נחלת בנימין
|
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית. | ||
| אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים. | |||
בית כנסת מרכז חב"ד תל אביב השוכן ברחוב נחלת בנימין בעיר, ומכונה, בדרך כלל על שם הרחוב, הוא בית כנסת חב"די מהראשונים בארץ הקודש, שהיווה את המרכז של קהילת חב"ד בארץ בימי הבראשית של הדור השביעי.
הסטוריה
נחלת בנימין 23 הקהילה החב"דית הלכה והתרחבה ובית הכנסת ברחוב מונטיפיורי היה צר מהכיל את המתפללים. בשנת ת"ש עברו המתפללים להתפלל בבית הכנסת החדש, ברחוב נחלת בנימין 23. בית הכנסת מוקם בקומה ראשונה, ובקומה השניה שכן 'שטיבל' של חסידי גור.
ספרי התורה בבית הכנסת, היו מושאלים, וביוזמת המתפללים החלה בשנת תש"ב כתיבת ספר תורה במיוחד לבית הכנסת, ובו' בכסלו תש"ג הוכנס הספר לבית כנסת חב"ד.
הרב קרסיק כאב כל העת את העובדה שטרם נבנה בית הכנסת ראוי לשמו, שכן גם מבנה בית הכנסת בנחלת בנימין היה צר מהכיל את מתפללי בית הכנסת כמו גם את ההתוועדויות החסידיות שנערכו במקום ברוב עם. באותו אירוע רב משתתפים של הכנסת ספר תורה, הוא נשא דברים בנושא. בפתיחת דבריו ציטט ממכתב אדמו"ר הריי"צ האמור, בנוגע לבניית בית הכנסת. ולאחר מכן דיבר אודות מעלת וחשיבות בניית בית כנסת חב"ד בתל-אביב: "אני חושב שלמותר לבאר לאנ"ש גודל הנחיצות בבנין בית כנסת חב"ד, כל אגודה ואגודה פה יש לה מקומה, ואנחנו שהננו באמת כל העורק חיים ביהדות אין לנו מקום, ביומא דפגרא כמו בי"ט כסלו וכדומה, מוכרחים הרבה אנ"ש ללכת הביתה באין אפשרות בשום אופן להיכנס, ואם היה אצלנו מקום קבוע היו מתרבים המתפללים כל השנה".
בו במקום נבחרו חברי ועד הבנין מקרב המתפללים הקבועים, והם: הרב קרסיק, ר' נחום יהושע ארשלר, ר' פנחס אלטהויז, ר' משה גוראריה, ר' יצחק אייזיק קריבושיי, ר' ישעיהו גינזבורג, ר' נפתלי דוליצקי, ר' ברוך אליהו שניאורסאהן ור' משה פישקין.
שבוע לאחר מכן התקיימה אסיפה ראשונה, במהלכה מונה רב הקהילה ליו"ר הועד. באסיפה הוחלט כי הועד צריך להשיג מגרש לבנייה במרכז העיר, שיתאים לבנין בית כנסת גדול עם כל הפרטים שאדמו"ר הריי"צ דרש במכתב הנזכר. בשביל התחלה טובה, תרם כל אחד מהנוכחים סכום כסף לבניית בית הכנסת. כשבוע לאחר האסיפה, בכ"ב כסלו, כתבו חברי הועד לרבי הריי"צ אודות הקמת הועד, וכי כבר החלו ברישום הועד בממשלה. החברים אף ביקשו מהרבי ברכה, וסיוע כספי.
קשיים אינספור עמדו בפני חברי הועד למימוש החזון, ולבסוף הפעילות להקמת בית הכנסת הופסקה. גם בשנים הבאות נערכו ניסיונות שונים להתארגן לקראת בניית בית כנסת ראוי לשמו, אך ללא הצלחה. כך קהילת חב"ד בתל אביב נותרה במשך עשרות בשנים במבנה צר, אבל ספוג בלחלוחית חסידית, גדוש במאמרי חסידות ובהתוועדויות; מלא באסיפות הרות-גורל בהן החליטו על הקמת מוסדות וארגונים חב"דיים חשובים.
