הכותל המערבי

הכותל המערבי, הוא קיר החומה החיצוני של הר הבית. ממקום זה ואילך מתחילה קדושת בית המקדש לפי דרגות שונות.

מעולם לא זזה השכינה מכותלי דמערבא - אומר הזוהר הק'.

איסור תחיבת היד בין אבני הכותל

לטמא אסור להכנס להר הבית, ולכן יש להזהר שלא לתחוב את היד בין אבני הכותל, מכיון שיש הטמאים, כגון זבין וזבות נדות ויולדות שאסורים להכנס להר הבית באיסור לא תעשה, וזה שייך גם במי שאינו בעצמו מטומאת אלו, שהרי גם במי שנגע בזב - או בנכרי שדינו מדרבנן כזב, - או בנדה ויולדת, גם כן נטמא בטומאת זב,, וכן על בעל קרי, והאיסור חל גם על הכנסת היד לכותל, שיש האומרים שהיא איסור דאורייתא, מפני שהיא הנקראת בלשון חז"ל "ביאה במקצת", ונפסק להלכה שביאה במקצת שמה ביאה, ויש חולקים כי הוא איסור מדרבנן והעונש הוא מכת מרדות.

ועובי הכותל של הר הבית, יש לו קדושת הר הבית, ודינו כלפנים

על טמא מת, היודע בוודאי שאינו טמא באחת מכל הטומאות הנ"ל, אין איסור להכנס להר הבית בכללותו, כי אם למקומות מסוימים בתוך הר הבית, אשר חלקם - מהחיל והלאה - אסור מדרבנן, ובחלקם כרוך בעונש כרת. אך מכיון שהיום אין אנו יודעים את המקומות במדויק, אסרו כל גדולי דורנו את הכניסה להר הבית.

אך יש לציין כי בכללות הענין אם מחילות שבין האבנים קדושים, ישנה מחלוקת הפוסקים. דעת החזון איש, ועוד פוסקים שיש איסור בכך, וכתבו "אוי להם ולנפשותם", ויש מתירין. כמו כן, יש ליזהר בהכנסת פתקים לאבני הכותל, שמא יכניס גם את אצבעותיו.

קדושת הבית בזמן הזה

דעת הרמב"ם היא כי גם היום חל איסור כרת מכיון שקדושה ראשונה קדישה גם לעתיד לבוא. אך דעת הראב"ד היא כי אין היום איסור כרת.

וכותב החתם סופר כי מחלוקת זו אינה נוגעת לענין הקדושה העליונה השורה במקום המקדש גם בזמן הזה לכולי עלמא, ושכינה לא זזה ולא תזוז מכותל המערבי לעולם, אפילו בחורבנה.

מקום עליית התפילות דרך הכותל, או דרך חברון

בשיחה עם רבי שמעון נתן נטע בידרמן מלעלוב, הקשה הרבי סתירה: האדמו"ר האמצעי כותב כי התפילות עולות דרך חברון, והפלא שבדבר, מכיון שיש בשולחן ערוך פסק דין מפורש בנוגע לתפילה, שאם היה עומד בחוץ לארץ יחזיר פניו כנגד ארץ ישראל, ואם היה עומד בארץ ישראל יחזיר פניו כנגד ירושלים, שנאמר והתפללו אליך דרך העיר אשר בחרת, היה עומד בירושלים יחזיר פניו כנגד המקדש שנאמר והתפללו אל הבית הזה.

רבי שמעון רצה לתרץ כי יתכן שיש חילוק בין זמן הבית לזמן הזה, אבל הרבי דחה את דבריו שהרי פסק הדין נוגע גם בזמן הזה וכן נוהגים הן בחו"ל להחזיר פניהם נגד א"י, והן בא"י להחזיר הפנים כנגד ירושלים. ולכן אמר הרבי שיש לתרץ בדוחק שהתפילות מגיעות תחילה לחברון ומשם לירושלים שהיא קדושה גדולה יותר.

בהמשך השיחה, אמר רבי שמעון בשם זקנו רבי דוד מלעלוב כי האבות נמצאים בליל שבת קודש בכותל המערבי.

