גרמניה
גרמניה היא מדינה במרכז אירופה. בצפונה גובלת גרמניה בים הצפוני, בדנמרק, ובים הבלטי; במזרחה בפולין ובצ'כיה; בדרומה באוסטריה ובשווייץ ובמערבה היא גובלת בצרפת, בלוקסמבורג, בבלגיה ובהולנד.
המאבק בתנועת חב"ד הרב שך יצא נגד רבים מחידושיו ותקנותיו של הרבי מלובביץ', בהם: תקנתו שכל ילדה מגיל 3 תדליק נרות שבת בברכה, תקנת לימוד הרמב"ם היומי, הנחת תפילין ברחובות קריה לחילונים, תהלוכות לילדים בל"ג בעומר, פעילות בעניין שבע מצוות בני נח לגויים ועוד. ויכוח מאפיין נרשם ביניהם על הגישה לחוק מיהו יהודי בו ראה הרבי מלובביץ' עיקר גדול, בעוד בעיני הרב שך היה החוק פרט שולי בחוק השבות. באופן כללי הייתה גישתו שעל עם ישראל למרכז את מאמציו במסגרת קיום התורה והמצוות האישיים ולא במבצעים רעשניים כפי שראה את מבצעי חב"ד. המאבק פרץ לכותרות בשנות השמונים, כאשר הרב שך כיונה מדינית גינה את מלחמת שלום הגליל, והרבי מלובביץ' ביקר אותו כנכנע לאומות העולם. בתגובה פרסם הרב שך את דעתו כי ביטול השינה בסוכה אצל חסידי חב"ד היא עקירת דבר מן התורה. כאשר פתחה חב"ד בקמפיין המשיחי שלה, ראה בכך הרב שך כפירה בחלק מי"ג העיקרים ונזעק למערכה כבדה נגדה, התנגדותו הייתה כפולה: הוא טען כי הרבי מלובביץ' הוא משיח שקר וכי הדגש שנותנת חב"ד על הצורך והביטחון בביאת המשיח עתה עומדים בסתירה לדברי הנביא חבקוק "אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא", הרב שך צפה את משבר האמונה שעתידים מאמיני הרבי מלובביץ' לעמוד בו עם מותו.
בכל מאבקיו בחב"ד נימק את מאבקו הן בגישה הכללית של חב"ד והן בביקורת מקומית על התקנה, את הדלקת הנרות לבנות הגדיר כברכה לבטלה, את הנחת תפילין ביקר מחשש שאין גופם של המניחים נקי ואסורים הם בתפילין, את לימוד הרמב"ם ביקר שיבואו לפסוק הלכה ממנו בלי עיון בשולחן ערוך, יוצאת מן הכלל היא הפעילות על שבע מצוות בני נח אותה ביקר רק מהנימוק "כאילו רק זה חסר לנו עכשיו".
באגרותיו של הרב שך ישנם מכתבים רבים בנושא חב"ד (בכינוי "הכת הידועה"), בהם הוא מתפלמס עמה, ודורש להתרחק מחסידי חב"ד.
הרב שך הדגיש כל ימיו כי המאבק עם הרבי מלובביץ' אינו אישי (אף שבכנס בהיכל התרבות כינה אותו "כופר", ואת חב"ד "כפירה ומינות") ואף התפלל עליו בימי מחלתו, את פעולתו האחרונה נימק גם בצורך למנוע משבר אמונה ממאמיניו.[8]
המאבק בחב"ד הוסיף שמן ליחסים העכורים בין החסידים והליטאים בשנות השמונים. חסידי חב"ד טענו כי מאבקו של הרב שך איננו מיוחד נגד חב"ד אלא נגד החסידות כולה. הרב שך הכחיש נמרצות בפומבי את ההאשמה ואף התבטא בחריפות, בנוסח "אני מרים את ידי לשמיים, שאף פעם לא עלתה על דעתי, ולא על דעת אף אחד, לעורר המחלוקת של חסידים ומתנגדים". כמו כן, העמיד על נס את משרתו בשנות השלושים בישיבת קרלין ואת יחסו החם לתלמידים חסידיים שלמדו בישיבותיו. הוא צירף למועצת גדולי התורה של דגל התורה את האדמו"ר מבעלז.
