נחום טרבניק
הרב נחום טרבניק נולד לאביו הרב אליעזר מרדכי טרבניק ואמו מרת רבקה טרבניק, בעיירה לויבעשא שברוסיה.
הרב טרבניק היה חתנו של הרב שניאור זלמן גרליק, כיהן כר"מ בישיבת תומכי תמימים ברינוא, צרפת בשנים תש"ז - תש"ט, שם אף נולד בנו ר פנחס שי', לאחר מכן כר"מ וראש ישיבה בישיבת תומכי תמימים כפר חב"ד, ולאחר פטירת חותנו כיהן במשך כעשר שנים (תשלד - תשדמ) כרבה של כפר חב"ד, עד פטירתו. כמו כן הוציא לאור מחידושיו בספרו מנחת נחום.
בליל ‘שבת תשובה’, ג’ בתשרי תשד"מ, נפטר ונטמן בחלקת רבני חב”ד בהר הזיתים.
צעירותו
כנער צעיר נדד לישיבתו של החפץ חיים ששכנה באותם ימים בעיר שומיאטש, פלך מוהוליב. הישיבה הגיעה לשם מראדין בעקבות מלחמת האזרחים שהתחוללה ברוסיה.
באותה תקופה הקוזקים פקדו את העיר מידי פעם, וכמה פעמים אף אסרו את בחורי הישיבה. למרות טירוף המערכות ששרר באותם ימים נוראים, שקד נחום על לימודו בצילם של ראשי הישיבה החפץ חיים והגאון רבי נפתלי טרופ. הישיבה כבר קנתה לה שם בכל העולם היהודי בזכות דמותו המופלאה של ה”חפץ חיים”, ובזכות ראשיה ותלמידיה שנודעו כגדולים בתורה ויראת שמים. תלמידי הישיבה נודעו בשקדנותם העצומה, אהבת התורה ללא גבול, עמקות - ומעל הכול - יראת שמים תמימה וטבעית.
אפיונים אלו שהוטבעו באישיותו של הרב טרבניק בצעירותו, ניכרו בו כל ימי חייו.
שנתיים לאחר שהגיע לישיבה, התקרבו הקרבות לעיר, והישיבה עברה לעיר סנאווסק. בעת חירום זו סייעו יהודי העיר וסביבותיה לישיבה שמנתה אז כשמונים תלמידים. כעבור כמה שנים לאחר מכן, כשהחלה המהפיכה הקומוניסטית, השתלטו הבולשביקים על העיר סנאווסק, והחיים בעיירה היו קשים ורעים. למרות זאת בישיבה ותלמידיה לא נגעו, כיון שהישיבה מקורה היה בראדין שתחת ממשלת פולין.
בשנת תר”פ, שש שנים לאחר שנחום טרבניק הצעיר התחיל ללמוד בישיבה, עברה הישיבה על תלמידיה וראשיה לפולין, זאת כיון שה”חפץ חיים” סבר שליהודים אסור לחיות בברית המועצות תחת מרות הקומוניסטים. עד כדי כך היה נחרץ בדעתו, עד שהודיע כי מותר לצאת ברכבת מברית המועצות אפילו ביום כיפור שחל בשבת.
ממקימי הישיבה בסנאווסק
מסיבות שונות, הרב טרבניק ואחיו הרב שמעון יחד עם ר’ ברוך מוניץ מתלמידי הישיבה, לא עברו לפולין יחד עם שאר תלמידי הישיבה והם נשארו ברוסיה.
יחד עם זאת, השלושה לא יכלו לשאת את העובדה שהממשלה הקומוניסטית מכריחה את ילדי ישראל ללמוד בבתי הספר הממלכתיים, בהם מחנכים את הילדים על ברכי האידיאלים הקומוניסטיים. משום כך העזו ופתחו ישיבה שנקראה אף היא “חפץ חיים”. הם השקיעו מאמצים רבים בהקמת הישיבה, ובסופו של דבר התנוססה על תילה כאשר למדו בה למעלה מחמישים תלמידים תושבי העיר וסביבותיה.
הרב טרבניק עצמו היה אומר שיעור קבוע באחת מכיתות הישיבה. למרות גילו הצעיר, כבר אז ניכרה בו גאונותו. הוא היה בקי בש”ס ונודע כבעל סברה ישרה, המבקש לדעת את הפשט על בוריו. דרך לימוד זו הייתה נר לרגליו כל ימי חייו.
