מוזיקה
מוזיקה הוא שם כולל למכלול האומנות הקשורה ביצירות המורכבות מצלילים שונים, המשתנים מאחד לשני באמצעות גובה צליל, קצב, דינמיקה, גוון ומרקם. המוזיקה נכתבת ומתועדת באמצעות תווים.
את היצירות המוזיקליות ניתן לחלק לסיווגים רבים, והן חלק בלתי נפרד מהתרבות האנושית ומלוות אותו בעיתות שמחה וכאב וכן בחיי היום יום, והן מבטאות מנעד רחב של משמעויות ותכנים.
חלק מהיצירות המוזיקליות כוללות מנגינה בלבד, וחלק מהן משלבות את הלחן עם מילות תוכן.
בחסידות חב"ד מושם דגש רב על עולם הנגינה כחלק מעבודת השם, ורבים מהיצירות המוזיקליות החב"דיות הן בעלות אופי חב"די מובהק, ובסך הכל יש שלוש מאות ארבעים וששה ניגוני חב"ד רשמיים, בנוסף לכשלוש מאות ניגונים נוספים, "בלתי-רשמיים".
ייחודיותם של הניגונים החב"דיים[1] באה לידי ביטוי גם על ידי חוקרים ומוזיקולוגים אובייקטיבים, שתיארו את "המצפן של סגנונות הניגון החסידי . . משקף את המאמץ האגדי של ה'ניצוץ האלקי' הכבול שבנשמה, לחלץ את עצמו, הרבה מעבר לביטוי רגשי מוגבל או רעיון מחשבתי[2].
היסטוריה
התיעוד ההיסטורי המוקדם ביותר לשימוש בנגינה, הוא בדור השמיני לבריאת העולם, אודות יובל בנו של למך, אשר הוא היה ”אֲבִי כָּל תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב”[3], וכפירוש הרס""ג: "והיא המוסיקה – חיבור כתבי הנגינה"[4].
כבר מראשית ההיסטוריה היהודית, השימוש במנגינות ובמוזיקה היה חלק בלתי נפרד מההווי היהודי:
במשכן ובבית המקדש היו הלוויים ממונים על השירה, והם היו משוררים בעיקר בעת הקרבת קרבן התמיד, וכן בזמן בעת ניסוך היין וניסוך המים בשעת הבאת ביכורים, ועוד. השירה לוותה בדרך כלל בשלושה כלי נגינה, נבל כינור וצלצל[5], ולכל אחד מימי השבוע נתקן שיר מיוחד.
בלימוד, שימשו טעמי המקרא כהנחיות לפיסוק ולהבנה נכונה של הפסוקים[6].
בספרי הנביאים מופיעים תיאורים שונים של נגינה, ובהם נגינתו של דוד בפני שאול כדי להסיר מעליו את העצבות, הנגינה על ידי 'בני הנביאים' במטרה שתשרה עליהם שכינה, וכן ההתעללות של השובים בבני ישראל כשיצאו לגלות, שהכריחו אותם לשיר "את שיר ה' על אדמת נכר".
לאחר החורבן, שימשה המוזיקה בעיקר בשעת התפילות, ובזמירות שבת וחג. כבר בתקופת הגאונים חוברו פיוטים שונים שהיו נאמרים בנעימה מיוחדת[7].
המוזיקה בצורה המוכרת לנו כיום
לפי המחקר המקובל כיום, המינוח "מוזיקה" לתיאור תורת הנגינה, הגיע מהשפה היוונית מהמילה μουσική ("מוסיקי"), "(האמנות) של המוזות". כאשר המשמעות של "מוזה" דומה במשמעותו למונח "השראה". לעומת זאת במקורות היהודיים מובא הסבר נוסף, ש'מוזיקה' היא חכמת מיזוג הקולות יחדיו ליצירה אחת[8]. במקורות היהודיים נקראה המוזיקה פעמים רבות בשם 'חכמת הניגון'.
אחד האתגרים המשמעותיים לשימור היצירות המוזיקליות לאורך השנים, הינו ההבדל בצורת הנגינה של אותה מוזיקה בין אנשים שונים, והקושי לתעד בכתב צלילים שכל מהותם הוא בשמיעה.