בפברואר 1986 החריף העימות, לאחר פטירתו של הרב יעקב לנדא, רב העיר בני ברק. הרב לנדא היה מחסידי חב"ד, אך נמנע מלהתערב בעימות בגלוי, נמנע מלהתייחס בגלוי לסוגיית המשיחיות, והיה בעל תדמית ציבורית כללית. בצוואתו ביקש הרב לנדא למנות את בנו, רבי משה יהודא ליב לנדא, כיורשו. הרב לנדא הבן, היה חסיד חב"ד מוצהר, ור"מ בישיבת תומכי תמימים בכפר חב"ד. הליטאים התנגדו נמרצות למינוי, ודרשו לקיים בחירות לרבנות העיר, אך ראש העיר משה אירנשטיין התעלם מעמדתם והכריז על מינויו של הרב לנדא הבן לרב העיר עוד במהלך לוייתו של האב. הרב שך ראה במעשה זה משום קביעת עובדות בשטח, ואף התבטא בעניין בחריפות, (הוא אף הזכיר את עניין המקווה כשיטת בעל התניא שבנה לנדא) במהלך עצרת הבחירות בכיכר הישיבה, ערב הבחירות לראשות עיריית בני ברק, בהם, לראשונה, הציגה דגל התורה מועמד משלה לתפקיד, כמו כן, הכריז כי הליטאים אינם מכירים במרותו של הרב החדש. במקביל, פנה לרב חיים שאול קרליץ, בבקשה להקים מערכת קהילתית נפרדת, שתכלול בית דין, מינוי רבני שכונות, מערכת כשרות, רישום נישואין וכו'. המערכת הליטאית הנפרדת מכונה "שארית ישראל" והיא מתפקדת עד היום.
הסכסוך עם חב"ד תרם גם לפרישת הליטאים מ"אגודת ישראל", לאחר שהעיתון "המודיע" השייך למפלגה סירב להסתייג מפעילות חסידי חב"ד, כפי שדרש הרב שך.
תחת השלטון הנאצי
עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה בשנת תרצ"ג, התפתחה מדיניותם בנושא היהודים בשתי דרכים: חקיקת חוקים וגזירות נגד היהודים, ומעשי אלימות והשפלה ללא קשר לחוק. לאחר שקיבלו הנאצים רוב ברייכסטאג, הם החלו בחקיקה אנטישמית שמטרתה הייתה לסלק את כל היהודים מגרמניה.
משלב זה החלו פוגרומים ביהודים, יהודים פוטרו מעבודתם, ובחנויות שהיו בבעלות יהודים - הפסיקו לקנות. ב-9 במרץ תרצ"ג התרחשו פרעות ביהודי ברלין.
ב-11 במרץ תרצ"ג, התפרצו אנשי ה-אס אה (פלוגות-הסער של המפלגה הנאצית) לבניין בית המשפט בורוצלב (פולין) וסילקו ממנו את כל היהודים - שופטים, פרקליטים ועורכי דין. באותו חודש היו פוגרומים ביהודים גם במקומות אחרים בגרמניה.
עם התבססות המשטר הנאצי בגרמניה, גברה המדיניות האנטי-יהודית ונחקקו חוקי נירנברג.
באוקטובר תרצ"ט הכריזו הנאצים על גירושם של יהודי גרמניה שאזרחותם פולנית אל שטח פולין. היהודים הועברו אל הגבול, אך ממשלת פולין סירבה לקבלם, והיהודים שהו בשטח ההפקר שבין שתי המדינות במשך החורף, ללא מזון, מים וקורת גג. יהודי פולין ניסו לתמוך במגורשים, אך רובם מתו בתנאים קשים.
על רקע הגירוש, סטודנט יהודי בשם הרשל גרינשפן, שהוריו היו בין המגורשים, התנקש בחייו של יועץ השגרירות הגרמנית בצרפת, ארנסט פום ראט.
