כיפה

גרסה מ־17:00, 20 בדצמבר 2016 מאת שלום (שיחה | תרומות) (שוחזר מעריכות של שלום (שיחה) לעריכה האחרונה של שף ויתיב)

הכיפה ("יארמולקע" באידיש) היא לבוש אשר יהודים חובשים על ראשם כסימן על "יראת שמים".

כיפת יחי

מקור המנהג

מבחינת ההלכה ישנן שתי רמות חיוב לחבישת הכיפה:

  1. בעת כניסה לבית כנסת או בעת אזכרת שם שמיים (כגון באמירת ברכה), בהם חבישת הכיפה היא חיוב דרבנן קדום המוזכר לראשונה במסכת סופרים[1] ונפסק להלכה על ידי רבנו ירוחם, ולאחר מכן גם בשולחן ערוך[2].
  2. חבישת הכיפה במהלך היום כולו, כמנהג חסידות המעורר ליראת שמים, ובמשך הזמן התפשט המנהג בכל הקהל, עד שנקבע בהלכה כאיסור ללכת 4 אמות ללא כיסוי ראש[3].
  3. עפ"י אדה"ז יש עניין של צניעות!

הופעת המנהג במקורות

כיסוי הראש היה פריט לבוש נפוץ בעבר. הכהנים היו מצוּוים לעבוד בבית המקדש כשמגבעת לראשם. ככלל, לא הייתה חובה לכיסוי הראש. כך למשל בעת הטלת גורלות בבית המקדש היה נהוג להסיר את מצנפתו של מי שמתחילים בו את מניין הגורל. בשלהי תקופת בית שני ובתקופת המשנה, היו הסוּדָר, הכובע או הטלית פריטי לבוש מצוי והם מוזכרים כחלק משמונה עשר פריטי הלבוש בברייתא במסכת שבת.

מקורות ראשונים המייחסים משמעות דתית לכיסוי הראש במהלך היומיום מובאים בתלמוד בבלי במסכת שבת. תחילה מוזכר שעל דיינים לשבת בכיסוי הראש, וכן ישנה ברייתא האומרת שעל המבקר את החולה להתעטף (בראשו), כשבשניהם מבאר רש"י שהסיבה היא מפני מורא השכינה. המקור המפורסם יותר הוא לגבי האמורא רב נחמן בר יצחק, שלפי המסופר שם (דף קנו ב), בילדותו ניבאו עליו ה"כלדאים" (חוזים בכוכבים) שיגדל כגנב, בעקבות זאת ציוותה עליו אמו שיכסה תדיר את ראשו ליראת שמים ושיבקש רחמים שלא יגדל כגנב. ואכן, מסופר כי כשאירע לו מקרה שנשמט סודרו מראשו הוא מיד התאווה לגנוב.

מקור נוסף מובא אף הוא באותה המסכת: "אמר רב הונא בריה דרב יהושע: תיתי לי דלא סגינא (תבוא לי טובה על שלא הלכתי) ארבע אמות בגילוי הראש." (מסכת שבת קיח, ב) אמרה זו מופיעה במקום אחר בליווי הנימוק: "רב הונא בריה דרב יהושע לא מסגי (הלך) ארבע אמות בגילוי הראש, אמר: שכינה למעלה מראשי." (דף לא א) אמרות אלו מובאות כמקור לפסיקתו של ר' יוסף קארו: "ולא ילך ארבע אמות בגילוי הראש" (שולחן ערוך, אורח חיים ב,ו); אולם ברור שהתופעה חלחלה בצורה כזו או אחרת בקרב העם מאות שנים רבות קודם לכן.

פסיקת ההלכה

מפסיקת הפוסקים הראשונים ניתן להסיק כי חבישת כיפה לא הייתה רווחת באותה עת מחוץ לבית הכנסת. נהוג להניח כי חבישת כיפה כמעשה של יום יום, במהלך כל היום אצל אשכנזים החלה רק אחרי פרסומו של שולחן ערוך אצל הקראים למשל לא נהוג ללכת עם כיפה מחוץ לבית הכנסת.

המהרש"ל, שחי ופעל בזמנו של הבית יוסף, סבור כי אין כל בסיס הלכתי לחבישת כיסוי ראש לגבר; בתשובה לשאלה על המנהג לכסות את הראש בשעת עשיית דבר קדושה, ענה מהרש"ל: "אין אני יודע איסור לברך בלא כיסוי". הוא סבור כי רב הונא פעל מתוך מידת חסידות, שאינה מחייבת את כלל הציבור. הוא אף מצר על מנהגי הציבור בימיו שמחמירים בזוטות ומקילים בחמורות: "משמע דווקא בקומה זקופה הוא איסור, אבל בגילוי הראש אין בו איסור, אלא שרב הונא החמיר על עצמו מכוח מידת חסידות; ועכשיו הוא להפך - בקומה זקופה אינם נזהרים, ואדרבה הגאים והעשירים הולכים נטויי גרון, ובגילוי הראש נזהרים לא מחמת חסידות, אלא סוברים דת יהודית הוא." (שו"ת מהרש"ל סימן עב) מסקנתו היא, שרק כאשר אדם עוסק בדבר קדושה (כמו תפילה), עליו לכסות ראשו (ואף זאת ממידת חסידות), אך אין חובה לכסות הראש במצבים אחרים.