עיקר העיסוק בכתיבת מוזיקה, התפתח בעולם הנוצרי, כאשר בתחילה השתמשו בסימונים מעל הטקסט (בדומה לטעמי המקרא), ובהדרגה הלכה והתפתחה השיטה של כתיבת תווים על 'חַמְשָׁה' - מערכת של חמישה קווים ישרים אופקיים ומקבילים, הרחוקים מרחק שווה זה מזה, שעליהם רושמים את סימוני צלילים (תווים) כאשר המרחק בין התווים והגובה שהם ממוקמים על פני ה'חמשה' מנחה כיצד יש להפיק את הצלילים. הרווח בין הקווים נקרא 'בֵּינָה'. כאשר מסמנים תו בגובה נמוך יותר מהקו התחתון של החמשה, או גבוה מהקו העליון של החמשה, ניתן להרחיב את החמשה לאותו תו ספציפי, על ידי תוספת של קווים צרים, באורך סימון התו, הנקראים "קווי עזר".
התחלת הסימון בתווי נגינה היה באזור שנת ד'תק"י (750), והיא קיבלה את צורת ה'חמשה' המקובלת בימינו, באזור שנת ד'תתס"א (1100).
התיעוד הראשון המצוי בידינו של מנגינה יהודית שנרשמה באמצעות תווים, מתוארך לסביבות שנת ד'תתצ"א (1131).
תלמידו של רבי סעדיה גאון, ר' דונש בן לברט ('אדונים הלוי') בספרו 'פירוש לספר יצירה' כותב על חכמה זו שמבין ארבע האומנויות הגבוהות, האמנות הרביעית בהיררכיית הקוּאַדְרִיוְיוּם: "זהו מדע המוזיקה, והוא הנכבד ביותר בארבעת המדעים המדויקים והאחרון בכולם", ובתקופה מאוחרת יותר כתב הרמב"ם שהמתפלל צריך להיות "מתענג בלבו ובשפתיו... ולא יסור מהנעים קולות ערבים".
הנגינה החסידית
| ערך מורחב – ניגוני חב"ד, פורטל ניגוני חב"ד |
עם הקמתה של תנועת החסידות, הנותנת דגש רב לרגש המתלווה לעבודת השם ולקיום המצוות, העלו מנהיגי החסידות על נס את כוחה של המוזיקה והניגון, והחל להתפתח ענף שלם של מוזיקה חסידית.
הניגונים החסידיים לרוב הם ללא מילים ומבטאים מנעד רחב של רגשות וסגנונות, החל מצער ודאגה וכאב עמוק, עד לשמחה נלהבת.
בתוך תנועת החסידות עצמה, התייחדו ביחס לעולם המוזיקה חצרות ברסלב, מודז'יץ, ויז'ניץ וחב"ד.
אדמו"ר הזקן אמר על בואו למגיד ממעזריטש: "במזריטש נודעו לי שלושה דברים: מהו הקב"ה, מה הם יהודים, ומהו ניגון", ולאורך ההיסטוריה החב"דית חוברו והשתמרו כ-700 ניגונים, 347 מתוכם נדפסו בספר הניגונים.
את הניגונים החסידיים עצמם חילקו רבותינו נשיאינו ל-3 קטגוריות:
- ניגון מכוון: ניגון שהוא פרי חיבורו של האדמו"ר. כל תנועה בניגון רומזת לענין גבוה ונשגב ותנועותיו מכוונות לעולמות עליונים.
- ניגון מיוחס (ממולא): ניגון שגדולי החסידים התפללו בו ולכן הוא "ממולא". כלומר, בעל תוכן החזיק בתוכו תמצית פנימית, בבטאו איזה רגש נפשי.
- ניגון שוטה: ניגון שהוא כמו 'הדס שוטה', שאינו אומר ולא כלום, הם ניגונים שונים שהתווספו אצל החסידים במשך הזמן, מהם ניתן ללמוד הוראות בעבודת השם וכיוצא בזה.
בתורת החסידות
אדמו"ר הזקן מגדיר את ההבדל בין סגנונות המוזיקה השונים: "אצל ישמעאל הנגינה היא בעצבות, וביון הנגינה היא בחדוה"[9], ועל דרך זה במקומות אחרים הוא כותב שניגוני הישמעאלים הם 'יגון ומרירות' ו'מרה שחורה'[10], ומלבד אופי הניגונים כך הם גם פועלים על הנפש: "הניגונים של אדו"ם הם רק לעורר השמחה והניגונים של הישמעאלים הן לעורר העצבון"[11].
על אף ההגדרה המכלילה, גם אצל הישמעאלים ייתכן ויהיו ניגוני שמחה, וגם אצל היוונים ניגוני עצבות[12].
אדמו"ר הזקן מוסיף בפרטיות יותר, שיון הוא בטבעו גבורה שבחסד, ומנגן בגבורה בשמחה, וישמעאל הוא חסד שבגבורה מנגן מרורות למו (כלומר שהניגון עצמו מלבד שהוא מריר, גם התנועות שלו רכות ועדינות יותר לעומת הניגון של יוון שהנגינה עצמה מאופיינת בגבורה)[13].