על דבריו של רבי שמעון כי כלב הלך להשתטח בחברון הגיב הרבי בפשטות שיתכן שזה היה בדרכם של המרגלים ולכן הלך לשם, מלבד שסגולה זו של קברי אבות ישנה דווקא בחברון.

הריי"צ בביקור בכותל

קובץ:הכותלל.jpg

מיד למחרת בואו של האדמו"ר הריי"צ לארץ, למרות המסע הארוך והתשישות מן הביקורים הרבים, הזדרז הרבי הריי"צ ללכת לכותל המערבי. נתאר את המסע כפי שנשמע מכתביו של הרב גליצשטיין:

בשעה חמש אחר הצהריים יצא הרבי מבית המלון אל הכותל המערבי. השמועה על בואו הצפוי של הרבי לכותל המערבי, עשתה כנפיים, ומכל העיר נהרו קבוצות-קבוצות לכותל המערבי כדי לראות את הרבי במקום הקודש, להקשיב לשיח תפילתו הקדושה אותה ישפוך אצל שריד המקדש.

בשעה שש נראתה דמותו של הרבי קרבה ובאה. פניו הקדושות להטו כאש, כאשר מבחוץ לא נראו סימנים מיוחדים של התרגשות. רק הפנים הלוהטות הסגירו כי הרבי 'בוער' מבפנים. עם הגיעו קרע הרבי 'קריעה' בבגדו העליון.

מבלי לבזבז זמן פתחו הנוכחים בתפילת מנחה. "אין אליהו נענה אלא בתפילת המנחה", ולפני התיבה ניגש החסיד ר' יוסף שמוטקין. הייתה זו תפילה מיוחדת שהותירה חותם עמוק על כל הנאספים. אף הרבי עצמו כתב ביומנו כי היה בה "התעוררות גדולה כעין של ערב יום כיפור".

"בתוך הדומיה וחרדת קודש ששררה בתוך קהל הנאספים, נשמע קול בכיה חרישית היוצאת מעמקי הלב. כל הקהל הזדעזע למשמע תפילתו של הצדיק", כתב הרב גליצינשטיין ביומנו.

והרבי – שקוע בשרעפיו. לנגד עיני רוחו עומדים בני משפחתו, כמו עומדים יחד עמו באותה שעה, מרחוק אך מקרוב, ומתפללים יחד עמו, שופכים לבותיהם כל אחד כפי הבנתו ולפי מזגו ואופיו, אלו בשתיקה ואלו במחשבה, כמו אומרים לרבונו של עולם – הבט וראה ועזור לנו בכל מה שאנו מתחננים אליך, א-ל קדוש. "נפתחו אצלי נחלי דמעות של תחנונים" כותב הרבי בזכרונותיו כאשר הוא נזכר בחסידיו-תלמידיו-אהוביו החסידים, הם נשותיהם וילדיהם, שנותרו מאחורי מסך הברזל, דוויים וסחופים. "וביודעי שהנה בשעה זו כולם נזכרים במקום הקדוש של בית המקדש, זה עורר אצלי דמעות דם, מילים אילמות, ברקים של אש נשמה וקרני תקווה לקב"ה בעצמו, אתה עצמך, רבונו של עולם, צריך לקבל את כל הבקשות ולמלא את המשאלות לכל הדברים הטובים".

בתום התפילה פתח הרבי באמירת מזמורי תהלים במנגינה ערבה ובדבקות נפלאה. הנאספים עמדו מרותקים למקומותיהם בצפייה ממושכת שלא לאבד אף לא תנועה מתוך אותה דבקות נפלאה.

משסיים הרבי את תפילתו, הפנה ראשו לנאספים סביב ושאל האם המנהג לנשק את אבני הקודש הללו. לאחר שקיבל תשובה חיובית, "נשא הרבי את עיניו המלאות דמעות ומביעות תוגה לאין סוף על מרחבי הכותל המערבי, הרכין את ראשו, ונשמע קול נשיקת הקודש על שריד מקדשנו".

"באותן כמה שעות" – מסכם הרבי – "חייתי, שכחתי על הכל, הייתי טפח גבוה יותר, טעמתי רגעים מהחיים"...

ראה עוד

• הר הבית
• בית המקדש

קישורים חיצונים

• ספר שריד מקדשינו על הכותל המערבי
• שידור חי
• מחקר על הכותל