קבלת עול מלכות שמים
קבלת עול מלכות שמים היא יסוד קיום התורה בנפש האדם, במעשיו דיבוריו ומחשבותיו. זמן הקבלת עול הוא בקריאת שמע, שחרית וערבית.
יסוד עבודת השם
| " | קבלת עול מלכות שמים והתמימות של יראת שמים - המה המפתחות הפותחים את כל מנעולי הדלתות של ההיכלות למעלה | " |
– אגרות קודש אדמו"ר הריי"צ חלק ו' עמוד ערב | ||
תחילת עבודת השם היא לגדור את הכוחות והחושים, וכאשר האדם מתרגל להיות בעל הבית על עצמו ועל כוחותיו, יכול הוא להחליט מה לעשות איתם ועבור מה להשתמש עמם[1].
טעם נוסף לכך שקבלת עול היא היסוד בעבודת השם שרק עליה ניתן לבסס את העבודה על פי השכל וההבנה ובאמצעות הרגש, היא מכיון שליהודי מצד עצמו אין כח לעמוד כנגד היצר הרע, כדברי חז"ל: "אלמלא הקב"ה עוזר אין יכול לו", את העזרה מהקדוש ברוך הוא אפשר לקבל רק על ידי העבודה באופן של קבלת עול, ובלא זה - היצר הרע יפריע להשגת התורה.
לכן במתן תורה שאז הפכו בני ישראל לעמו של הקדוש ברוך הוא - התחלת המעמד הייתה דווקא באופן כל 'כפה עליהם הר כגיגית' ובהקדמת נעשה לנשמע, בקבלת עול. כיון שעדיין לא ידעו כלל במה מדובר, הרי מובן שלא היה יכול להיות אצלם טעם ועריבות בזה, אלא קיבלו את התורה מצד קבלת עול ואחר כך באו לידי הבנה והשגה.
עם זאת, יש לדעת שקבלת עול בלבד אינו מספיק. יש צורך להשתדל שגם השכל יבין שצריך לעבוד את השם, שהרי "כל חלב לה'" - כל הדברים הטובים ביותר צריכים לתת לקדוש ברוך הוא, והיכן יש להאדם דבר טוב וערב יותר מאשר השכל? ובמילא צריכים גם את השכל לשעבד לאלוקות[2].
פרק מ"א לפני התפילה
| ערך מורחב – ליקוטי אמרים - פרק מ"א |
ענינה של יראה תתאה וקבלת עול כיסוד בעבודת השם, מוסבר בתחילת פרק מ"א בתניא.
שבכמה מכתבים[3] הורה הרבי לנערי בר מצווה שמתחילים את עבודת השם שלהם, ללמוד ולשנן בעל פה מדי יום את תחילת הפרק (עד תיבת 'המלך' בתחילת העמוד השני של הפרק) לפני תחילת הנחת תפילין - בתחילת סדר עבודת השם של כל יום.
מתוך שמחה
על אף שהתנועה הנפשית של קבלת עול לא מתקשרת בדרך כלל עם שמחה, מדריכה תורת החסידות שצריך להרגיש בזה את השמחה.
ברובד הפשוט ביותר, הסיבה לכך היא שכפי שעל כל שאר עניני עבודת השם נאמר "עבדו את השם בשמחה", כך גם בנוגע לפרט זה שנכלל אף הוא בעבודת השם, וכל הטעמים שנאמרו על החשיבות לעבודת השם מתוך שמחה דווקא, מתאימים גם לסוג עבודה זו.
הדרך לשלב בין התנועות השונות בנפש, היא על ידי התבוננות של היהודי בזכות העצומה שהוא זוכה להיות עבד של הקב"ה[4]. במאמר "רני ושמחי" תשכ"ז הרבי אומר שהדרך לקבלת עול עם שמחה אכן אינה אפשרית אלא על ידי התקשרות לצדיקים.
בלימוד התורה
על אף שרובה של עבודת ה'קבלת עול' היא במעשה דווקא, כפי המשמעות הפשוטה של 'עול', שמכריח את הבהמה בכח המעשה - לעשות את מה שברצון האדון, שייך הענין של קבלת עול גם בלימוד התורה, ללמוד בגלל שחובה ללמוד, ולא בגלל שיש לאדם רצון ותענוג ללמוד[5].
בחינוך
בקובץ הוראות מיוחד שנרשם מפיו של הרב חיים מרדכי אייזיק חודוקוב, מפורט בהרחבה ההכרח להעמיד את הרעיון של קבלת עול כיסוד מרכזי בחינוך במוסדות חב"ד[6].
התכלית של עבודת השם
אדמו"ר הרש"ב ביאר שעיקר התכלית של עבודת השם הוא להגיע למצב כזה שאדם מצליח לשעבד את כל כוחותיו וחושיו בדרגה הגבוהה ביותר של קבלת עול, 'הנחה עצמית', שיהיו משועבדים לחלוטין לעבודת השם, ושהאדם יהיה בעל הבית על עצמו לעשות אך ורק את רצון השם[7].
לקריאה נוספת
- א יונגערמאן דארף פאלגן!, במדור 'חיי רבי',
גיליון 1912 עמוד 46
