תלמוד שטיינזלץ

תלמוד שטיינזלץ הוא מהדורה של התלמוד הבבלי בעריכת הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ). התלמוד במהדורה זו מנוקד, מפוסק, מחולק לפסקאות, עם תרגום למילים ומותאם במיוחד לכלל העם, הפרויקט זכה לעידודו של הרבי.

היסטוריה

בשנת תשכ"ה, בהיותו בן 27, החל במפעלו המרכזי: תרגום וביאור התלמוד הבבלי לעברית, עבודה שארכה כ־50 שנה. הרב הסביר את הרעיון המארגן שמאחורי המפעל השאפתני: מה שאני ניסיתי לעשות הוא להסיר את המחיצה. אני קורא למה שעשיתי 'מורה מיטלטל'. אתה יכול לקחת אותו, לפתוח לבד ולקרוא. אם אני מדבר כל הזמן ואין מי שיקשיב לי, זה לא דיאלוג. לרוב הקהל בישראל התלמוד הוא עולם סגור, נעול. בשביל שיהיה דיאלוג הוא צריך להיות יותר ברור להם.

מלאכת הכתיבה נמשכה שנים רבות מעל למצופה, נקודה שעליה עמד הרב:

"אם הייתי יודע כמה קשה הדבר ובכמה עמל הוא כרוך, ייתכן ולא הייתי מעז להתחיל במפעל הזה, אם הייתי חושד שזה ייקח לי למעלה מארבעים שנה ייתכן ולא הייתי מעז. אבל הייתי צעיר, וכשאתה צעיר אתה קצת טיפש ולא לוקח בחשבון את הקשיים והבעיות הכלכליות ווהלוגיסטיות בהוצאה של ספר כזה."

על פי עדותו של הרב אבן-ישראל, את הרעיון וההדרכה לצורת הדפסת תלמוד שטיינזלץ קיבל מהרבי.

מהדורת שטיינזלץ הסכמות מגדולי הרבנים, ובהם הרב משה פיינשטיין, הרב עובדיה יוסף^{[דרוש מקור]}, האדמו"ר מערלוי^{[דרוש מקור]}, הרב מאיר מאזוז, הרב זלמן מלמד ועוד. הרב פיינשטיין כתב בהסכמתו:

בשמחה ראיתי הפירוש החשוב של הרב הגאון מוהר"ר עדין שטיינזלץ שליט"א מעיה"ק ירושלים, על מסכתות ביצה ור"ה... נוסף לעוד כמה חלקים, הם באמת עבודה גדולה, שיכולים להיות לתועלת לא רק לאלו שכבר מורגלים בלמוד הגמרא, ורוצים להעמק יותר, אלא גם לאלו שמתחילים ללמוד, להדריכם בדרכי התורה איך להבין ולהעמיק בים התלמוד.

תלמוד שטיינזלץ יצא לאור במסגרת המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים אותו הקים הרב שטיינזלץ בתשכ"ו.

בשנת תש"ע סיים את כתיבת הביאור. לכבוד זה היה אירוע מרכזי ששודר בשידור חי ליותר מ־300 מוקדים ברחבי העולם.

בין השפות שאליהן תורגם תלמוד שטיינזלץ: אנגלית, צרפתית, יפנית, קוריאנית ועוד.

מבנה המהדורה

המבנה של תלמוד שטיינזלץ נבנה בצורה המותאמת ומקילה לכלל העם, בצורה שהוא מנוקד, מפוסק ומחולק לפסקאות, וכן מובא את פירושו של הרב שטיינזלץ בצידו החיצוני של הדף המסביר את הגמרא בצורה עכשווית.

מטרת הפרוש הוא ""לתת מכשיר בידי הרוצים ללמוד את התלמוד ואינם מסתפקים בלימוד שטחי בלבד – להבין את עולם התלמוד ולהכירו קירבה יתרה, גם אם לא היתה להם כמעט כל הכנה מוקדמת. פירוש זה כולל, למעשה, בתוכו את רובה המכריע של הספרות הפרשנית של התלמוד, וכל דבר חשוב שצריך ל"עיקר פשוטו" מצא את מקומו בפירוש זה, בצורה זו או אחרת."" הפרוש מבוסס על תרגום מילולי של כלל המילים הארמיות בתלמוד, פירוט והרחבה של ההקשרים המקוצרים. ורוב פרושי הפשט.

ההתייחסות למהדורת שטיינזלץ

מאידך, שורה ארוכה של רבנים, בראשם הרב אלעזר מנחם מן שך הרב שמואל הלוי וואזנר, הרב יוסף שלום אלישיב, הרב חיים קניבסקי, הרב אהרן יהודה לייב שטיינמן, הרב נסים קרליץ, הרב שמעון בעדני, הרב חיים פנחס שיינברג, הרב חיים קרייזווירטה , הרב אליעזר יהודה ולדנברג וכן הבד"ץ של העדה החרדית, יצאו בחריפות כנגד מהדורת שטיינזלץ, מטעמים שונים. הרב שך התנגד באופן כללי למהדורות הכוללות ביאורים חדשים לתלמוד, כמו כן התנגד לתרגום התלמוד לעברית מודרנית, ואף יצא נגד ניסיונות אחרים לביאורים כאלה. לדבריו, על ידי הלימוד של התלמוד המבואר שטיינזלץ "סר כל זיק של קדושה ואמונה", והדבר יביא לשכחת התלמוד.