שקק חיים
על האווירה המיוחדת בבית הכנסת 'נחלת-בנימין' בימים ההם, סיפר הרה"ח ר' יצחק (איצק'ה) גנזבורג ע"ה בספרו "חייל בשירות הרבי":
"בית הכנסת שקק חיים מהשעות המוקדמות של הבוקר, עד השעות המאוחרות של הלילה. הרב קרסיק מסר שיעור בגמרא; הרב שלמה תומרקין מסר שיעור בעין-יעקב, והרב נחום גולדשמיד מסר שיעור בחסידות. "היתה תקופה שבכל שבת בבוקר היו הולכים לביתו של אחד מאנ"ש לשיעור חסידות, כל שבת בבית אחר. פעם זה היה בביתו של הרב קרסיק, פעם בביתו של הרב משה ירוסלבסקי, ופעם בביתינו. הרעיון היה להפיח חיים בבתי אנ"ש. רק לאחר השיעור היו הולכים כולם יחד להתפלל בבית-הכנסת".
בכל 'שבת מברכים' ובשבתות הקרובות ליומי דפגרא, עם סיום תפלת שחרית ומוסף, היו מתיישבים המתפללים להתוועדות חסידית. כל מי שהיה באותן שנים בבית הכנסת, מעיד כי המתוועדים רובם בוגרי ישיבת 'תומכי תמימים' ליובאוויטש, השרו אווירה חסידית אוטנטית.
ביומי דפגרא חסידיים כמו י"ט כסלו וי"ב תמוז, היו נערכים התוועדויות בהשתתפות הקהל הרחב, וחשובי החסידים היו נואמים: הרב קרסיק, הרב זיסלין, ר' נחום גולדשמיד ועוד. הרב משה גוראריה והרב קרסיק, היו מראשי המדברים בהתוועדויות בשבתות, בעוד שעל מלאכת הניגונים ניצחו ברמה ר' נחום גולדשמיד ור' פינייע אלטהויז, שניהם היו בעלי מנגנים מופלאים. כשהם היו מנגנים, היתה משתררת דממה וכולם היו כמהופנטים. היו להם ניגונים קבועים מהחביבים עליהם, עד שהיו נקראים "הניגון של נחום" ו"הניגון של פינייע".
על התוועדות באחת השבתות, סיפר הרה"ח ר' אורי בן שחר:
"פעם, בעת התוועדות חסידית בבית הכנסת, פרץ ויכוח לגבי ענין מסויים בעבודת השם בין הרב קרסיק וגיסו, ר' משה. הויכוח עבר לטונים גבוהים, כאשר כל אחד מן השניים משמיע בתוקף את עמדתו, ובלהט הויכוח אף נפלטו הרבה מלים חדות... "בזמן הויכוח נקלע יהודי אחד, שלא היה נמנה על חסידי חב"ד, לבית הכנסת, ולאחר שהאזין זמן-מה לויכוח הסוער, יצא לדרכו. לאחר שעה קלה חזר לבית הכנסת, ומה מאד נדהם כאשר ראה את שני בעלי הפלוגתא יושבים יחד, בצוותא, כאילו לא קרה דבר! "היהודי ביטא את פליאתו באזני אחד החסידים, באמרו, שכאשר שמע את הויכוח היה ברור לו ששניים אלו ישארו שונאים זה לזה עד יומם האחרון, והנה כאן יושבים בצוותא, בשלום וריעות, כאילו מאומה לא קרה! "יהודי זה ראה באופן מוחשי, מה זה ביטול חסידי. הוא נוכח לדעת, שיתכן שחסיד אחד משמיע מלת-ביקורת חריפה כלפי רעהו, אך הדברים נאמרים מתוך אהבה, בבחינת 'פצעי אוהב', ולכן אין הם גורמים חלילה לרגשי איבה". חוזרי מאמרי חסידות בדרך כלל היו שניים שחוזרים חסידות בשבת בשעת רעוא דרעוין: הרב קרסיק, וגיסו המשכיל המופלא הרה"ח ר' משה גורארי'. הם היו חוזרים דא"ח לסירוגין. המתפללים זוכרים כי כולם ישבו ושמעו את המאמר גם כאשר שבת יצאה זה מכבר. סדר זה, נמשך עד לפטירתו של הרב קרסיק בשנת תש"כ, ולאחר מכן נוספו לחוזרי המאמרים עוד כמה מן המתפללים הקבועים, וביניהם: הרה"ח ר' ישראל צבי הבר והרה"ח ר' לייב כהן. נער הייתי וגם ראיתי
רבני בית הכנסת
- הרב אליעזר קרסיק - נפטר שבת קודש ה' בניסן תש"כ
- הרב משה אשכנזי - נפטר שבת קודש כ"ג טבת תשס"ז
- הרב חיים אשכנזי - נפטר אור יום י"ג בניסן תש"ע
- הרב שלמה הלפרין
הרב חיים שנולד וגדל בתל אביב בצל אביו וסבו ושאר גדולי החסידים, זוכר היטב את האווירה הייחודית של חב"ד התל אביבית בשנות ה-י' וה-כ': "מרכז החיים היה בבית הכנסת: ההתוועדויות, השיעורים וכל הווי החיים היה בבית הכנסת. תמיד חיפשו 'יומא דפגרא' או סיבות אחרות כדי לבוא לבית הכנסת, מי שהיה לו קצת זמן פנוי, הגיע לבית הכנסת ישב ולמד, זה מה שאיחד את הקהילה, התוועדו, התפללו יחד, למדו חסידות ונגלה, התווכחו ביחד, התחבקו ביחד. הכל היה בבית הכנסת.
