שלום דובער פרידמן (איטליה)

[[קובץ:שלום דוב בער פרידמן (בן ישעיהו).jpg|שמאל|ממוזער|250px|הרב שד"ב פרידמן מקבל דולר מהרבי] הרב שלום דוב בער פרידמן נולד בח"י ניסן תרצ"ב, בעיירה דונילוביץ' שברוסיה הלבנה, לאביו הרב ישעיהו פרידמן. הוא היה בנו השישי של אביו ונקרא שמו שלום דב בער, על שם אדמו"ר הרש"ב . הרב פרידמן, או כפי שכינוהו "שייקע דוקשיצער" (על שם מוצאו - העיירה דאקשיץ), היה מהתמימים שלמדו בתומכי תמימים ליובאוויטש. הוא היה שוחט, מוהל, שימש כמו"צ בעירו, ובנוסף לכל זאת היה סוחר מצליח בפרוות; שילוב מעניין שיאפיין גם את בנו שלום-בער.

בגיל עשר ספג שלום-בער את הטרגדיה הראשונה בחייו: אימו מרת חסיה בוניא, נפטרה.

סיפור הצלתו במלחמת העולם השניה

בימים הראשונים לאחר ששנכנסו הגרמנים לעיירה, הוציאו מספר מסויים של אנשים מהעיירה ולקחום מרחק חמש ק"מ בתוך היער, שם העסיקו אותם בעבודות שונות. כך נמשך הדבר מספר ימים. יום אחד, שמע ר' שלום-בער בשעת מוקדמת לפנות בוקר, קול שאון גדול. הוא הציץ מהחלון, וראה שתי משאיות עמוסות בחיילים גרמנים נכנסות למבנה העבודה המאולתר.

כשהאיר יום החלו השוטרים הפולנים ביחד עם החיילים הגרמנים לרכז את כל הצעירים בקומה שניה של אחד המבנים (העיירה דונילוביץ' שכנה במקום שהיה שייך פעם לפולניה). האנשים הצטופפו בחדר הגדול, ופתאום ניתנה פקודה מהגרמנים שכל הנשים והבנות ייצאו החוצה. לאחר מכן נשמעו קול יריות.

שלום בער הבחין באחד משכניו שהיה נגר, שאחז בידו גרזן והחל לנפץ את אחד החלונות. הנגר קפץ החוצה, אחריו קפץ אחיו המבוגר של שלום-בער, ארי' לייב, ושלום-בער קפץ בעקבותיהם.

בחצר אליה נפלו היו גרמנים ושוטרים פולנים. ארי' לייב החל לרוץ לצד ימין, הנגר החל לרוץ ישר לכיוון היער ושלום בער החל לרוץ בעקבותיו של הנגר אל תוך מעבה היער. לאחר זמן חש שלום בער כי אינו מסוגל לרוץ יותר. הוא צעק לנגר שרץ כמה מטרים לפניו שיחכה מעט, כי אין בכוחו להמשיך. הנגר נענה לו שיתחבא כמוהו אחר אחד העצים. הם התחבאו והמתינו מספר דקות, וכאשר חלף השוטר הראשון לידו של הנגר, רוצץ הלה את גולגלתו בגרזן שבידו ושניהם המשיכו לרוץ.

קול יריה נשמע. שלום-בער הרגיש את הכדור חולף בשריקה ליד אוזנו. יריה שניה, והפעם הרגיש שלום-בער כאב בין הצלעות. הוא הושיט את ידו למשש את מקום הכאב, והיא יצאה משם מגואלת בדם. שלום-בער הבחין בבית איכרים בלב היער, והחליט ליפול ולעשות את עצמו ללא רוח חיים. השוטר נעצר לידו, ראה שהינו פצוע, ורצה לירות בו כדור נוסף כדי לוודא שרצחו נפש. אך ברגע זה יצאה מהבית אשת איכרים פולניה, ואמרה לשוטר בשפתו שירחם עליו כי הלוא עיניו הרואות שאינו כבר בין החיים.

לאחר שהשוטר הסתלק מהמקום, הכניסה האשה את שלום-בער לביתה, ונתנה לו מטלית רטובה לחטא את מקום הפצע. הוא ניגב את הדם, ואז ראה כי בצד גופו שני חורים - אחד מגבו ואחד בבטנו.

זמן קצר לאחר מכן הגיע לבית בעלה האיכר של האשה, והחל לחקור מיהו הילד הלזה. שלום-בער ניסה להמציא סיפור שהוא שיחק ביער ונפל ונפצע ונכנס לכאן, אך הגוי אמר לו שהוא כבר יודע על מה שהיה היום בעיירה, ושכמה יהודים ניסו לברוח מגורלם, ויצא מהבית.

שלום-בער שוב ראה שסכנה לפניו, ונמלט תיכף מהבית. הוא רץ כמה מאות מטרים, ושם מאחורי גזע של עץ עבות ראה כיצד אותו איכר נכנס בשנית לבית - בלויית שוטר פולני.

שלום-בער המשיך להמלט על נפשו בתוך היער, עד שפגש בחבורה של פרטיזנים, עימם חי כ"פרטיזן" עד סיום המלחמה. לאחר מכן שירת בצבא הרוסי והצליח גם שם לשמור על יהדותו.

בארץ הקודש

בשנת תשי"ט עלה ר' שלום-בער לארץ הקודש, שם נשא לאישה את רעייתו מרת גיטל ונולד לו בנו הבכור ר' ישעיהו פרידמן. לאחר מספר שנים, לרגל עבודתו, לקח שלום-בער את משפחתו ומטלטליו, ועבר לגור במילאנו שבאיטליה. שם הצליח במסחר הפנינים.

