תומכי תמימים מונטריאול

ישיבת תומכי תמימים מונטריאול הינה ישיבת תומכי תמימים בעיר מונטריאול שבקנדה. את הישיבה יסד אדמו"ר הריי"צ בג' חשוון בשנת תש"ב. הישיבה הוקמה על ידי תשעה תמימים שהגיעו משנחאי וקיבלו על ידי השתדלותו של אדמו"ר הריי"צ ויזה סטודנט על ידי הממשל הקנדי.

הקמת הישיבה

ביום ב' מרחשוון תש"ב, הגיעו תשעה בחורים (יוסף ראדאל, אריה לייב קרמר, יוסף מנחם מענדל טננבוים, מנחם זאב גרינגלס, משה אליהו גרליצקי, יצחק הנדל, יוסף וינברג, יוסף צבי קוטלרסקי ושמואל שטיין) משנחאי לאדמת קנדה. תשעת הבחורים למדו לפני זה בישיבת תומכי תמימים אוטווצק. מיד כשהגיעו, הורה להם אדמו"ר הריי"צ לפתוח 'תומכי תמימים' במקום החדש אליו הגיעו. ואכן, כבר למחרת פתחו ישיבה חדשה בבית כנסת "נוסח האר"י", כאשר למנהל מונה הרב יצחק הכהן הענדל.החליט אדמו"ר הריי"ץ לפנות לממשל הקנדי על מנת שיואיל לתת ויזות לתלמידי תומכי תמימים שנחאי. ממשלת קנדה אכן נענתה, ומתוך 80 ויזות שחולקו לכלל תלמידי הישיבות ששהו אז בשנחאי - קיבלה הישיבה 9 ויזות, בב' חשון תש"ב נשלחו תשעה התמימים שקבילו ויזות ה"ה - יוסף ראדאל, אריה לייב קרמר, יוסף מנחם מענדל טננבוים, מנחם זאב גרינגלס, משה אליהו גרליצקי, יצחק הנדל, יוסף וינברג, יוסף צבי קוטלרסקי ושמואל שטיין - מישיבת תומכי תמימים שנחאי, במטרה לחזק את הקהילה ולהקים בה ישיבת תומכי תמימים - את ישיבת תומכי תמימים מונטריאול.

את דרכם עשו באוניה משנחאי לס. פרנסיסקו, קליפורניה ומשם נסעו לעיר מונטריאול באוטובוס.

למחרת הגיעם לעיר נפתחה הישיבה, בראשה עמד הרב יצחק הכהן הענדל; השתכנו התלמידים באופן ארעי בבית הכנסת חב”ד נוסח האר”י. עם התרחבותה של הישיבה, נראה צורך בארגון מקום מסודר וגדול עבור הישיבה. באותו זמן, החלו האחראים על הישיבה לתכנן קניית בית גדול ומפואר שיאכלס את כל התלמידים בריווח. אך עד שתצא תוכנית זו לפועל השתכנה הישיבה בבית יתומים מקומי, שם קיבלו מספר חדרים בהם יוכלו לנהל את הישיבה. מספר ימים לאחר מכן, בט’ חשוון שולח כ”ק אדמו”ר הריי”צ מכתב ארוך לתלמידי התמימים ובו מפרט את הוראותיו הק’ שעליהם לפעול בעיר (אג”ק הריי”צ ח”ו ע’ מח); במשך חודש חשוון שלח כ”ק אדמו”ר הריי”צ את המשפיע הדגול הרה”ח ר’ שמואל לויטין, על מנת שיעזור בייסוד הישיבה בצעדיה הראשונים, בהמשך מורה הרבי לסדר וועד הפועל להנהלת תות”ל, אותו יבחרו אנ”ש שבעיר. לראש הוועד הורה הרבי למנות את ר’ יהודה אלבערט - כנראה עסקן שעזר ותמך רבות בישיבה. הרב שמואל לויטין עזב את הישיבה קצת לאחר י’ כסלו תש”ב, כחודש לאחר שהגיע לישיבה. עם פתיחת הישיבה נמנו 24 תלמידים. שנה לאחמ"כ מנתה הישיבה למעלה ממאתיים תלמידים, הרבי הריי"ץ שלח מכתב כי ת”ל לאחר יגיעה גדולה אשר התלמידים מתייגעים הי’ צ”ל בה לכה”פ חמש מאות תלמידים.

ביום ט”ו כסלו תש”ד, התקיימה חנוכת הבית לבנין שנקנה עבור הישיבה, בשנת תשכ"ג נחנך בנין חדש לישיבה; לאחר פטירתו של הרב פרץ מוצ'קין התרחבה הישיבה על ביתו, בתשס"ד פרצה שריפה בבנין הישיבה, לאחמ"כ בכ"ו סיוון תשס"ז נחנך בנין חדש ומפואר ליד בית הכנסת ברחוב וועסטבערי 6405.

