אליהו פאר
הרב אליהו פאר המכונה ר' אלי, נולד בשנת תר"מ לערך, לאביו הרב משה שנמנה על הקהילה הליטאית. את בניו חינך ר' משה בדרכו הוא, אולם למורת רוחו, ר' אלי בימי בחרותו התקרב לחב"ד והתקשר בלב ונפש לאדמו"ר הרש"ב. ארבעת אחיו למדו בישיבות ליטאיות ואמו הייתה לועגת לו: "אלי אלי לך לחסידים העמ'ארצים שלך". ר' אלי לא נרתע מהלעג והמשיך לדבוק בדרכי החסידות.
הקפדה יתירה על כל מנהג והידור, היתה אצלו כאורח חיים, כך גם הקפיד כל השנים על טבילה במקווה לפני תפילת שחרית.
ר' אלי פאר היה חסיד ומקושר בלב ונפש לשלושה מרבותינו נשיאינו. אדמו"ר הרש"ב, אדמו"ר הריי"צ והרבי מה"מ. בתחילת חודש טבת תשכ"ג נפטר.
המהפיכה הקומוניסטית
לאחר עליית הקומוניסטים הוטל על מנהלי ישיבות תומכי תמימים הצורך לדאוג לכסף עבור אחזקת הישיבות בצורה הבסיסית ביותר. היו חסידים שבמסירות נפש דאגו לאסוף כספים לישיבות ‘תומכי תמימים', למרות שזה יכול היה להסתיים במאסר, הגליה ואולי אף הוצאה להורג! בין אותם חסידים היה גם ר' אלי פאר. על אף שלא היו לו בנים שלמדו בתומכים תמימים (היו לו שתי בנות) נרתם למלאכה המסוכנת: איסוף כספים למען ישיבות ‘תומכי תמימים'. הוא הפיץ וגבה קופות צדקה אליהם שלשלו החסידים פרוטה לפרוטה.
עיקר מטרתו של ר' אלי הייתה להחזיק את הישיבה בעירו תומכי תמימים ויטבסק.
מאסרו
באחד הלילות בחודש אדר שני. אנשי הנ.ק. ו. ד. (המשטרה החשאית), התדפקו על דלת בית משפחת פאר. הם החלו לערוך חיפוש כללי. חטטו וחיפשו בכל אשר יכלו: הפכו את רהיטי הבית, הארונות, המיטות וכלי מטבח - הכול הוזז והוצא ממקומו. הם ביקשו למצוא חומר מפליל שיקשור את ר' אלי לישיבות תומכי תמימים. ואכן הם מצאו יבול רציני: פנקסי קבלות של הישיבה, קופות צדקה ועוד. באותם ימים ממצאים אלו היוו חטא כבד מאוד.
בתום החיפוש הודיעו אנשי המשטרה החשאית כי ר' אלי עצור. על ידיו הושמו אזיקים. בהתרגשות רבה נפרד ממשפחתו לשלום, והועבר לבית הסוהר העירוני בויטבסק.
התקרב פסח ורעייתו של ר' אלי פאר ביקשה להביא לו מצות לבית הסוהר. היא הגיעה לבניין בו נכלא ולתדהמתה נעצרה אף היא. היא היתה עצורה זמן קצר ושוחררה.
ערב פסח. ר' אלי ור' ברוך שיפרין נמצאים בתאים צמודים, ושניהם מחליטים החלטה ברורה ופשוטה כי לא יאכלו חמץ בפסח. הם ידעו את פירושה של החלטה שכזו בסיכון חייהם. כאשר הגיע לחם ביום הראשון של פסח, שמע ר' ברוך שיפרין דרך הקיר את תשובת חמיו כשהוא עונה בקול ברור ובוטח: "אינני צריך לחם כי אצלינו פסח היום!"
החוקרים האכזריים תבעו מר' אלי לדעת באלו בתים הוא הניח קופות צדקה, ומאלו חסידים קיבל דרך הדואר תרומות לישיבה, מי היה אחראי עליו, ולמי העביר את הכספים המיועדים לישיבה, ומי ניהלו את הישיבה. כיון שר' אלי לא רצה להפליל את חבריו, אף לא במחיר קשה, הוא עונה קשות.
לאחר תקופה נגזר דינו של ר' אלי לגלות במחנות העבודה בערבות סיביר.
בליל שביעי של פסח הוצא מתאו, ומבית הסוהר נלקח לרכבת שלקחה אותו יחד עם אסירים רבים לגלות בערבות סיביר.
ר' אלי הגיע לסיביר כשגופו חלוש ומעונה. הוא עונה והוכה ללא רחמים; בשמונת ימי הפסח לא אכל מאומה, ובסיביר עבד בתנאים קשים כשהקור מוסיף צרות משלו. כעבור זמן קצר הוא חלה בדלקת ריאות קשה והועבר לבית רפואה בויטבסק, שם שכב במשך ששה חודשים עד ששוחרר לביתו חולה, חלש ורצוץ.
כעבור זמן העתיק את מקום מגוריו לפרבר של לנינגרד.