"בתור ילד שמעתי סיפור מפי אמא הרבנית דבורה ע"ה, שיכול להמחיש את האווירה בימים ההם. בתקופה ההיא, הפרנסה היתה קשה עד מאד, סבתא הרבנית לאה קרסיק הקימה מעין קונדיטוריה בבית, היא היתה אופה עוגות ומוכרת אותן לחנויות. אבא, היה האיש שהוביל את העוגות לקונדיטוריות למכירה ומכך התפרנסו. אבא היה מיודד עם החסידים ר' משה דובינסקי, ר' נחום גולדשמיד ור' פינייע אלטהויז, למרות שהיה צעיר מהם. פעם הלך אבא ברחוב עם עוגה בדרכו לאחת הקונדיטוריות, כשבדרכו פגש את ר' משה דובינסקי ור' נחום גולדשמיד שהיו חברים טובים. "משה, מה אתה סוחב איתך?" אמר להם "עוגה". "אה, יופי! לנו יש 'משקה' ולך יש עוגה, זו סיבה להתוועד", אמרו. נכנסו לבית כנסת והתוועדו במשך כמה שעות...".
אספת ההכתרה של הרבי
אסיפות רבות נערכו בבית הכנסת שברחוב נחלת בנימין. תוכניות עלו וירדו, ויכוחים והסכמות, ניגודים והחלטות, הכל היה במקום הזה.
אחת האסיפות החשובות שראה בית הכנסת הזה, הייתה ביום ראשון בערב, י"א בשבט תש"י, לאחר הסתלקותו של אדמו"ר הריי"צ נ"ע.
עוד לפני אסיפה זו, נערכה פגישה מקדימה לא מתוכננת בבית רב הקהילה הרב קרסיק ברחוב רוטשילד 82. בבית נכחו גדולי וחשובי החסידים בתל אביב, אשר כולם זכו לחסות בצל אדמו"ר הרש"ב ואדמו"ר הריי"צ, הלא הם: הרב זיסלין, הרב יודאסין, ר' שמריה גורארי', ר' משה גורארי' ור' פינייע אלטהויז. כולם היו נסערים וכואבים, מנסים למצוא נוחם אחד במחיצת רעהו. הדמעות נשפכו שם כמים, ובכל אופן החלו דיבורים על השלב הבא, וכולם הגיעו להחלטה פה אחד: חייבים להכתיר את "הרמ"ש" לרבי. בהחלטה חשובה זו יצאו כולם לבית הכנסת נחלת בנימין, שכבר היה מלא וגדוש בחסידי חב"ד כואבים. בתחילה נערך מעמד ה'קריעה' וישבו על הקרקע כמחצית השעה. לאחר תפילת ערבית החלה אסיפת חירום בהשתתפות רבנים, משפיעים, חברי אגודת חסידי חב"ד ורבים מחסידי חב"ד מתל אביב וסביבותיה.
ההלם היה גדול, תחושה קשה מילאה את האוויר. כמה מהחסידים הכירו את הרמ"ש, הלא הוא הרבי, עוד מהתקופה בה גרו בברית המועצות, ואחרים פגשוהו כאשר נסעו בשנים האחרונות לניו יורק אל הרבי הריי"צ. אולם ברגעים אלו היה קשה לדבר.
