חלוקת דולרים
בשנת תשמ"ו ביום י"א ניסן פתח הרבי מלך המשיח במנהג חדש - "קבלת קהל" בסגנון ייחודי שכמעט ולא היה ידוע עד כה. מדי יום ראשון, נעמד הרבי בחדר קטן סמוך למשרדו וחילק שטר של דולר לברכה והצלחה (בתקופה שאחרי פטירת הרבנית בה שהה הרבי בביתו, התנהלה החלוקה בביתו של הרבי). שעות על-גבי שעות היו עומדים אנשים בתור ארוך של גברים, נשים וילדים שהיה משתרך במסדרונות של 770 ומחוצה לו בשדרת איסטערן פארקווי, כולם בכדי לזכות לעבור אצל הרבי ולקבל את ברכתו. אורך הזמן שנקבע לכל אדם היה שניות מספר, פרט לאנשים להם בקשות או שאלות מיוחדות שניצלו הזדמנות זו כדי להתייעץ עם הרבי לפי הצורך.
במעמד זה עברו כל גווני האנושות; חסידי חב"ד ושאר כל הזרמים, עדות, חסידויות ועמך בית ישראל, ראשי ממשלות, שרים, חכי"ם, ושאר פוליטקאים, אנשי מדע, רוח, הגות ומחשבה, עיתונאים וגם גויים.
עם הדולר אותו העניק הרבי לכל אחד מהעוברים היתה מלווה בדרך כלל ברכת "ברכה והצלחה", או כל איחול אחר לפי ראות עיני ה"מורח ודאין".
כששאלו הבריות מדוע דווקא דולר, הסביר הרבי את הנוהג בדברים שחותנו אדמו"ר הריי"צ נהג לומר לעתים תכופות: "כאשר שני יהודים נפגשים, עליהם לראות שתצא מכך תועלת ליהודי שלישי". הרבי רצה להפוך את פגישתו עם כל אחד ואחד מ'סתם פגישה' לאירוע נעלה - שליחות מצווה לתת את הדולר או חילופו לצדקה; הוא ביקש שכל אחד ואחד יהיה מעורב בקיום מצווה ועשיית מעשה טוב - ובפרט כשהיה מדובר במצווה שאדם שלישי נהנה ממנה.
סיפרו האנשים שזכו ליטול-חלק באירגון המעמד: חלוקת הדולרים על-ידי הרבי הייתה חוויה ייחודית ומסעירה. הרבי עמד במשך שעות רבות ללא הפסקה - לעיתים אפילו שמונה שעות רצופות - וקיבל מאות אנשים בזה אחר זה, ובכל-זאת, על-אף המאמץ שהיה כרוך בכך, הרגיש כל אחד מהעוברים איך שבאותן שניות של מפגש הרבי רק איתו - כאילו היה הוא המבקר היחיד שנפגש עם הרבי באותו יום. באחד מימי ראשון אלה, לא יכלה אשה מבוגרת להתאפק ושאלה: "רבי, כיצד אתה עושה זאת? כיצד אינך מתעייף?" והרבי חייך והשיב: "כל יהודי הוא יהלום - ואיך אפשר להתעייף מספירת יהלומים?"
אלפי סיפורי מופת שמימיים התרחשו בשעות אלו של חלוקת דולרים. מילות הרבי "ברכה והצלחה" היו בשביל אלפי האנשים המילים החזקות ביותר והבטוחות ביותר לכל בעיה וצרה אליה היו צריכים פיתרון. חלק מועט ממופתים אלו לוקטו לספר שנקרא בשם "זורע צדקות - מצמיח ישועות".
בנוסף למעמד "חלוקת דולרים" המפורסם (הנ"ל), היו פעמים רבות ובפרט בשנים האחרונות (תש"נ - תשנ"ב) בהם נהג הרבי לומר שיחות קודש אחרי תפילת ערבית (בעמדו ליד הסטנדרט שעל גבי בימת התפילה) כשבסיומם חילק שטרות של דולר לקהל שנכח בבית המדרש, חלוקה זו התנהלה בזאל למטה ולא ליד חדרו. חלוקה זו הייתה שונה מהחלוקה הנ"ל בכך שחלוקה זו יועדה מבחינת הרבי רק בשביל מטרת חלוקת הצדקה ונוהלה בצורה מהירה, ולא כבחלוקה של ימי ראשון (הנ"ל) שבה היתה האפשרות לכל אחד לפנות אל הרבי בנוגע לעניניו (בקשת ברכה, יעוץ, נתינת ספרים ועוד).