השלטונות העלימו עין מהישיבה עד כמה שאפשר. אמנם לעיתים היו מתרים במנהלים כי עליהם לסגור את הישיבה, אבל לפועל לא נגעו בראשי הישיבה ובתלמידיה, למרות שכבר אז נאסרו ושולחו מלמדים רבים לסיביר. בין תלמידי ישיבה זו נמנה גם הרב חיים חייקין, לימים ראש ישיבת תומכי תמימים מונטריאול.
בשנת תרפ"ג החלו השלטונות בצעדים אקטיביים יותר כדי להצר את צעדי הישיבה. הם הפחידו את הורי התלמידים באיומים קשים, ולבסוף סגרו את בית המדרש על מנעול ובריח. כך נסגרה הישיבה.
הרב שמעון טרבניק, אחיו של הרב נחום, נדד בעקבות זאת להאדיטש מקום מנוחתו של אדמו"ר הזקן, שם התקבל לרב. הרב נחום מילא אפוא את מקום אחיו באמירת שיעור בדף היומי. השיעור הזה התייחד בכך שהמגיד שיעור הראשון שלו היה ה”חפץ חיים” בעצמו בשנת תרע”ט, ולאחר מכן הרב נפתלי טרופ. לאחר עזיבת הישיבה, אמר את השיעור אחיו הרב שמעון. במקביל לשיעור בדף היומי, החל הרב נחום למסור שיעורים ליהודי העיר גם בגמרא בכלל ובתנ”ך. גם לשיעורים אלו התנכלו השלטונות, אך הרב טרבניק לא חת מפני איש.
למרות כל הרדיפות הוא לא הפסיק להרביץ תורה במסירות נפש. בעקבות זאת נשללה ממנו זכות הבחירה בבחירות הממשלתיות. פעמים רבות הגיעו אנשי המשטרה החשאית למקומות בהם התקיימו שיעורי תורה שלו, ורק בניסים הצליח להיחלץ מהם.
מלחמה נוספת הייתה על בתי הכנסת בעיר. השלטונות הקומוניסטיים תבעו לקבל לידם את שלושת בתי הכנסת שהיו בעיר במטרה מוצהרת להופכם לשימוש העירייה. הרב טרבניק בסיוע יהודים טובים מחשובי הקהילה, סירבו לכך בכל תוקף. השלטונות ראו בכך והחליטו לנקוט בתרגיל מתוחכם. הם הודיעו לקהילה כי עליה למסור לידיהם את בית הכנסת הקטן ביותר, ואם לא יתנו ברצון, אזי ילקח מהם בית הכנסת הגדול מבין השלושה. הרבנים המקומיים לא ידעו מה להחליט לנוכח דילמה כה קשה ומכאיבה.
בשעת צרה שכזו נחלץ הרב טרבניק לפתור את הבעיה הסבוכה. הוא שלח אגרת בהולה לגאון הרגצ’ובר שהתגורר באותם שנים בלנינגרד. תשובת הגאון הייתה שאסור למסור בית כנסת לקומוניסטים למרות האיום המפורש. בית הכנסת אכן נותר בידי הקהילה היהודית במשך תקופה, עד שהשלטונות הוציאו ממנו את היהודים בכוח הזרוע.
בשנים אלו התחתן הרב טרבניק עם מרת חיה רבקה, בתו של הגאון החסיד הרב שניאור זלמן גרליק ע”ה (לימים רבה של כפר חב”ד) שהגיע באותה תקופה לעיירה לאחר שנאלץ בלחץ השלטונות לעזוב את מקום מגוריו שם כיהן כרב. בהגיעו לסנאווסק התקבל על יהודי הקהילה כרב באופן לא רישמי.
במשך 14 שנים למד ולימד הרב טרבניק בסנאווסק עד שאנשי המשטרה החשאית הגיעו לביתו והוא נאלץ לעזוב את המקום. כעבור ימים אחדים עזב את העיר יחד עם רעייתו, וברח ללנינגרד. בתחילה עבד שם כשומר ולאחר תקופה קצרה השיג משרה בחנות, תוך שהוא מתנה ברורות עם בעל החנות כי לא יעבוד בשבת. בעל הבית שהיה יהודי, הסכים לתנאי.
לאחר נישואיו החל להכיר את חסידות חב”ד, לא מעט בזכות חמיו הרב גרליק. באווירה ששררה באותם ימים בלנינגרד, יחד עם חסידים רבים שהתגוררו במקום, התקרב עוד יותר לחב”ד. ההתחברות עם החסידים פעלה עליו עם השנים עד שהחל ללכת בדרכי החסידות ואף התקשר לאדמו"ר הריי"צ נ”ע.