לפתע, קם ר' אברהם פריז מתוך הקהל והכריז קבל עם ועדה, כי הוא מכיר את הרבי ועל כולם להתקשר אליו: "רבותיי, אני מכיר את הרמ"ש. עבדתי אתו יחד בחדר אחד כעשר שנים, שולחן ליד שולחן. אני כלל לא עבדתי, כל הזמן הסתכלתי עליו, לראות מה הוא עושה. ואני אומר לכם שהוא מסתיר את עצמו, הוא גונב את דעת כולנו, אני אומר לכם – שהוא הרבי!".
קריאה זו שבקעה מבית הכנסת 'נחלת בנימין' בתל אביב, היתה בעלת הד עצום והתגלגלה בקרב אנ"ש חסידי חב"ד בכל רחבי הארץ. זו הייתה התחלה של פעולות רבות ומורכבות שנעשו בחודשים הבאים על מנת לקשר את כל חסידי חב"ד בארץ הקודש לרבי.
משמחים את הרחוב
שמחת הקהילה בשמחת תורה החלה בבית אחד החסידים, התפרצה לרחוב והתכנסה לאווירה משמחת במיוחד בבית הכנסת. בתחילה היו מתוועדים בליל שמחת תורה עד שעה מאוחרת בבית ר' שמואל זלמנוב, ובשנים הבאות בבית הרב קרסיק. בתום ההתוועדות היו הולכים בתהלוכה לבית הכנסת כשלאורך כל רחוב מזא"ה היו עושים 'קולעס' ורוקדים. במצב זה היו מגיעים אל בית הכנסת בשעה מאוחרת למדי, ומתחילים ב'אתה הראת'. בשעה הזאת סיימו כבר מתפללי שאר בתי הכנסת את ההקפות ואת סעודות החג, והיו מגיעים לראות את ההקפות של חסידי חב"ד. בית הכנסת היה מלא מפה לפה, והיה מה לראות.
שמחה אמיתית שררה במקום. החסידים כולם שהיו אחרי הרבה 'משקה', 'הוציאו' יותר מהפנימיות שלהם, והיה מה לשמוע ולראות.
גם בלקיחת 'משקה' היה סדר מיוחד. היו חסידים שלקחו 'משקה' בליל שמחת תורה, כמו ר' בן ציון וונגרובר ועוד, והיו שלקחו משקה ביומו של שמחת תורה (ואף פעם לא שינו את הסדר!) כמו ר' יודל שמוטקין ע"ה ור' ניסן עבער ע"ה. זו לא היתה שתיה לשם שתיה, אלא ביטוי חסידי אמיתי של תחושת השמחה.
קירוב אישי ציבור
בית כנסת נחלת בנימין, נודע בין היתר, כמקום בו התקרבו אישי ציבור לחב"ד. מר זלמן שזר, לימים הנשיא, התקרב לחסידות חב"ד בעיקר דרך התוועדויות אלו בנחלת בנימין. היו אישי ציבור נוספים שהתקרבו בצורה כזו או אחרת ליהדות וחסידות, על ידי תפילה או התוועדות בה נטלו חלק ב'נחלת בנימין'. כדוגמא למה שהתרחש שם נספר את המעשה הבא: ר' פינייע אלטהויז הכיר את חבר הכנסת מר משה ארם, מראשי פעילי השמאל, מהאגף האנטי דתי של מפלגת המערך. הוא פעם פגש אותו בכנסת והתברר שנולד בליאדי ומתגורר בתל אביב. "בוא אלינו לבית כנסת לנחלת בנימין ל'כל נדרי'", הזמין אותו ר' פינייע. הי זה לפני החגים.
איש לא ידע מהאורח העתיד לבוא לבית הכנסת. שלוש דקות לפני התחלת 'כל נדרי', הגיע חבר הכנסת משה ארם כשקסקט לראשו, נבוך מהסיטואציה של ביקור בבית הכנסת.
ר' פינייע שהיה בעל חוש הומור מפותח, עשה עצמו כאילו לא הכירו.
"שלום עליכם, טוב שבאת" קידם את פני חבר הכנסת.