יציאה מרוסיה
ר' אלי פאר חיי דחקות, כיון שעבודה מסודרת היתה כרוכה בחילול שבת. ר' אלי התפרנס בדוחק מייצור ומכירת גרביים בלבד. לר' אלי היה קשה מאוד לחיות תחת שילטון אשר רומס ביד קשה כל מי ששומר מצוות ובפרט את חסידי חב"ד, לכן החליט שהוא רוצה לעזוב את ברית המועצות ולהגיע לארץ הקודש.
במשך שלוש שנים עמל על השגת ויזה לארץ ישראל שהייתה נתונה תחת שילטון בריטי, שהקשה מאוד על יהודים להיכנס לישראל. ומאידך היה עליו לקבל אישור משלטונות ברית המועצות לצאת את המדינה.
על אף הקשיים עשה ר' אלי מאמץ גדול לצאת את ברית המועצות, כדי שיוכל לחיות כיהודי בלי פחד. עם הזמן השיג ויזה, וכעת ניצבה לפניו הבעיה להשיג אישור יציאה מברית המועצות.
לאחר שר' אלי ורעייתו השיגו ויזה, וכרטיסי נסיעה, לאחר ששילמו במטבע חוץ עבור הפספורטים, ולאחר שקיבלו אישור ממשרד הנסיעות שכל התשלומים סודרו, רק אז יכלו להגיש בקשה לפספורט, המקנה את הזכות לצאת את ברית המועצות.
ר' אלי עשה הכול כדי לפגוש את הנשיא קלינין שהיה נותן מדי פעם אישורי יציאה לאזרחים. לבסוף הגיע היום המיוחל - ור' אלי קיבל מהנשיא אישור להנפקת פספורט עבור יציאה מברית המועצות. שמחתו הייתה מהולה בעצב, וזאת כיון שתוקף הויזה פג בנתיים. החשש הגדול היה שלא יצליחו להאריך את הויזה וכבר תוקף הדרכון יפוג.
לאחר שכתב לאדמו"ר הריי"צ, שביקש מהחסיד הרב זלמן משה היצחקי שיעזור לר' אלי, המאמצים הועילו ור' אלי עלה ארצה והתיישב בתל אביב.
בארץ הקודש
עם הגיעו ארצה החל לכתוב תדיר לאדמו"ר הריי"צ, ואף זכה לקבל תשובות רבות ומפורטות.
הקשיים האישיים לא מנעו ממנו לפעול עם הכלל כדי שיקיימו את הוראות הרבי כמו חת"ת וכדומה. ר' אלי ביקש מהמתפללים בבית כנסת ‘קהל חסידים' בו התפלל כי יאמרו תהילים לפי השיעור היומי בציבור לאחר תפילת שחרית. אולם המתפללים סירבו תוך שהם מתרצים כי את שיעור התהילים היומי אומרים הם ביחידות במהלך היום.
על כך ענה לו אדמו"ר הריי"צ: הנה חילוק גדול הוא בין אמירת תהילים ביחיד לאמירה בציבור ועניין אחר לגמרי הוא, ישתדל בדרכי נועם לפעול אצלם כי ינהיגו דבר אמירת תהילים בכל יום כפי שנחלק לימי החודש, אחר התפילה שחרית בציבור דווקא.
כמו בברית המועצות כך גם בארץ הקודש פעל במסירות רבה עבור ענייני חסידות. מכיוון שלא היה בנמצא להשיג שיחות ומאמרים, פנה לאדמו"ר הריי"צ בבקשה לקבל העתקים משיחות ומאמרים בכדי להפיצם. בראש חודש אייר ה'ת"ש מלייקווד שבארצות הברית שלח לו אדמו"ר הריי"צ מכתב, בו הוא מודיע כי בעתיד יישלחו לו שיחות ומאמרים.
בו ביום כתב אדמו"ר הריי"צ מכתב להרב אברהם פריז שהתעסק בהדפסת המאמרים ושיחות, כי מכאן ולהבא צריך הוא לשלוח שיחות ומאמרים לר' אלי פאר עבור תל אביב.
מקושר לרבי שליט"א
כשהסתלק אדמו"ר הריי"צ התקשר בחבלי עבותות אהבה לרבי מלך המשיח, אליו כתב הרבה וקיבל מענות. בשנת תשי"ב ביקש לעבור דירה ועל כך שאל את הרבי - האם לעבור לספריא דהיינו כפר חב"ד, לירושלים או בתוך תל אביב. הרבי ענה לו שיעבור למקום בו יסתדר בפרנסה. ואם אין הבדל "הנה לדעתי טוב יותר בספריא". הוא אכן עשה כך, וביחד עם זוגתו עבר בשנת תשט"ו לכפר חב"ד, שם חי את שנותיו האחרונות.
פטירתו
בא' טבת תשכ"ג נפטר ר' אלי. את ביתו בו התגורר בשנים האחרונות, הוריש למוסדות החינוך בכפר חב"ד.
- חתנו, הרב ברוך שיפרין.
- חתנו, הרב מיכאל ליפסקר, השליח הראשון למרוקו.