שנה לאחר שהגיע ללנינגרד, נפתחה בבית הכנסת הגדול בלנינגרד מסגרת לימוד "תפארת בחורים", וביחד עם החסיד הנודע הרב אלחנן מרוזוב מסרו שיעורים. את השיעורים בגמרא ובשולחן ערוך מסר הרב טרבניק, בעוד שאת שיעורי החסידות מסר הרב חוניע מרוזוב. עוזרו של הרב טרבניק בארגון “תפארת בחורים” היה הרב אברהם סברדלוב הי”ד.
גם פה הרביץ הרב טרבניק תורה במסירות נפש רבה, למרות שסבל מרורים באותם שנים. הרדיפות לא פסקו והגיעו גם ל”תפארת בחורים”. בעקבות זאת השיעורים התקיימו במקומות שונים ובימים שונים במטרה לבלבל את האויבים. הרדיפות לא הרתיעו את הרב טרבניק להמשיך וללמד תורה, ואדרבא - לפתוח שיעורים מיוחדים גם לבנות החסידים.
מאסר וגלות
בימים שלאחר יום הכיפורים תרח”צ, הגיעו אנשי הנ.ק.וו.ד. לבית משפחת טרבניק. מלאכי החבלה נכנסו והחלו בחיפוש דקדקני שנמשך עד אור הבוקר. תוצאות החיפוש העלו שני שקי ספרים, וכן כתבי חידושי תורה שהיו שייכים לאחיו הרב שמעון טרבניק. בסיום החיפוש הודיעו אנשי הנ.ק.וו.ד. לרב טרבניק כי הוא אסור.
עם הגיעו לבית הסוהר, הוכנס לתא אחד יחד עם אסירים רבים שנאסרו באותם ימים. במשך שלושה ימים שמרו על שתיקה מלאה ואיש לא שוחח עמו על סיבת מאסרו. ביום השלישי נקרא לחקירה בה נודע לו כי הוא מואשם ב”ארגון לימוד אמונה פילוסופית”. הרב טרבניק לא מיהר להודות: “אני יהודי מאמין ולכן אני מתפלל בבית הכנסת; אבל אינני מארגון קבוצות לימוד של תלמידים”. החוקרים לא האמינו לו, שכן היה בידם מידע מבוסס אודות פועלו של הרב, ובאיומים ניסו לסחוט ממנו הודאה, אך הוא לא נכנע להם.
במשך חודש ימים נמשך הסיוט הנורא הזה. איומים, הפחדות וגם עינויים קשים היו מנת חלקו של הרב טרבניק. למרות זאת סירב להודות או לגלות שמות של חסידים שסייעו לו באחזקת היהדות בלנינגרד. לאחר עינויים רבים החליט להודות בחלקו באשמה, וזאת מתוך ידיעה שהחוקרים בין כה וכה יודעים את מעשיו, ואולי כך יעזבו אותו לנפשו, ולא יאלצו אותו לעמוד בניסיון כלפי חבריו. ביום השלושים מאז שנעצר, חתם על הודאה כי אכן יזם ואירגן שיעורי תורה. אולם תקוותו להקלה בעונשו בגין כך, נגוזה מהר מאוד.
לאחר כשבועיים, הוצא מתאו באמצע הלילה ואיתו רבים כמוהו, וביניהם הרב סברדלוב ואחרים. האסירים הוכנסו ל’וורונוק’, המכונית השחורה שכונתה “העורב” - בה נלקחו הבוגדים בממשלה הקומוניסטית שדינם היה חמור - וזו הובילה אותם לתחנת הרכבת הקרובה. באישון לילה הועלו על רכבת שיעדה סיביר. שלושה ימים ארכה הנסיעה בקרונות הסגורים, עד שהרכבת הגיעה למחנה עבודה ליד העיר וולדיבסטוק שבסיביר. אל המחנה הגיע יחד עם הרב סברדלוב. רק כאשר הגיע למחנה הודיעו לו כי נשפט שלא בפניו לעשר שנות גלות בסיביר באשמת בגידה.
שחרורו
בקיץ תש”א כאשר הצבא הנאצי פלש לתוככי רוסיה הסובייטית. בעקבות זאת החליטו השלטונות לשחרר אסירים פוליטיים רבים. ניירותיו של הרב טרבניק אבדו בדרך. הוא נשאר אפוא בלית ברירה במחנה בכאב לב עצום.