הגאון מווילנה, הגר"א, פסק כי כיסוי ראש הוא רק ממידת הקדושים העוסקים בעבודת ה'[4]. דברים דומים קובע אדמו"ר הזקן - לגבי חבישת כיפה בימים ההם - וזה לשונו "ומדת חסידות שלא לילך ד' אמות בגילוי הראש גם בימיהם שרוב העם היו רגילים לילך לפעמים הרבה בגילוי הראש מפני החום בימים ההם".

אך לעומת זאת קובע אדמו"ר הזקן כי בימינו יהודי שמתהלך ללא כיפה לראשו עובר על האיסור של "בחוקותיהם לא תלכו", מכיוון שכיום דרך היהודים לחבוש כיפה לראשם ואילו הגויים הולכים בגילוי הראש. בנוסף קובע אדמו"ר הזקן שמכיוון שכיום המנהג הוא ללכת עם כיפה, נחשב המקום המכוסה בכיפה כחלק מהמקומות המכוסים שאסור לגלות אותם (גם אצל גברים) מפני צניעות[5].

עם זאת, קובע אדמו"ר הזקן כי יש חילוק בין חבישת כיפה בזמן התפילה לחבישת כיפה במשך היום. משום ש"אם משים ידו על ראשו לכסותו די בכך להיכר" - כלומר שאינו הולך בחוקות הגוי "רק שלא יזכיר שם שמים"[6].

גודל וצורת הכיפה

ישנה דעה של רבי שלמה קלוגר (ה"חכמת שלמה") שלפיה על הכיפה להיות בגודל שיכסה את רוב הראש[7]; אך מרבית הפוסקים חלקו עליו וסברו שדי שחלק מהראש יכוסה, ומכל מקום רבים כתבו שצריך שהכיפה תראה מכל צדדי הראש, כך מכל צד שיסתכלו על האדם יראה שחובש כיפה.

כיפת יחי

בעקבות הוראת הרבי לפרסם את ביאת המשיח והעיסוק הגובר והולך בנושא משיח, הדבר הביא בין היתר לפרסום בשורת הגאולה על ידי כיתוב על כיפות. החל מהקמת צבאות השם (בתחילת שנות הממי"ם) החלו ילדים רבים לחבוש לראשם כיפה בה כתובה סיסמת הארגון 'אנו רוצים משיח עכשיו' ובהמשך (תשנ"ג והלאה) 'יחי המלך המשיח' וכדו'. אט אט צבר הדבר תאוצה ומספר חסידי חב"ד[8] החלו לחבוש כיפה שרשומה עליה הכרזת הקודש - "יחי אדוננו".

חבישת הכיפה מבטאת את האמונה בכך שהרבי הוא מלך המשיח ובחייו הנצחיים, והיא גורמת להתענינות הציבור ולהעברת המסר.

בהדרגה הצטרפו רבים למהלך זה וכיום אכן ניתן לראות שרבים מחסידי חב"ד חובשים כיפה זאת לראשם.

אם בתחילת התהליך היו אולי כאילו שהתייחסו בספקנות לתופעה הרי שהיום הופנם בציבור שזוהי תופעה טבעית ועד שציבורים שונים החלו לאמץ את השיטה ולחבוש לראשם כיפה שרשום עליה את המסר שלהם.

גם בין חסידי חב"ד ישנם שהחלו לחבוש כיפות עם מסר גאולתי, אך עם כיתוב שונה[9].

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. יד, טו
  2. או"ח, צא, ג
  3. אורח חיים ב,ו
  4. באור הגר"א לשלחן ערוך, אורח חיים, סימן ח, ב.
  5. שולחן ערוך הרב סימן ב (מהדורא תנינא) סעיף ו: ועכשיו בזמן הזה שכולם דרכם לכסות ראשם לעולם אסור לילך או אפילו לישב בגילוי הראש משום צניעות שהרי זה כמגלה בשרו המכוסה וגם הקטנים נכון לכסות ראשם, וכ"ש במדינות אלו שהנכרים נהגו לגלות ראשם וישראלים קדושים נזהרים בזה משום צניעות א"כ ההולך או אפילו היושב בגילוי הראש כמו הנכרי הרי זה עובר בלאו דובחוקותיהם לא תלכו
  6. כמו שיתבאר בסימן צ"א - לשון אדה"ז שם
  7. וכך מנהג חב"ד
  8. אחד מהראשונים שחבש כיפה זו היה הרב חיים שאול ברוק מנהל ועד הנחות בלה"ק, ובארץ הקודש הראשון שחבש לראשו כיפה זו היה הרב יוסף יצחק ליברוב מנהל מכון לוי יצחק בכפר חב"ד. התופעה החלה לצבור תאוצה על ידי מרת שפרינגר מנהריה ומרת זלמנוב ממגדל העמק.
  9. כך לדוגמא האומן דניאל זמיר חובש לראשו כיפה עם הכיתוב 'עד מתי?!', וילדים רבים חובשים לראשם כיפה עם הכיתוב 'אנו רוצים משיח עכשיו'.