תנא
התַּנָאִים היו חכמי התורה, ששנו את המשנה. המילה "תנא" משמעותה בארמית "שונה", שהרי הם שנו את המשנה, הם היו בזמן המקדש הראשון והשני.
רבי אליעזר
רבי אליעזר הגדול, היה מתלמידי בית שמאי, ונקרא בכמה מקומות בש"ס "רבי אליעזר השמותי". סיבה אחרת לכינויו בשם זה, הוא משום ששימתוהו בעקבות מעשה מסוים, הנקרא בש"ס[1] בשם "תנור של עכנאי", בו לא נכנע לשיטת הרבים. אך יש המפריכים דיעה זו, שהרי כמו שבגנות בהמה טמאה לא דיבר הכתוב, על אחת כמה וכמה בגנות תנא קדוש זה, ולכן בהכרת שהסיבה לשמו זה הוא היותו תלמיד בית שמאי.
הוא היה בר פלוגתא של עמיתו התנא הקדוש רבי יהושע, והם היו רבותיו של רבי עקיבא.
הראשון בעולם שנקרא בשם "אליעזר" היה אליעזר בן משה, ועל פי תורת הקבלה[2] שורשו היה מבחינת הגבורות.
בדומה לכך, גם התנא רבי אליעזר הגדול שנקרא בשם זה ועל שמו של אליעזר בן משה[3], היה בבחינה זו, שהרי היה "שמותי - מתלמידי בית שמאי, ולכן דרשתו הראשונה בפרקי דרבי אליעזר [4] היא בפסוק "מי ימלל גבורות ה'". גם ההלכה הראשונה בה הוא דן במשניות הוא המחמיר, וסובר שזמן קריאת שמע של שחרית הוא רק עד סוף האשמורה הראשונה, והמשנה מצטטת אותו בלשון "דברי רבי אליעזר, מכיון שדיבור הוא לשון קשה, ו"דברי" הוא גם בגימטריא גבורה, ולעומת זאת בחכמים ורבן גמליאל המצוטטים שם הם מובאים בלשון אמירה שהיא רכה, - "וחכמים אומרים", "רבן גמליאל אומר".[5]
רבי טרפון
התנא האלוקי רבי טרפון הכהן, היה רבם של התנאים רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא בן יוסף. נקרא בפי חז"ל בשם "אביהם של כל ישראל" [6].
נמנה בדור השני לתנאים, הוא נולד בסוף ימי בית שני, ורוב ימיו היו בתקופה שאחרי חורבנה.
הוא היה מראשי החכמים בדורו, יחד עם חביריו התנאים רבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע בן חנניא.
- לערך מורחב: טרפון הכהן.
רבי יוסי
ענינו המיוחד של רבי יוסי ביחס לכל שאר התנאים הוא — ״רבי יוסי נימוקו עמו [7] " - ״פירושו עמו, לתת טעם לכל דבריו, שהי׳ מיישב את דבריו״[8] היינו, שדרך לימודו בכל התורה כולה [שהרי הוסמך איש מפי איש עד משה רבינו, היינו, שקיבל כל התורה כולה] היא באופן של טעם והסברה (בינה), ״נימוקו עמו״ (משא"כ שאר התנאים, אף שבודאי השתדלו ללמוד באופן של טעם והסברה, מ״מ, בריבוי ענינים היתה אצלם הגישה באופן ד"אם הלכה היא נקבל"[9] ). וכפי שמצינו בירושלמי[10] משמת ר׳ יוסי פסקה הבינה.
רבי יהודה הנשיא ורבי חייא
התנא האחרון היה רבי יהודה הנשיא, שהיה נצר למשפחת הנשיאים מצאצאיו של בנות דוד המלך, ונחשב לפי דברי הגמרא[11] כמלך המשיח שבדורו. הוא סידר את כל המשניות המובחרות של כל התנאים שהיו לפניו, והכריע את ההלכה הפסוקה. תלמידו רבי חייא, סידר את הברייתות. לפעמים הוא נחשב גם כן לתנא, היכול לחלוק על תנאים אחרים.[12] לפי שיטת רש"י[13] הוא מוגדר כתנא ואמורא.
רב
אחיינו של רבי חייא, היה רב, שהיה גם תלמידו של רבי יהודה הנשיא. למרות שרב נחשב לאמורא, ולרוב אינו חולק על התנאים, ישנם מקרים בודדים בהם הגמרא אומרת כי כוחו גדול כשל תנא ויכול הוא לחלוק עליהם.[14]המהר"ל[15] מסביר כי למרות שלתנא נחשב רק מי ששמו מוזכר במשנה, הכוונה היא שכוחו וחשיבותו היא כשל תנא. לפי שיטת הערוך[16] רב אכן היה תנא, בדורם של תנאים רבים אחרים: לוי, בר קפרא, רבי שמעון בר רבי ורבי גמליאל בן רבי, וגם היה בכלל אמורא, שהרי היה חבירו של שמואל ובני דורו, ולכן נחשב הוא משניהם.