ידידות עמוקה נקשרה בינו לבין הרב גרשון מענדל גרליק, והוא נהיה ליד ימינו בביסוס והקמת מוסדות חב"ד באיטליה, ומעמודי התווך שלהם עד יומו האחרון.

מקוואות היו ה"זהיר טפי" של ר' שלום-בער. הוא עסק בהקמתם של כל מקוואות חב"ד הקיימים היום באיטליה.

שליח באיטליה

כשהחל זרם הפליטים היהודיים לצאת מרוסיה בשנות השבעים, חיפשו משרדי הג'וינט מקום בשבילם עד שיטפלו בהוצאת הפליטים מרוסיה וסידור ניירותיהם כדי שיוכלו להמשיך בדרכם לארה"ב, דבר שלוקח בערך שלושה-ארבעה חודשים. בתחילה שיכנו את הפליטים בבתי-מלון, אולם הדבר עלה הון תועפות, ובג'וינט תרו אחר פתרון זול יותר.

ערכו אנשי הג'וינט מחקר בעיירות בפרברי רומא, וחיפשו עיירה שבה יש דירות רבות להשכרה ויכולה לאכלס פליטים רבים. לאדיספולי ענתה על דרישותיהם, ומאז ואילך החלו להפנות לשם את כל הפליטים היוצאים מרוסיה, והיא הפכה עיירת מעבר עבור הפליטים, שהלכו ובאו באלפיהם. לאותם פליטים היה אמנם את המינימום הנדרש בגשמיות, אך אפס מוחלט ברוחניות. התוכנית היחידה שיועדה עבורם מטעם הסוכנות הייתה לימוד עברית באולפן, וזהו. ר' שלום-בער, שליבו היה חם במיוחד עבור היהודים יוצאי מדינתו מלפנים, החליט לטפל בעניין בעצמו.

החל משנת תשל"ד לערך, החל ר' שלום-בער לנסוע מידי חודש כדי לארגן פעולות של הפצת היהדות בקרב הפליטים.

לאחר כמה שנים, עם גבור זרם הפליטים מרוסיה, ומספר הפליטים שהתגוררו בעת ובעונה אחת בלאדיספולי עמד על כחמשת אלפים - החליט ר' שלום-בער שלפחות בחודשי תשרי וניסן יעתיק את דירתו עם משפחתו ללאדיספולי, על מנת לארגן לפליטים את תפילות ומצוות תשרי ואת סדרי חג הפסח. כאשר נודע שלאדיספולי תהיה עיירת המעבר הקבועה (לפני כן שוכנו הפליטים בעיירה אוסטיה, כשישים ק"מ מרומא, אליה נסע בשנים הראשונות) - החליט ר' שלום-בער שהגיע הזמן לארגן לפליטים פעילות קבועה, והחל לנסוע למקום פעמיים בחודש, ושהה שם כל פעם במשך מספר ימים.

גם בזאת לא הסתפק ר' שלום-בער, והוא חפץ מאוד להביא למקום שליח קבוע. בהתייעצות עם הרב גרליק והרב יצחק חזן שאל את הרבי האם לחפש שליח דובר רוסית למקום. הרבי הסכים, והשליח נמצא בדמותו של הרב צבי הירש ביסק, שנולד במוסקבה ויצא ממנה בגיל עשר.

ר' שלום-בער דאג לכל הדרוש עבור השליח בגשמיות, כולל הקמת מבנה קבוע עבור "בית חב"ד" בלאדיספולי.

מאוחר יותר החלו להגיע לעיר גם פליטים מאיראן, ור' שלום-בער גייס למלאכת הפעילות עימם את ר' מיכאל נמדר דובר הפרסית, חסיד חב"ד ואיש עסקים ממילאנו.

עם זאת, לא חדל ר' שלום-בער מלפקוד את העיר, והמשיך לבוא לעיר לחודש החגים ולפסח כדי לארגן את מבצעי החג הגדולים.

שני לילות הסדר ענקיים היה עורך מידי שנה לאלפי יהודים בלאדיספולי. באחת השנים הגיע מספר הפליטים בעיר לעשרת-אלפים.

שליח ברוסיה

עם נפילת מסך הברזל, הקיץ הקץ על תפקידה של לאדיספולי כעיירת מעבר. הפליטים חדלו לפוקדה, ואף השליח הרב ביסק היה יכול לעזוב את המקום.

באותה התקופה החלו להישלח שלוחים לערים השונות ברוסיה, ור' שלום-בער היה החלוץ לעזרה בגוף ובממון לאותם שלוחים.

במיוחד נודעה לו חיבה מיוחדת לעיר ילדותו של הרבי, דנייפרופטרובסק. ברוסיה גם עשה בשליחויות נוספות, כגון בהשתדלות להציל את ספריית רבותינו נשיאנו מספריית לנין, וניצל קשרים רבים שהשיג לטובת העניין.

פטירתו

בג' תמוז תשנ"ו ביקר ר' שלום-בער בבית חיינו. זמן קצר לאחר שחזר לאיטליה, נפל למשכב שממנו לא קם. ליבו אמר לו לקום ולנסוע לארץ ישראל, שם עשה את הימים האחרונים לחייו, ונפטר בי"א אלול תשנ"ו. נטמן בהר הזיתים בירושלים.

לאחר פטירתו, נמצאו במגירת שולחנו ארבע קלטות זעירות. כששמו בניו את הקלטת הראשונה ברשמקול, נחרדו לשמוע את קולו של אביהם: "ברצוני לספר בזה את קורות חיי, כדי שידעו בניי ונכדיי".

קלטות אלו נערכו על ידי הסופר החב"די דוד זאב רוטנברג, ויצאו לאור בספר 'הפרטיזן שחיכו לו חיים אחרים'.