בכיה ודמעות

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
גרסה מ־22:37, 24 בדצמבר 2024 מאת יוסף בן מלמד (שיחה | תרומות) (←‏קישורים חיצוניים)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בכיה וכן דמעות, הם ביטוי חיצוני לרגש חזק שכלי הגוף אינם יכולים להכיל. בדרך כלל בשל צער גדול, אך לעיתים יכול להיות גם בכי של התרגשות ודמעות של שמחה, כאשר אדם מקבל בשורה טובה באופן פתאומי וכדומה[1].

שורש הדמעות ופעולתם

בקבלה (וכן בספרי הרפואה) מוסבר שהדמעות הם מותרי הלחות שבמוח, ולכן השורש שלהם הוא בנצח והוד שבחכמה, וכאשר אדם מתרגש בצורה חזקה, על ידי 'דחק המוח', יוצאת הלחות בדמעות.

עם זאת, ישנה מציאות שהדמעות יוצאות בקלות גם מבלי צער גדול או שמחה יתירה, בשל הקלקול בעין או מחלישות הגידים שבמוח, וזו הסיבה שיש אנשים שהם בעלי בכי או לחילופין שקשה להם לבכות גם כשיש להם צער גדול[2].

במאורי אור מפורש שהדמעות שבנצח והוא, קשורים עם שם אלקים, שיש לו 120 צירופים, והמילה 'דמעה' עם ה'כולל' בגימטריא 120, ומההעלם והסתר הכפול של שם אלוקים, המהווה 'מחיצה של ברזל' המפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים, מגיע הבכי שבא לידי ביטוי בדמעות (מיעוט רבים 2, פעמיים 'דמעה' כנגד המחיצה הכפולה של שם אלוקים).

וכנגד הדמעות הקשורות עם ההסתר, במקום שבו 'שערי תפילות ננעלו', 'שערי דמעות לא ננעלו', כיון שעל ידי הדמעות מעורר את ה'עיניים' של ההשגחה העליונה, בחינת "עורה למה תישן הוי'" ו"לא ינום ולא ישן שומר ישראל"[3].

כפי שרואים במוחש שאדם מרגיש שעל ידי הבכי הוקל לו, כך גם ברוחניות, הדמעות הם הוצאת הפסולת, ועל ידי הבכי נמתק פסולת הגבורות הקשות של עצבות ודאגה[4].

כך גם בהשפעה על הזולת, רואים במוחש שדברים בלבד לא תמיד משפיעים, מה שאין כן כאשר הדברים נאמרים מתוך בכי המצביע על כך שהדבר נוגע למדבר עצמו ואלו דברים היוצאים מן הלב, וממילא גם נכנסים אל הלב[5].

מדרכי התשובה

בזוהר, ואחריו במובאות רבות, מובא הביטוי 'דמעות מכבסות', כלומר שהן מנקות את לבושי האדם מחשבה דיבור ומעשה ש'התלכלכו' בחטאים, ומבטאים את שלימות התשובה שאדם מתמרמר מעומק הלב על מעשיו הרעים עד שמגיע לידי בכי[6], והדמעות מתקנות את בחינת המקיף (והם בחינת 'תיקון האותיות' של המחשבה)[7].

בראש השנה ויום כיפור

בשם האריז"ל מובא שמי שאינו בוכה בראש השנה ויום כיפור 'אין נשמתו שלימה'. ואין הכוונה שאם יבכה "בכח" אז תהיה נשמתו שלימה, וגם לא לבכי של מרירות (מצד המרה שחורה על הריחוק מאור פני ה') - אלא לבכי שמצד קרבת ה' העצומה שבזמנים אלו[8].

בתיקון חצות

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לחב"דפדיה והשלימו אותו. יתכן שיש על כך פירוט בדף השיחה.

בכיה וחדווה יחד

הנפש יכולה להיות נתונה בו זמנית בשתי תנועות הפכיות של בכיה וחדוה, כפי שהזוהר מספר על רבי אלעזר בנו של רבי שמעון בר יוחאי, שכאשר שמע סודות התורה מאביו בענין חורבן בית המקדש העיד על עצמו: "בְּכִיָיה תְּקִיעָא בְּלִבָּאִי מִסִּטְרָא חֲדָא, וְחֶדְוָותָא בְּלִבָּאִי מִסִּטְרָא אָחֳרָא"[9], כלומר שבכיה תקועה בליבו מצד אחד כיון שעתה עמד על גודל החורבן, ויחד עם זאת מצד שני חדווה 'תקועה בליבו' מסודות התורה העמוקים שנתגלו לו.

אדמו"ר הזקן מביא ענין זה פעמיים בספר התניא[10]. היינו, מאחר והמרירות על ריחוקו מהשם נובעת מסיבה הקשורה לנפש הבהמית ולעומת זאת השמחה מקרבת ה' נובעת מהנפש האלוקית, יכול הבינוני[11] להיות בו בזמן במרירות ובשמחה[12].

הדמעות בגאולה

הפסוק אומר שבגאולה העתידה "בבכי יבואו"[13], ומוסבר בחסידות שהבכי יבוא מב' תנועות הפכיות: דמעות של שמחה על הגילוי אלוקות העצום, יחד עם הצער על כך שעד עכשיו לא זכו לאור זה[14].

באופן אחר מבואר, שבכי זה קשור עם הוצאת ה'פסולת' (ראו לעיל)[4].

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. תו"א וישלח כו, א. ובכ"מ. בענין דמעות של שמחה, ראו המסופר על רבי עקיבא שכאשר השיג סודות התורה בשיר השירים זלגו עיניו דמעות של שמחה מצד ריבוי האור (זח"א צח, ב (במהנ"ע). ט"ז לשו"ע או"ח סרפ"ח סק"ב (בשם זהר חדש). וראה גם זהר חדש בראשית ז, א) לקוטי תורה תצא לז, ד. ועוד.
  2. תורת חיים בראשית חלק ב' פרשת וישלח קפז, ב.
  3. יהל אור על תהילים מב, 'היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה'.
  4. 4.0 4.1 תורת חיים בראשית חקל ב' פרשת וישלח קפז, ד .
  5. שיחת י"ב תמוז תשכ"ו.
  6. זח"ג עה, ב. ראשית חכמה שער התשובה פ"ה. ספר השיחות תש"ו-ה'שי"ת עמוד 293.
  7. שערי אורה קג, ב.
  8. לקוטי תורה פרשת תצא לז, ד. כתר שם טוב חלק שני סימן של. וראו ספר השיחות תש"ז עמוד 60.
  9. זוהר חלק ג' דף עה עמוד א'.
  10. לקוטי אמרים פרק ל"ד, ואגרת התשובה פרק י"א.
  11. הרבי מוכיח שמדובר דווקא על בינוני בדרגה גבוהה, ולא על "סתם" בינוני.
  12. ראו עוד שיחת אדמו"ר הריי"צ פרשת פנחס, ש"ת.
  13. ירמיהו לא, ח.
  14. שערי אורה, קמ, ב.