רק לאחר ששוחרר נודע לו איזה נס נעשה לו. הרב סברדלוב ורבים אחרים ששוחררו, הגיעו לביתם ומיד נשלחו להילחם בחזית כנגד הנאצים. הרב סברדלוב נהרג בחזית על ידי הצבא הנאצי ימ”ש, ואילו הוא, הרב טרבניק, אמנם סבל עוד שנתיים במחנה, אך נותר בחיים.
כעבור שנתיים הוחלט כי אסירים חולים שאינם יכולים להתרפא בתנאי המחנה, יצאו לחופשי. במחנה היה רופא יהודי שחיבב מאוד את הרב טרבניק, והוא סידר מסמכים על מחלה קשה כביכול שיש לרב. בעקבות זאת שוחרר הרב טרבניק לביתו לאחר חמש שנות גלות.
אותות הסבל הרב שהיה מנת חלקו בשנות הגלות, ניכרו עליו היטב. באותה עת סבל ממצוקה חריפה בשל מחסור באוכל. הוא יצא את המחנה יחד עם גוי ששוחרר אף הוא בגין מחלה. שניהם יחד נדדו ממקום למקום מבלי שהיה בידם אף לא מעט אוכל.
בדרכם נקלעו למקום יישוב, ואז התיישבו בצד הרחוב. אפילו כח ללכת כבר לא היה להם. ברעבונם העז חשבו כיצד יוכלו להשיג משהו כדי שלא ימותו מרעב. תוך כדי שיחה הבחינו בשתי נשים שעברו ברחוב ופצחו גרעינים. במר ליבם פנו לנשים הללו וביקשו שירחמו עליהם ויתנו להם מעט מהגרעינים שבידיהן. לפתע זיהה הרב טרבניק את אחת הנשים - הייתה זו אחות אשתו של אחיו הרב שמעון טרבניק. באותה עת שימשה כרופאה בכירה בבית רפואה מקומי. היא דאגה אפוא מיד לאשפז את קרוב משפחתה ואת ידידו בבית הרפואה המקומי, שם טופלו וקיבלו מעט לחם ומים.
הרב טרבניק התחזק וכעבור זמן שוחרר.
לאחר מסע תלאות ממושך, הגיע לטשקנט, בטשקנט נפגש ברעייתו ובבתו ובחמיו יחד עם עוד בני משפחה וחסידים רבים.
כאשר שוחרר התנו עמו השלטונות שלא יגור בערים גדולות. טשקנט נחשבה לעיר גדולה, אולם הרב טרבניק החליט להישאר יחד עם אחיו החסידים, ובשל כך היה עליו לנהוג משנה זהירות.
החסידים שהכירו במעלותיו, מינוהו לבוחן של תלמידי ישיבת תומכי תמימים טשקנט והחדרים המחתרתיים בטשקנט.
בצרפת ובארץ ישראל
לאחר המלחמה יצא הרב נחום טרבניק, כמו חסידים רבים אחרים, את ברית המועצות דרך לבוב. בהגיע החסידים לצרפת הקימו את ישיבת תומכי תמימים ברינוא, שם כיהן הרב טרבניק כמגיד שיעור במשך כשנה עד שעלה לארץ הקודש עם רעייתו, בתו ובנו הקטן פנחס, שנולד בתקופת שהותם בצרפת.
בתחילה הגיעו למעברת באר יעקב, ולאחר זמן קצר הגיעו לכפר חב"ד.
עם הגיעו ארצה המשיך ללמד ולהרביץ תורה ברבים. הוא מונה למגיד שיעור בישיבת תומכי תמימים תל אביב. לאחר כשנתיים עבר לישיבת תומכי תמימים לוד, שם לימד עד שהישיבה הגדולה עברה לכפר חב”ד בחודש טבת תשכ”ג. יחד עם הישיבה עבר גם לכפר חב”ד, שם לימד עד ימיו האחרונים.
החידושים שנאמרו על ידו בישיבה נכתבו על ידי התלמידים. חלקם שמרו אותם, ובזכות כך הוצא לאור ספר בשם “מנחם נחום” כשנה לאחר פטירתו. את הספר הוציאה לאור המשפחה, כאשר על עריכת הספר הופקד הרב דוד אברהם מנדלבאום מבני ברק.
