עיר הנדחת
בהלכה היהודית, עיר הנידחת היא עיר שרוב תושביה נדחו מהדרך ופנו לעבוד עבודה זרה, בהשפעת מסיתים ומדיחים. דיני עיר הנידחת כתובים בספר דברים:
כִּי-תִשְׁמַע בְּאַחַת עָרֶיךָ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לָשֶׁבֶת שָׁם--לֵאמֹר. יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי-בְלִיַּעַל, מִקִּרְבֶּךָ, וַיַּדִּיחוּ אֶת-יֹשְׁבֵי עִירָם, לֵאמֹר: נֵלְכָה, וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים--אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתֶּם. וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ, הֵיטֵב; וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר, נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּקִרְבֶּךָ. הַכֵּה תַכֶּה, אֶת-יֹשְׁבֵי הָעִיר הַהִוא--לְפִי-חָרֶב: הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּהּ וְאֶת-בְּהֶמְתָּהּ, לְפִי-חָרֶב. וְאֶת-כָּל-שְׁלָלָהּ, תִּקְבֹּץ אֶל-תּוֹךְ רְחֹבָהּ, וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת-הָעִיר וְאֶת-כָּל-שְׁלָלָהּ כָּלִיל, לַה' אֱלֹהֶיךָ; וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם, לֹא תִבָּנֶה עוֹד. וְלֹא-יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה, מִן-הַחֵרֶם--לְמַעַן יָשׁוּב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ, וְנָתַן-לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ, כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע, לַאֲבֹתֶיךָ. כִּי תִשְׁמַע, בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר אֶת-כָּל-מִצְוֹתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--לַעֲשׂוֹת, הַיָּשָׁר, בְּעֵינֵי, ה' אֱלֹהֶיךָ.
— דברים יג, יג-יט.
הקריטריונים לעיר הנידחת
ישנם מספר קריטריונים בסיסיים על מנת להחל את דיני עיר הנידחת על עיר:
- מספר התושבים צריך לעלות על מאה איש.
- העיר לא מכילה רובו של אחד מי"ב השבטים.
- העיר איננה עיר ספר, או ירושלים, ולשיטת הרמב"ם גם לא עיר מקלט.
- אנשי העיר הוסתו לעבוד עבודה זרה על ידי 2 מסיתים (לפחות) תושבי העיר.
- אנשי העיר לא חזרו בתשובה גם אחרי ששני תלמידי חכמים נשלחו אליהם והתרו בהם.
דין עיר הנידחת
כאשר מתברר לסנהדרין שקיימת עיר נידחת באחת מערי ישראל, עולים כל ישראל למלחמה עליהם, וכאשר העדים מעידים שרובם עבדו עבודה זרה, הורגים בחרב את העובדים ואף את הטף והנשים. לאחר מכן שורפים את כל שללה באש. חל איסור לבנות עיר זו מחדש.
בשל הקריטריונים המחמירים, אומרים חז"ל שעיר הנידחת לא הייתה ואינה עתידה להיות לעולם.
דיני עיר הנדחת אינה ליחידים שעבדו עבודה זרה, ולא לציבור, רק לגדר של "עיר". ולכן ישנה מחלוקת בגמרא, בגדרי עיר הנדחת. לפי שיטת רבי יאשיה מעשרה עד מאה זה עיר הנדחת, ולפי רבי יונתן ממאה עד רוב השבט זה עיר הנדחת.
מחלוקת רבי יאשיה ורבי יונתן
בדף ט"ו ע"ב ישנה מחלוקת של רבי יאשיה עם רבי יונתן בדיני עיר הנדחת, לדעת רבי יאשיה מי' עד ק' העובדים עבודה זרה הינם כדין עיר הנדחת, ועונשם כדין יחיד שעבד עבודה זרה, אך פחות מעשרה דינם כיחידים, ומק' ומעלה דינם כציבור. ואילו לרבי יונתן, דווקא ממאה ומעלה עד רובו של שבט דינם כעיר הנדחת, אך פחות מכך דינם כדין יחידים.
הרבי מבאר כי זו היא מחלוקת כללית של רבי יאשיה ורבי יונתן בכל הש"ס, כאשר רבי יאשיה מעדיף את כח הכלל, ולכן כבר מעשרה ומעלה הוא מחשיב ככלל - "עיר", וממאה הם ציבור, ואילו רבי יונתן דוגל בכוחו של היחיד, ולכן עד מאה אנשים, דינם של עובדי העבודה זרה הוא כיחידים. מחלוקת זו הינה בכל הש"ס.
דוגמאות נוספות לכך הינם במחלוקת רבי יאשיה ורבי יונתן במכה אביו ואמו, אם משמעות הכתוב היא דווקא מי שמכה את שניהם, - וזו היא דעת רבי יאשיה שסובר כי אביו ואמו הינם מציאות של "מולידיו", לעומת רבי יונתן שסובר כי כל אחד מהם הינו מציאות לעצמו בענין זה, ולכן משמעות הפסוק היא מי שמכה אחד מהם, שגם עונשיו הוא במיתה.
דין ציבור בעיר הנדחת
לפלא הדבר, מקשה הרבי כיצד יתכן שיחיד שעבד עבודה זרה דינו בסקילה, ואילו לאחר שנצטרפו היחידים לרוב ציבור אינן דינם בסקילה החמורה אלא בסייף שהיא מיתה קלה יותר לכל הדיעות. הקושיא היא הרי כל יחיד, מלבד היותו חלק מהציבור הוא הרי גם יחיד, ואיך יפטר מחיוב המיתה החמור שהוטל עליו.
הרבי מתרץ כי כאשר ישנן ציבור שעובד עבודה זרה, אין כאן יחידים כלל אלא נוצרה כאן מציאות חדשה של ציבור, ועל כן אין היחיד נחשב כלל כמציאות חדשה לעצמו אלא כחלק מהציבור, ומכאן חיוב המיתה על נשיו וילדיו, שכן באמת הם לא חטאו בחטא העבודה זרה כיחידים, ואין חיוב המיתה שעליהן אלא מהיותם כלולים בציבור שחטא, על ידי היותם טפלים לבעליהן ואבותיהן שחטאו.