"אולי כבוד הרב היה בליאדי בתור ילד?" השיב מר ארם בנימה מבודחת משלו. התשובה היתה שלילית. ר' פינייע הראה במחזור את תפילת 'כל נדרי', ואמר לו: "כתוב פה על דעת המקום .. להתיר להתפלל עם העבריינים. כל השנים לא היה לנו עבריין, וסתם היינו אומרים את 'על דעת'; והנה עכשיו כולם אומרים זאת בלב שלם... מר ארם הבין יפה את ההומור הדק.
היה זה בשנת תש"כ, ומאז מדי שנה בשנה, היה מגיע לבית כנסת ביום הכיפורים, במשך חמש עשרה שנים.
משנה לשנה 'התקדם'. שנה אחת הוא ניסה לקנות 'מפטיר יונה'; המתפללים ניסו להתחרות איתו בכדי שלא יקנה; איש לא העלה על דעתו שאדם שאינו שומר מצוות ואולי אף לא צם ביום כיפור, יעלה למפטיר יונה. אך לבסוף גבר על מתחריו והצליח לקנות. ר' פינייע שהיה דיפלומט ממדרגה ראשונה, ניגש אליו ולאחר שהסביר לו את מעלות ה'מפטיר יונה', אמר לו: תוריד את הנעליים – שכן הגיע עם נעלי עור לרגליו. ללא אומר ודברים חלץ את מנעליו ועלה למפטיר יונה.
בשנה הבאה כבר בא עם נעלי גומי לרגליו. שנה לאחר מכן הביא את אחד מנכדיו ונתן לו מחזור קטן. בשנים שלאחר מכן היה בא ביום כיפור מבוקר עד ערב לכל התפילות.
גבאים וגמ"ח
סדר וניקיון, כיבוד כדבעי, ועליות מסודרות היו מהסממנים הבולטים בבית הכנסת, וזאת בזכות הגבאים הקפדניים, ובהם שניים מחשובי המתפללים: הרב שלום חסקינד והרב ישראל צבי הבר. הגבאי הרב שלום חסקינד החזיק במשך קרוב ליובל שנים גמ"ח גדול, כשהוא מסור ונתון לגמ"ח שסייע לחסידי חב"ד בכל רחבי ארץ הקודש. מסירותו הרבה הביאה אותו להשקיע מאמצים רבים בכדי לגייס כספים לגמ"ח, בשביל כך אף הרחיק נדוד מעבר לים. "הגמ"ח של חסקינד" היה שם דבר בקרב אנ"ש בארץ ישראל, כולם ידעו כי הגמ"ח מלווה לכל חסידי חב"ד בארץ ישראל. ולקראת החגים ר' שלום שלח גם סכומי כסף מתנה במסגרת קרן 'מתן בסתר' שניהל במקביל. הגמ"ח היה מסודר ביותר. לא רבים יודעים עד כמה התאמץ ר' שלום בכדי שהלווים יקבלו את ההלוואה במהירות המקסימלית.
משפיעים
ר' משה גוראריה היה המשפיע בפועל של בית הכנסת 'נחלת בנימין', והיה מראשי המדברים בהתוועדויות. לאחר פטירתו בשנת תשל"ג, הותיר חלל ריק, שכן בני הדור הקודם רובם נפטרו, ולא היה מי שימלא את מקומו. ארבע שנים חלפו, ובהתוועדות י"ט כסלו תשל"ז הורה הרבי כי בכל קהילה חב"דית, יש צורך למנות משפיע אחד או שניים. בעקבות הוראה זו, מונו משפיעים בקהילות חב"ד בכל רחבי תבל.
הוחלט למנות את הרב ישראל צבי הבר ע"ה, ויבלחט"א ידידו הרב שלום בער בוטמן. סוכם כי הרב הבר יתוועד באידיש, והרב בוטמן בעברית, וכך לא יפול הנטל על אחד מהם.
כארבע שנים כיהנו שני המשפיעים; הם התוועדו יחדיו, וסייעו למתקרבים חדשים בתחילת דרכם. כעבור ארבע שנים נסע הרב הבר לרומניה בשליחות הרבי, ומאז ועד היום נותר הרב שלום בער בוטמן כמשפיע קהילת חב"ד בתל אביב.
בית הכנסת כיום
נהרס