הוראות אדמו"ר הריי"צ לתלמידים

כשבוע לאחר מכן, בט’ חשוון, שלח אליהם אדמו"ר הריי"צ מכתב ארוך ובו הוראות כיצד לפעול עם בני העיר, כמו גם הוראות מיוחדות לגבי תלמידי הישיבה החדשה:

בכל ליל ש”ק יחזרו שני תלמידים דא"ח בשני בתי כנסת חב”ד שבעיר, וכך יעשו גם בין מנחה למעריב בש”ק, ובכל פעם יחזור תלמיד אחר והשאר ישמעו.
את שתי הסעודות דשבת קודש יאכלו כל התלמידים יחדיו, ובשעת הסעודה ינגנו ניגוני ליובאוויטש במתינות. אחד התלמידים יחזור דא”ח, ויספרו איזה סיפורים.
כיוון שבמדינת קנדה יש חופש ביום ראשון, כדאי שיחזרו ברבים מאמר דא"ח (אפשר גם אחד שאמר כבר בשבת), ומאמר ‘עבודה’ בדווקא.
לקרב את אנ"ש אשר זרם ה”מים רבים” סחבם לחיי עולם, להפיח בהם רוח חיים.
לקרב בני נוער צעירים בכל דרך אפשרית “תחפשו בחפש מחופש בעמל ויגיעה רבה בחקירה ודרישה” ולהכניסם לישיבה.
להשתדל לבקר בבתי כנסיות גם שלא מאנ”ש, למסור פרישת שלום מאחינו שמעבר לים, לספר בפרטיות אודות היסורים ולעורר שצריך לסייע להם ולהוציאם משם ע”י עבודת הפדיון שבויים שתחת הנהלת הרבי.
לבקר את הרבנים ולדבר אתם בעניני תורה, “את הענוה תניחו הצדה ותעיינו היטב באיזה סוגיות ותפלפלו בהם ביניכם לבין עצמכם ותדברו בזה עם הרבנים שליט”א למען הסיר לזות שפתים אשר בישיבות תומכי תמימים אין לומדים נגלה או שהידיעות בנגלה רפויות הנה”.

התפתחות הישיבה

התמימים פנו לקיום מצוות הרבי. הם עשו תעמולה גדולה בין יהודי העיר וקיבצו מספר תלמידים בין בתי הכנסיות. בשבועות הבאים נשלח אליהם המשפיע שמואל לויטין על מנת לעזור בביסוס הישיבה החדשה. כעבור פחות מחודש קיבצו תשעת התלמידים, עשרים וארבע תלמידים צעירים מבני העיר, עבורם הקימו שתי כיתות של ישיבה שנקראה "אחי תמימים".

הרבי הריי"צ, לא היה שבע רצון מההצלחה, וכשבוע לאחר מכן שיגר מכתב אל הרב לויטין, בו קובל על כך שאספו "רק" עשרים וארבעה תלמידים; הוא נתן הוראות מעשיות כיצד לאסוף יותר תלמידים.

גם לאחר שובו של הרב לויטין לניו יורק, המשיכו התמימים באופן עצמאי להרחיב את הישיבה ולהאדירה.

הישיבה הלכה והתרחבה, ובלית ברירה השתכנה הישיבה בבית יתומים מקומי, שם קיבלו מספר חדרים. במקביל החל הרבי הריי"צ לדרוש מאנ"ש ועסקני מונטריאל לדאוג לקניית בנין חדש ורחב עבור הישיבה. הרבי שלח מכתבים לעסקנים שעזרו רבות לישיבה - שלא יחוסו על ממונם וידאגו לישיבה לבנין ראוי, והקב"ה כבר ישלם את שכרם.

ואמנם, באמצע הקיץ של אותה שנה הצליחו לקנות בנין גדול ומתאים לישיבה. לכבוד חנוכת הבית שהתקיימה ביום ט"ו כסלו תש"ד, שלח הרבי הריי"צ מכתב לתלמידי הישיבה, בו ברכם ואת כלל הקהילה, והרבנים בראשם, לרגל קניין הבניין בברכת מזל טוב. החגיגה עצמה התקיימה ברוב פאר והדר בהשתתפות רבני העיר ורבנים אורחים ובראשם הרש"ג - חתן אדמו"ר הריי"צ ומנהל פועל ישיבת 'תומכי תמימים' שהגיע למונטריאול.

בשנת תש"ג כבר עמדה הישיבה על למעלה ממאתיים תלמידים.

מכתב הרבי הריי"צ בו מרעיף שבחים נדירים על התלמידים שהקימו את הישיבה במונטריאול:

"בעזרת ה' יתברך, במסירת נפשם, ביגיעה עצומה ובזיעת אפם, העמידו ת"ל את הישיבה בעיר מאנטרעאל יע"א, אשר הייתה - כשאר הערים - חרבה מכל לחלוחית של תורה וללא כו' וכו' ובחסדי השי"ת הנה עלה בידי התלמידים התמימים לבנות על אשפתות מאנטרעאל מגדל תורה אור" (אגרות קודש אדמו"ר הריי"צ ח"ז עמ' שפג).