קבלת מלכותו של מלך המשיח

המשיח מתואר בכל התורה כולה כ'מלך', מלך המשיח אינו יכול למלוך לבדו ולהחזיר בעצמו את מלכות בית דוד ללא שהעם ימליכו בפועל - דבר ההכרחי להחזרת המלוכה בגאולה. שהרי "אין מלך בלא עם".^[1]

מצוות מינוי מלך

שלש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתם לארץ, והראשונה היא למנות להם מלך, שנאמר "שום תשים עליך מלך". גם בזמן הכניסה השלימה לארץ בדור הגאולה האמיתית והשלימה יתקיימו שלשת מצוות אלו לפי סדר.

גדר המצווה

לדיוקם של דברים: אין פירוש הדבר שביד העם לבחור מי יהיה המלך המשיח, כיון שהמינוי הוא מאת הקב"ה, כמו שכתוב "מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו", אלא עניין וגדר המצווה בזה הוא להעמיד המלוכה ביד היורש מזרע דוד. היינו שמצווה זו אין עניינה שהעם יוצר את המלכות, אלא שהוא מקבל אותה.

כלשון התפילה בנוגע למלכות ה' "אדון עולם אשר מלך בטרם כל יצור נברא, לעת נעשה בחפצו כל אזי מלך שמו נקרא" - כלומר שאף על פי שהקב"ה הוא מלך מצד עצמו, שלכן הוא מלך גם בטרם כל יצור נברא, אף על פי כן מתי נקרא שמו מלך ומתי התגלתה מלכותו - רק לעת נעשה בחפצו כל, כשנהיה עולם ("עם") שעליו ימלוך.

כך גם גילוי מלכותו של מלך המשיח המגלה את מלכותו של הקב"ה בשיא השלימות צריך לבוא על ידי העם דווקא. על העם לזהות את מלך המשיח עוד קודם הגאולה כבר בסוף זמן הגלות ולקבל את מלכותו כמלך המשיח. כדברי חז"ל שעוד לפני הגאולה בני ישראל קוראים למשיח "רבינו מלך המשיח", כלומר שהם מכירים במלכותו ומקבלים אותה.

פעולת העם בקבלת המלכות

אדמו"ר הרש"ב כתב כי מלכותו של מלך המשיח תהיה על ידי העם דווקא, "וכן הוא על פי פשוט, קודם שיתקבצו הרי אינו שייך מלוכה, דאין מלך בלא עם"^[2].

ואכן, כשם שמצינו בדברי ימי ישראל, ובפרט אצל גדולי ישראל בכל הדורות, את ההתעסקות בעניין הגאולה ומלך המשיח והציפיה לבואו בכל יום ובכל רגע, כך מצינו גם את ההתעסקות בעניין זיהוי מלך המשיח, החל מזמן הגמרא שהחכמים אמרו כל אחד על רבו שהוא המשיח ודרשו את שמותיהם על כך, ועד לנשיאי החסידות לדורותיהם.