בתגובה להתנקשות נערך ב-9 בנובמבר תרצ"ט פוגרום נקמה של אנשי המשטרה הפוליטית ביהודי ברלין, ולראשונה נחשפו יהודי גרמניה לאלימות ולסכנת חיים. במהלך הפוגרום התנפלו הפורעים על בתי יהודים, הכו אלפי יהודים, הרגו 92 יהודים, שרפו מאות בתי-כנסת, בתי-ספר וחנויות, הרסו כ–7,500 בתי-עסק ואסרו 30 אלף יהודים במחנות ריכוז. הפוגרום כונה "ליל הבדולח", על-שם שברי הזכוכיות של חלונות-הראווה בחנויות היהודים. מ–1938, לאחר "ליל הבדולח", היגרו מגרמניה כ–150 אלף יהודים.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נותרו בגרמניה כ-220,000 יהודים, פחות ממחצית יהודיה. פרוץ המלחמה סגר סופית את שערי גרמניה להגירה יהודית החוצה, למעט במסגרת גירושים יזומים ומכוונים בידי השלטונות. חלק ניכר מן הפליטים היהודים שנמלטו או גורשו מגרמניה נמצאו במדינות ובשטחי אירופה שנכבשו בהדרגה בידי הגרמנים. חלקם המשיכו את מסע הימלטותם מזרחה, דרומה או מערבה ככל שהתקדמו הכיבושים הגרמניים, ואחרים נלכדו בשטחים שנכבשו ומצאו עצמם שוב, וביתר שאת, קורבנות לרדיפה הנאצית.
תשומת לבם של הגרמנים הייתה נתונה, בראש ובראשונה, לטיפול במיליוני היהודים בשטחים החדשים שנכבשו במזרח אירופה. בשלב הראשון רוכזו יהודי פולין בגטאות, ובהמשך התחילו לפעול יחידות איינזצגרופן לחיסול קהילות יהודיות שלמות בשטחים שנכבשו מברית המועצות. בערי גרמניה עצמה לא הוקמו גטאות לריכוז היהודים, ולא פעלו בעיירותיה ובכפריה יחידות איינזצגרופן, אלא הלכה והתגבשה התפיסה שאת שארית יהודי גרמניה יש לגרש לשטחים במזרח, שם יזכו לטיפול דומה לזה של היהודים המקומיים. באוקטובר 1941 התחיל גירושם של יהודי גרמניה ואוסטריה לגטאות לודז', מינסק, קובנה וריגה.
בוועידת ואנזה שהתקיימה בברלין בינואר 1942 נתקבלו ההחלטות על המנגנון לביצועו של הפתרון הסופי. בפרוטוקול הוועידה צוין מספר היהודים בשטחי גרמניה "הישנה" כ-131,800, ובאוסטריה עוד 43,700. לאלה יועד גורל דומה לזה של כלל יהודי אירופה, 11 מיליון במספר. במהלך כשנה לאחר הוועידה קיבלו יהודי גרמניה הנותרים צווי גירוש בהם נדרשו להתייצב בתחנות הרכבת של ערי גרמניה השונות, שם הועלו על רכבות ונשלחו אל מחנות ההשמדה.
ב-19 במאי 1943 הוכרזה גרמניה "יודנריין" (Judenrein – נקייה מיהודים). יוצאי דופן אחדים שניצלו מן ההשמדה היו חלק מאלה שנישאו ב"נישואי תערובת" לארים, בני תערובת, וקומץ יהודים ששרדו במחבוא בסיוע חסידי אומות העולם. רק בודדים מבין יהודי גרמניה ששרדו את המלחמה מחוץ לגבולות גרמניה שבו אליה לאחר המלחמה.
הרבי בגרמניה
בחודש חשון תרפ"ח עזב הרבי את גבולות ברית המועצות, והצטרף לאדמו"ר הריי"צ ששהה בריגא ושימש כמזכירו האישי. מאוחר יותר, בחודשטבת עבר לברלין בירת גרמניה. שם התרשם ע"פ הוראת אדמו"ר הריי"צ ללימודים אקדמיים סדירים באוניברסיטת הומבולט.
לאחר חג הפסח תרפ"ט, חודשים אחדים לאחר חתונת הרבי עם הרבנית חיה מושקא בי"ד כסלו חזר הרבי יחד עם הרבנית והתגוררו בברלין. באותה תקופה הרבי הריי"צ ביקש מהרבי שיחד עם אחיו הרב ישראל אריה לייב - שאף הוא שהה בברלין באותם ימים - יאתרו כתבי יד עתיקים, ספרים נדירים ועוד.
בי"ב טבת תרצ"ג הגיע אדמו"ר הריי"צ לברלין עקב סיבות רפואיות, שם שהה במשך למעלה מחודשיים בבית הבראה.