רבים מתלמידיו של הרב טרבניק מכהנים כיום כרבנים, ראשי ישיבות, משפיעים ושלוחים בכל רחבי תבל.
מרא דאתרא בכפר חב”ד
במשך השנים מסר שיעורי תורה רבים בבתי הכנסת של כפר חב”ד, אולם לא פסק הלכות, אלא כאשר חמיו הרב גרליק, שכיהן כרבו של כפר חב”ד, ביקש לצרפו להרכב של בית דין.
בשלהי תשל”ו הוקם בית דין רבני חב"ד באה"ק, והוא נמנה כחבר בית הדין. לאחר פטירתו של הרב זוין שכיהן כאב בית הדין, הורה הרבי למנות את הרבנים המבוגרים מגיל ששים לתפקיד ‘אב-בית-דין’, כאשר כל כמה חודשים נערכה הגרלה מי יכהן כאב-בית-הדין בפועל. השלושה היו הרב טרבניק, הרב יהודה בוטרשוולי והרב דוד חנזין.
לאחר פטירתו הטרגית של הרב שניאור זלמן גרליק, היה זה טבעי שהרב טרבניק ימלא את מקומו. בני משפחת גרליק הציעו לו את המישרה, אך הוא דחה אותה בשתי ידיים. הרבצת התורה הייתה חשובה לו יותר ממשרת הרבנות.
תושבי כפר חב”ד, וכן וועד הכפר והועד הרוחני, כתבו לרבי מכתב בו הציעו הצעות שונות בדבר ממלא מקום. הרבי ענה שאנשי הכפר הם האחראים להחליט בדבר. לבסוף הוחלט כי הרב טרבניק יהיה המרא דאתרא של כפר חב”ד וינהיג את ענייני הכלל.
הרב טרבניק מונה אפוא לרבו של כפר חב”ד, בעודו ממשיך ללמד בישיבה.
חסיד מקושר לרבי
כשנה לפני פטירתו נפטר הרב יהודה פלדי, יו”ר הועד למען שלימות העם. זמן קצר לאחר מכן מונה הרב טרבניק על ידי הרבי למלא את מקומו. מאז עמד בראש מלחמת הקודש של הרבי למען תיקון חוק ‘מיהו יהודי’.
שבועיים לפני פטירת הרב טרבניק, ביום י”ט באלול תשמ”ג, התפטר מר בגין במפתיע מתפקידו כראש ממשלה. הרב טרבניק חש כי נוצרה אפשרות להתנות שוב את התמיכה בממשלה בתיקון חוק ‘מיהו יהודי’, ופתח במערכה מחודשת בנושא.
מיד עם היודע דבר ההתפטרות, שלח מברק בהול לחברי הכנסת הדתיים: “לאחר שש שנים של הבטחות אישיות שלא קויימו, ניתנה עתה הזדמנות לעמוד על התחייבות ברורה וחד משמעית לתיקון חוק ‘מיהו יהודי’”. מספר ימים לפני פטירתו כתב מאמר חריף בנוגע לחובה על כל אחד לפעול למען תיקון החוק.
הרב טרבניק שהיה קשור לרבי בלב ונפש ביצע במסירות את הוראות הרבי ולחם את מלחמות ה’ עד ימיו האחרונים.
הוא נסע תדיר לרבי. בני משפחתו מספרים כי תוכניתו הייתה לנסוע לרבי עם רעייתו מיד לאחר ראש השנה, אלא שלפתע, בליל ‘שבת תשובה’, ג’ בתשרי תשד”מ, נפטר.
בהלוייתו שהתקיימה בירושלים, השתתף קהל גדול מכל החוגים, ובתוכם חסידי חב”ד שהתקבצו מכל רחבי הארץ בראשות רבני משפיעי ושלוחי חב”ד. הרב מרדכי אליהו, הרב הראשי לישראל וה’ראשון לציון’ באותם ימים, נשא דברי פרידה, בהזכירו את המלחמה הקדושה בראשה עמד למען תיקון חוק ‘מיהו יהודי’.
הרב טרבניק נטמן בחלקת רבני חב”ד בהר הזיתים בסמוך לקבר חמיו הרב גרליק.
משפחתו
ביתו מרת לובה ע"ה שטוקמן שימשה בסוף ימיה כספרנית בבית רבקה בכפר חב"ד ב, נפטרה י"ד חשון ה'תשס"ד
בנו ר' פנחס לייב שי' טרבניק כפר חב"ד