שאלת משיחיותו של הרבי מלובביץ' נהפכה זה מכבר לסוגיה ציבורית החורגת בהרבה מגבולות חסידות חב"ד. העובדה שכ-330 שנה אחרי טראומת משיחיות השקר של שבתי צבי שוב נמצא ביהדות גורם חשוב הטוען למשיחיות - לא סתם טענה שמדובר בתקופת גאולה, לטענה זו שותפים רבים, בוודאי בחוגי הימין הדתי-לאומי, אלא משיחיות פרסונלית), משכה גם את תשומת הלב הן של עולם שומרי המצוות, שנדרש לגבש התייחסות ערכית לתופעה, והן של עולם המחקר, שנמצא לו לפתע כר לחקר תופעה משיחית "בזמן אמת", תוך כדי התהוותה.
כשם שהתופעה עצמה מרתקת, כך גם שני סוגי ההתייחסות אליה - הדתית והמחקרית. בתחום הראשון בלטה התייחסותו של מנהיג הציבור הליטאי בישראל (המתנגד מסורתית לחסידות בדיוק בשל החשד שהיא מסתירה מאחוריה שאיפה משיחית), הרב אליעזר שך. הרב שך, שהיה ידוע באופן כללי במנהיגותו החריפה והתקיפה, נהג כך גם כלפי גילויי המשיחיות של חב"ד. מיוחסת לו האימרה כי "חב"ד היא הדת הכי קרובה ליהדות", כלומר מבחינתו עצם התופעה המשיחית כבר הוציאה אותה מחוץ לגבולות היהדות. ראוי לציין שהוא אמר את הדברים עוד לפני פטירת הרבי מלובביץ', בקיץ 1994, אירוע שהחריף עוד יותר את הבעייתיות של המשיחיות החב"דית - כשחוגים נרחבים בתוכה סירבו לקבל את העובדה שהמוות סתם את הגולל על אפשרות משיחיותו של הרבי, ונתלו באמונות סמי-נוצריות שהרבי לא מת אלא "נסתר מן העין", והוא עתיד להתגלות. חוגים אחרים, מצומצמים יותר, הרחיקו לכת באימוץ המודל הנוצרי ואף ייחסו לרבי מעמד של בורא העולם ממש).
הרב ד"ר יצחק קראוס, ראש המדרשה לנשים באוניברסיטת בר-אילן, מגלם בכפל תאריו את כפל ההתייחסות לסוגיה: הפן הפנים-דתי והפן המחקרי. בספרו החדש הוא מבקש להתמודד לעומק עם תופעת המשיחיות החב"דית, לבחון את מקורותיה, סיבות לעיתויה, ההצדקות התיאולוגיות שבהן השתמשה, השלבים השונים בהתפתחותה והאמצעים שבהן מימשה את תפיסתה. כבר בראשית הספר הוא מצביע על עובדה משמעותית: המשיחיות היתה שם מן הרגע הראשון. הוא מצטט בהרחבה את נאומו הראשון של הרבי כ"נשיא" החסידות (התואר המוענק בחב"ד למנהיג) משבט תשי"א (1951), כדי להדגיש שכבר אז דיבר הרבי על דורו כדור ביאת משיח. למעשה, הוא מדגיש שכבר המנהיג שקדם לרבי, חותנו הרי"ץ (הרב יצחק שניאורסון), דיבר על תקופתו כעידן גאולה. חשוב להדגיש שעולם המחקר יודע זה מכבר על קיומו של גרעין משיחי בחב"ד עוד בתקופת האדמו"ר הקודם, אבל מכיוון שהציבור הרחב נוטה לייחס את ההתפרצות המשיחית ל-13 שנותיו האחרונות של הרבי (מאז עודד את שירת השיר "אנחנו רוצים משיח עכשיו", ב-1981), ומכיוון שהספר נועד לציבור הרחב, הרי יש בהחלט חשיבות להדגשה זו גם אם אין בה חידוש מחקרי.
