מצה הינו לחם מבצק שלא תפח, מצווה מן התורה לאכלו בבלילה הראשון של פסח המכונה ליל הסדר:

מצה

בראשון בארבע עשר יום לחודש בערב תאכלו מצות[1]

בתורה לא מובאים פרטי דיני הכנת המצה, אך לרוב דעות הפוסקים, על המצה להיות עשויה בעבודת יד ולא על ידי מכונה, ובצורה עגולה ולא מרובעת, הכנת ואפיית המצה נעשית במאפיה מיוחדת לזה, ונעשית בהקפדה יתירה שלא יחציץ הבצק ולא יכשלו באכילת חמץ.

המצה מכונה גם 'לחם עוני' מכיון שרכיביה הינם עניים וכוללים רק קמח ומים.

מצה שרויה

מצה שבאה במגע עם מים נקראת 'מצה שרויה', ומקפידים לא לאכלו מחשש שנשאר קמח על המצה שלא נאפה במהלך האפייה, ועל ידי המגע עם מים יחמיץ הקמח, ויחשב כחמץ לכל דבר.

בחסידות חב"ד מקפידים על אי אכילת שרויה בקפדנות יתר, ובכלל ישנם בחג הפסח החמרות והידורים רבים כדי להיזהר לא להיכשל באיסור אכילת חמץ חס ושלום.

בחסידות

מאכל האמונה והרפואה

המצה מכונה "מיכלא דמהימנותא"[2] - מאכל האמונה, כי אכילת המצה הינה 'סגולה' לתוספת אמונה, בחסידות זה מוסבר על פי מאמר חז"ל: "אין תינוק יודע לקרוא אבא עד שטועם טעם דגן"[3] כך גם פועלת המצה אצל אוכלה שידע לקרוא בשם השם ולדעת ולהכיר במציאותו.

שם נוסף למצה בספר זוהר הוא 'מיכלא דאסוותא' - מאכל הרפואה, סגולה מיוחדת יש במצה לרפואת חולים, חסידו של אדמו"ר הזקן אשר היה רופא היה נוהג לקבל מהרבי מצות בפסח והיה טוחנם ומכין מהם תרופות.

אדמו"ר הזקן אמר שהענין של 'מאכל האמונה' הינו בעיקר בלילה הראשון (בחוץ לארץ עורכים שני לילות ליל הסדר) והענין של 'מאכל הרפואה' הינו בעיקר בלילה השני, כי אם האמונה מתעוררת רק לאחר ריפוי מחולי, צריך כביכול חולי, אך אם יש אמונה לכתחילה אין צורך בחולי ויש רפואה תמידית.

מצה היפך הגאווה

המצה מסמלת את הענווה והצניעות, ההיפך מהחמץ התפוח, שמסמל את הגאווה והישות,

דבר זה נרמז ונראה בכך שאין בה הגבהה וניפוח כמו בחמץ, וגם אין בה טעם מורגש כמו בחמץ, מכיון שבחינת המצה הוא רק בחינת הביטול לבטל את הרצון, כמו שכתוב 'בטל רצונך מפני רצונו', ובחינת ביטול רצון בא מצד בחינת השפלות בגלל העדר הרגשת עצמותו מכל וכל כידוע, ולכן אין במצה טעם מורגש, כמו ביטול רצון שאין בו טעם אלא מפני שכך "אמר ונעשה רצונו".

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים


הערות שוליים

  1. שמות יב, יח
  2. ספר הזוהר חלק ב' קפג, ב.
  3. ברכות דף מ.