמ' 122
- ↑ אוצר מנהגי חב"ד, תשרי, שצז-ח.
- ↑ ראה אוצר מנהגי חב"ד אדר, וכן סוף מגילת אסתר שבהוצאת 'היכל מנחם' עמ' רלב-ג
- ↑ התוועדויות תשמ"ח כרך א' עמ' 339
- ↑ ספר השיחות תש"נ עמ' 85; התוועדויות תש"נ כרך א' עמ' 296
- ↑ התוועדויות תשמ"ח כרך א' עמ' 339