ובאמת שעל ידי לימוד זה סר כל זיק של קדושה ואמונה. שמעמיד הש"ס כספר חוקים וכחמת הגויים רח"ל, ופשוט שבדרך זה יגרם ח"ו שכחת התורה. ואל יטעון מי שטוען שעי"ז יתמעטו הלומדים, כי מחובתינו לשמור על פך שמן הטהור בטהרתה, ולא על הריבוי האינו טהור, ומעט מן האור דוחה הרבה מן החושך. ותדעו כי עד מלפני כמה שבועות לא ידעתי מכל זה, וכשראיתי כמה מחיבוריו דוגמת ספר אישים במקרא ונשים במקרא וכו' וכן חיבורו התלמוד לכל, נזדעזתי, ואומר אני בלב שלם שיש בהם דברי מינות ואפיקורסות וחילול כבוד התורה, ומעיז לדבר בזלזול נורא על האבות הקדושים התנאים והאמוראים, אשר אין לנו כלל תפיסה בגודל מדריגתם והשגתם. וצר לי מאד שאני צריך לזעוק, אבל לדעתי ספריו צריכים גניזה, ואסור ללמוד ולעיין בהם ולהכניסם לביהמ"ד. והירא דבר ה' ישמור נפשו מלהחזיקם בביתו.

כמו כן, התעוררה התנגדות בעקבות התבטאויות של הרב שטיינזלץ בספרים אחרים שלו, כגון כינויה של רחל אמנו בכינוי משפיל, תוך השוואות מערכות היחסים המקראיות של אבות האומה להתנהלות רחובית פרוצה. תוך פגיעה חסרת תקדים (כשהיא באה מרב בישראל) הן על יעקב אבינו והן על רחל. בתגובה אמר הרב אבן-ישראל כי ההתנגדות לספריו היא "חלק מהמאבק נגד חב"ד".

בציבור החרדי הליטאי לא מקובל להשתמש במהדורה, עם זאת מהדורות מאוחרות במתכונת דומה לזו של שטיינזלץ (כגון ש"ס שוטנשטיין ומהדורת מתיבתא) התקבלו מאד הן בציבור החרדי והן בציבור הדתי-ציוני.

הוויכוח על החיבור

הפרוייקט של הביאור על הגמרא שהקל על לימוד התורה גרם נחת רוח גדול לרבי, שחיזק ועודד אותו. ותבע ממנו בכל הזדמנות להמשיך בלי הפוגה, וכן לתרגמו לשפות שונות.

אך רבנים שונים בעיקר מהזרם החרדי־הליטאי, יצאו נגדו בתוקף, הדבר הגיע בעיקר מפני היותו חב"דניק, וגם מפני שלדעתם לימוד הגמרא שייכת רק לתלמידי חכמים בני הישיבות ולא לכלל העם.

טענות רבות העלו: יש בה אי דיוקים, ההצמדה של לשון הגמרא אל פירוש בלשון מודרנית יפריע ללומד בעתיד ללמוד גמרא בעצמו, הלומד מקבל את פירוש המפרש ללא התמודדות עם הקשיים שבגמרא - התמודדות המאפשרת להבין את הפרשנויות השונות וכיוצא בזה.

התחושה היא, שנוסף לטענות המוגדרות יש גם טענות פחות מוגדרות. אך אלה לא פחות משמעותיות ביצירת התנגדות למהדורה זו: העובדה שהלימוד במהדורה זו מקל מאוד על התלמיד המתחיל גורמת לתחושה שהלימוד במהדורה זו הוא פחות רציני מאשר לימוד מהגמרות הרגילות, אלה שאינן מפוסקות ואינן מבוארות. לכך מתלווה התחושה שלימוד הגמרא בגמרות הרגילות הוא אתגר, מה שאין כן במהדורה זו. ומכאן לטיעונים בסגנון: שזה טוב ל'בעלי בתים' ולא לתלמידי חכמים, וכן הלאה.

אך עם השנים זחלו בעקבותיו ובעקבות הדרך החב"דית גם מרכזי הלטאים והקימו כמה מפעלים מתחרים, שהמפורסמים בהם הם ביאור שוטנשטיין ומתיבתא של "עוז והדר", שכולם חיקוי בסגנונות שונים של הרב אבן ישראל, אך הם התקבלו בברכה בעולם הלטאי ונמחקו כל הטענות הישנות על הפרוייקט של הרב עדין.