גלות
המונח גלות, מתאר מצב של ניתוק ועקירה פיזית של עם ישראל מארצו וכן הרגשת ריחוק וניתוק של עם ישראל מהקב"ה.
בתורת החסידות מוסבר, שהגלות לאמיתתה, אינה המצב הנראה לעיננו - שבני ישראל אינם שרויים בארצם ואין בית המקדש, אלא בעיקר מצב רוחני, בו השכינה נמצאת בגלות.
זמן הגלות הוא 'עת עבודת הבירורים'.[1]
חשיבות העבודה בזמן הגלות
כל הגילויים הרוחניים והגשמיים להם יזכו עם ישראל בגאולה, "תלויים במעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות".[2] ואין הכוונה רק לעבודתם של בני ישראל בגלות זו, אלא מאחר שארז"ל[3]. "אין המצוה נקראת אלא ע"ש גומרה". הרי מובן שבגמר העבודה והבירורים של גלות זו, יוגמר ויסתיים גם ענין ותכלית כל הגלויות (שהרי הגאולה מגלות זו היא גאולה שאין אחריה גלות. מובן על פי זה, אשר עבודתנו זו, המביאה לגמר הגלות הרביעית והגאולה שלאחריה – פועלת עילוי גם בשלש הגאולות הקודמות.[4]
גולה וגאולה
'גולה' ו'גאולה' מורכבים מאותן שורש אותיות.
בכך נרמז עניינה של הגאולה, בה יתגלה ה'אל"ף', אלופו של עולם - הקב"ה, בתוך הגולה - גלות. הגאולה לא תבטל את הגלות, כל הדברים הטובים שישנם בגלות יישארו גם בגאולה, אלא שבגאולה יאיר בגילוי הצד החיובי שבכל דבר בעולם, איך כל דבר גשמי מגלה את הקב"ה בעולם.