בגלל המצב הקשה בגרמניה האנטישמית של אותם שנים חשבו הרבי והרבנית לעזוב את המדינה. ואכן, מספר חודשים לאחר עליית היטלר לשלטון, עזבו את גרמניה והיגרו לפריז, אליה הגיעו בתחילת חודש ניסן תרצ"ג.
מחנה פליטים פוקינג
| ערך מורחב – פוקינג |
פוקינג היא כפר קטן ע"י מינכן שבגרמניה. לאחר השואה הקימו שם האמריקאים מחנה לפליטי מלחמה. מאות חסידים שיצאו את רוסיה בשנת תש"ו התיישבו בפאקינג. בט"ו אלול תש"ו ייסד עסקני אנ"ש בראשות ר' ניסן נמנוב את אגודת חסידי חב"ד פאקינג, ואגודה זו הקימה בח"י אלול תש"ו את תומכי תמימים פאקינג. ראש הישיבה היה הרב אברהם אליהו פלאטקין, המשפיע: הרב ניסן נמנוב, הר"מ: הרב זלמן שמעון דבורקין, והמשגיח היה הרב זלמן לויטין.
במשך השנים ביקרו בישיבה כמה שליחי הרבי הריי"צ: הרש"ג ור' בנימין אליהו גורודצקי.
גרמניה היום
בשנת תש"נ מנתה קהילת יהודי גרמניה 26,000 יהודים, מרביתם מהגרים מארצות מזרח אירופה שאחרי מלחמת העולם השנייה. עם התפוררות ברית המועצות, פתחה ממשלת גרמניה את שערי המדינה בפני היהודים, בהתאם לחוק השבות הישראלי והחוק הגרמני לניצולי ספינות. 104,000 יהודים ובני משפחתם ניצלו זכות זו, בעיקר מרוסיה, אוקראינה והמדינות הבלטיות. קהילת יהודי גרמניה היא כיום השלישית בגודלה באירופה המערבית, ומתגוררים בה כ-250,000 יהודים, מתוכם כ-130,000 איש רשומים כחברים בקהילות היהודיות. כמו כן, מתגוררים בגרמניה כ-10,000 ישראלים.
בתי חב"ד בגרמניה
- בית חב"ד אופנבך - תחת הנהלתו של השליח הרב מנחם מענדל גורביץ.
- בית חב"ד ברלין - תחת הנהלתו של השליח הרב יהודה טייכטל.
- בית חב"ד דוסלדורף - תחת הנהלתו של השליח הרב חיים ברכהן.
- בית חב"ד דרעסדן - תחת הנהלתו של השליח הרב שניאור הבלין.
- בית חב"ד המבורג - תחת הנהלתו של השליח הרב שלמה ביסטריצקי.
- בית חב"ד הנובר - תחת הנהלתו של השליח הרב בנימין וואלף.
- בית חב"ד ווירטמבורג - תחת הנהלתו של השליח הרב זלמן טרבניק.
- בית חב"ד מינכן - תחת הנהלתו של השליח הרב ישראל דיסקין.
- בית חב"ד נירנברג - תחת הנהלתו של השליח הרב אליעזר חיטריק.
- בית חב"ד פוצדם - תחת הנהלתו של השליח הרב נחום פרסמן.
- בית חב"ד פרנקפורט - תחת הנהלתו של השליח הרב שניאור זלמן גורביץ.
- בית חב"ד קלן - תחת הנהלתו של השליח הרב מנחם מענדל שטרוקס.
- בית חב"ד קרלסרוה - תחת הנהלתו של השליח הרב מרדכי מנדלסון.
ישיבות חב"ד בגרמניה
- תומכי תמימים פרנקפורט.
- תומכי תמימים ברלין.
- ישיבה לבעלי תשובה - ברלין.
לקריאה נוספת
- הרב זושא וואלף, אדמו"רי חב"ד ויהדות גרמניה, הוצאת היכל מנחם ירושלים לרגל חנכות הבית של בית חב"ד ברלין, אלול, תשס"ח.
- חב"ד בשואה - סידרה בת חמישים וחמישה מאמרים על תנועת חסידות חב"ד בתקופת השואה. המאמרים נכתבו על ידי הסופר שניאור זלמן ברגר ופורסמו בשבועון בית משיח.