משרות הלכה שונות
בתקופת התנאים היתה מקובלת חלוקה של שלושה דרגות של כבוד התורה בין החכמים לפי משרתם בהוראת התורה. נשיא, אב בית דין, וחכם. כאשר הנשיא נכנס, כל העם עומדים ואין יושבים עד שאומר להם שבו. כשאב ב"ד נכנס עושים לו שורה אחת מכאן ושורה אחת מכאן עד שישב במקומו. כשחכם נכנס, אחד עומד ואחד יושב עד שישב במקומו.
בזמן רבן שמעון בן גמליאל למשל, היתה החלוקה כך: רבן שמעון בן גמליאל נשיא, רבי מאיר חכם, רבי נתן אב"ד.[17]
הרבי מסביר כי נשיא הינו ראש החכמים כדוגמת משה רבינו[18] ואב"ד היה מנהיג של ישראל, ואין זו סתירה כלל לכלל הידוע ש"דבר אחד לדור", מכיון שתורה ושררה הינם שני מיני סוגי שררה נפרדים ואינם סותרים כלל זה לזה[19].
התנאים במשנת החסידות
רוב[20] שורש נשמתם של התנאים הוא בעולם הבריאה[21], כי שורשה של המשנה עצמה, הוא ביצירה[22] והתנא שהוא "בעל המשנה" הוא מדרגה גבוהה יותר, בבריאה.
בדרך כלל המיקל שבתנאים שרשו מעולם העליון, ששם אין הפסד והיזק מיניקת החיצונים כל כך כמו למטה שמצטרכים לגדור ביותר, מסיבה זו אנו מוצאים שדווקא חשובי התנאים מקילים ביותר.
אך למרות שורש נשמתם הגבוה, אין הלכה כמותם, שהרי לפי פסק התורה - אחרי רבים להטות[23] ורוב הדור הינו מהעולם הנמוך יותר, ושם הלכה דבירורים באופן אחר.
מסיבה זו, על פי רוב הנשמות הגבוהות והנעלים ביותר של התנאים אין הלכה כמותם, כמו רבי מאיר ורבי אליעזר ורשב"י,[24]
מחלוקת תנאים
פעמים רבות מוצאים אנו מחלוקת בין תנאים ואמוראים, במשנה או בגמרא. בכל מחלוקת, מוכרעת ההלכה על ידי התנאים או האמוראים שאחריהם.
למרות זאת, אין הדיעה השניה מתבטלת על ידי ההכרעה, מכיון שההכרעה היא רק בעולם המעשה, אך בעולם המידות נשארת עדיין הדיעה. כדוגמא, גם כשתפארת מכריעה בין חסד לגבורה, אין זה אומר שהמידות התבטלו בעצם, אלא שזו היא הכרעה מעשית וזמנית.
ואכן, לעתיד לבוא, תהיה ההלכה כבית שמאי, על אף שבעולם הזה הוכרעה ההלכה לרוב כבית הלל. [25]
ראה עוד
הערות שוליים
- ↑ מסכת בבא מציעא.
- ↑ לקוטי תורה להאריז"ל פ' יתרו, עיי"ש.
- ↑ מדרש רבה פרשת חוקת.
- ↑ ריש פרק ג.
- ↑ לקוטי לוי יצחק פרשת וירא עמ' סה.
- ↑ גמ' מס' מגילה.
- ↑ גיטין סז, א.
- ↑ רש"י שם.
- ↑ ע״ד המשנה יבמות עו, ב. כריתות טו, ב.
- ↑ סוף מסכת סוטה.
- ↑ סנהדרין צח, ב.
- ↑ בבא מציעא ה, א.
- ↑ נדה כו א.
- ↑ כתובות ח, א.
- ↑ הליכות עולם.
- ↑ ערך רב.
- ↑ הוריות יג, ב.
- ↑ רמב"ם בהלכות סנהדרין.
- ↑ לקוטי שיחות חלק כ"ג, עמ' 208 (193).
- ↑ מאה שערים ע' 78. מאמרי אדמו"ר הזקן הקצרים ע' תקלא ואילך.
- ↑ ראה הנסמן במגדל עוז ע' שסז-שסח.
- ↑ תקוני זוהר בהקדמה (יד, א). ע"ח שער ק"נ פ"ה. שער המצוות וטעמי המצוות פ' ואתחנן. פרי עץ חיים שער הנהגת הלימוד.
- ↑ משפטים כג, ב.
- ↑ חוץ ממוקצה דהלכה כמותו.
- ↑ שיחות קודש תשל"ד ח"ב עמ' 13, (168).