ההצדקה התיאולוגית שבה השתמש הרבי לרעיון שדורו הוא דור משיח היא העובדה שהוא האדמו"ר השביעי של חב"ד (מכאן שמו של הספר). שבע הוא מספר בעל משמעות מיסטית בתרבויות שונות, ובהן היהדות, ובמיוחד בזרם הקבלי-חסידי שלה. בהקשר שלנו, מכיוון שאדמו"רי חב"ד האחרונים ראו עצמם לא כמנהיגים לחסידיהם בלבד אלא לדור כולו, הרי שדורו של האדמו"ר השביעי של חב"ד נחשב כולו כדור בעל מעמד מיוחד. לפי הרבי, זהו הדור שבו צפויה סוף-סוף הגאולה המשיחית המיוחלת.
לפי עמדה זו, לחסידי חב"ד יש תפקיד מיוחד בגאולה הצפויה: מכיוון שפעולותיו של כל יהודי משמעותיות לגבי מימושו של הפוטנציאל המשיחי, עליהם להבטיח שכל יהודי יעשה את חלקו כדי שהפוטנציאל לא יוחמץ. בכך מוטלת על החסידים אחריות היסטורית מרחיקת לכת, כמעט קוסמית, ששכרה בצדה: הכבוד העצום להיות שותפים בתהליך, שפעילותם מתנה את עצם הצלחתו. כך מבין קראוס את כוח המשיכה של המטלות הקשות שהטיל הרבי על חסידיו: מאי-נוחות בעמידה בדוכן תוך ניסיון לחזר אחר יהודים שיניחו תפילין, ועד אי-נוחות גבוהה בהרבה - שליחים שיצאו לקצווי עולם כדי למלא שם את התפקיד שהוטל עליהם במימוש הגאולה. עם זאת, לפי קראוס, הרבי לא העז לבחון את אמונתם של חסידיו באופן מיידי וטוטאלי: הוא העמיס עליהם את משימות הגאולה באופן הדרגתי: ראשית, בניית החצר עצמה, שנמצאה במצב קשה לאחר השואה. משם הוא עבר להפצת החסידות ברחבי העם היהודי, ורק לאחר מכן פנה לשלב השלישי, שלא תיתכן גאולה אוניברסלית בלעדיו - הפצת המסר של חב"ד גם ללא-יהודים.
קראוס בחר להתמקד במחקרו בשני אפיקים: התיאולוגי והמעשי. רוצה לומר: מהי הפילוסופיה הדתית שבאמצעותה ביקש הרבי לשכנע את חסידיו שתקופתו היא אמנם תקופה משיחית; כיצד התפתחה התיאולוגיה הזו מהצבעה על הדור כ"דור גאולה", ועד רמיזות לעצמו (ועוד יותר: מתן לגיטימציה לאחרים להצביע עליו) כמשיח. ברוח דומה, הוא מפרט גם את השלבים המעשיים השונים של מימוש התפיסה המשיחית.
זו כמובן התמקדות לגיטימית, אבל היא משאירה את הסיפור חסר בכמה היבטים חשובים, בעיקר ההיסטורי והסוציולוגי. לדוגמה, מה גרם להתפרצות המשיחית דווקא בעיתוי שבו התפרצה? אם נצא מנקודת הנחה שהקישור ל"דור השביעי" אינו הגורם להתפרצות המשיחית, אלא רק האמצעי שדרכו ביקש הרבי לשכנע את שומעיו לאחר שהחליט לנקוט מדיניות משיחית, יש צורך להצביע על הגורמים ההיסטוריים לכך: משבר השואה? אולי המשבר האישי הכרוך בעובדה שלא היו לו ילדים, וגם לא קרובים אחרים, שיוכלו למלא את מקומו בבוא העת, ולכן היה צורך לשכנע את החסידים שמשימת החסידות מסתיימת בדורו שלו? ואולי זו דווקא ההכרה שההתפתחות הטכנולוגית, בתוספת השכלתו הכללית, בכלל מאפשרות לראשונה לחסידות יומרה משיחית גלובלית? הספר אינו מפרט בסוגיות אלה.
שאלות נוספות שאינן עולות הן: כיצד הגיבו החסידים למדיניות המשיחית? האם מיד נעשתה פופולרית, או שהרבי היה צריך להתגבר על התנגדות בתחום זה? ובכלל, האם התקשה בייצוב מנהיגותו? איך התמודד עם התופעות הסותרות לכאורה את ההנחה שמדובר בעידן משיחי, כמו השואה וההתבוללות? כל אלה הן שאלות נכבדות שהספר אינן מתמודד איתן. ומכאן שסוגיית משיחיותו של הרבי מלובביץ' עוד יכולה לספק כר נרחב למחקר גם עבור חוקרים נוספים.