במאמרי החסידות מוסבר, שמכיון שישמעאל מגיע מאברהם שטבעו היה 'איש החסד', הטבע של אומה זו וצאצאיה הוא שמחה ופתיחת הלב, ולכן מה שמעורר אצלם תענוג וחידוש, הוא דווקא סוג כזה של מוזיקה שמתאפיינת בגבורה ועצבות.
לעומת זאת יוון מזוהה במקורות חז"ל עם אדום ורומי, ששורשם מעשיו בנו של יצחק, שמידתו היא מידת הגבורה, ומכיון שהטבע שלהם נוטה לרצינות ועצבות, מה שמעורר אצלם חידוש ותענוג הוא דווקא סוג המוזיקה המתאפיין בשמחה[14].
באופן כללי ניתן לומר שכוונת אדמו"ר הזקן היא לחלק בין המוזיקה המערבית (בדגש על המוזיקה הקלאסית, שאחד המרכזים החשובים שלה היה באיטליה ועד היום רבים מהמושגים במוזיקה זו מקורם בשפה האיטלקית) ובין המוזיקה המזרחית.
אדמו"ר האמצעי מבאר, שהטבע של בני ישראל הפוך מטבע האומות ביניהם הם חיים, ולכן "נפשות בני ישראל הנולדים תחת ממשלת שר של אדום, שהן מבחינת אברהם . . טבעם להתפעל בנפשם מניגונים של עוצב ומרירות בתפילה"[15], וכן להיפך, שהנולדים תחת ממשלת שרו של ישמעאל טבעם להתפעל מניגונים של שמחה, אך התפקיד של בני ישראל הוא לברר את ניצוצות הקדושה שבניגוני האומות: "חושך דקליפת אדום מתברר בניגונים של שמחה דזרעא דאברהם . . חושך דקליפת ישמעאל מתברר בניגונים של עוצב ומרירות על ידי זרעא דיצחק"[16].
בדורות אלו, שמתכוננים לביאת משיח, שאז יאמרו ליצחק 'כי אתה אבינו', כלומר שזו תהיה עיקר העבודה, עיקר הבירור של ניגוני האומות[17] הוא בניגונים הדומים במאפיינים שלהם לניגוני ישמעאל[18], וזו ככל הנראה הסיבה שרובם ככולם של ניגוני חב"ד מתאפיינים בניגוני דביקות ורגש.
בדומה לזה מבאר אדמו"ר הזקן בנוגע לניגוני הלווים על הקרבן בבית המקדש, שהיו 'בדרך מרירות', וכך גם בכללות הטבע של בני ישראל שעיקר שורשם הוא מטבע החסד ("מזרוע ימין של הקדושה"), להיות נוטה להתענג מניגוני 'גבורה' של דבקות ורגש דווקא[19].
בנוגע לחכמת המוזיקה עצמה, מבואר בחסידות שהיופי והשלימות שבנגינה היא דווקא מהתכללות של קולות ומנגינות שונים, כאשר ניגון מונוטוני לא יגרום לתענוג, וככל שיהיה בניגון שילוב מוצלח יותר של הופכים שונים, הוא יביא לתענוג מיוחד יותר[20].
השיר בא מעצם הנפש, ובאמצעות הניגון ניתן להגיע לכלות הנפש[21].
הוראות הרבי
- יש להימנע משמיעת ניגונים אפילו של יהודים, אם אין וודאות שמקורו של הלחן מקדושה[22], וכל שכן בניגונים שייתכן ומקורו של הניגון בנגינת הגויים, ובמקרה של ספק - יש להחמיר[23].
- הרבי הורה לנערה שסבלה ממיחושים שונים להפסיק להאזין למוזיקה לא יהודית, ולהאזין לניגוני חב"ד בלבד[24].
מוזיקאים חב"דיים
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ↑ ראו התבלין הסודי שבניגוני חב"ד, הסבר מפי ר' לב לייבמן.
- ↑ 'אנציקלופדיה יודאיקה' (באנגלית) כרך 12 ערך מוזיקה. נעתק בתוך ניגון שעשה היסטוריה למעלה ולמטה.
- ↑ בראשית, פרק ד', פסוקים כ'–כ"א.
- ↑ ועל דרך זה באבן עזרא: "ואבי כל תופש – שם כלל לעושי כלי הנגון ולמנגן. וחכמת הנגינות מפוארת כי היא יוצאה מהערכים". ובפירוש הרד"ק: "ושם – אבי כל תפש כנור ועוגב – הוא היה הראשון בחכמת הנגון. ואמר בלשון תפישה לפי שהאמנות תהא היא בתפישת יתרי הכנור והעוגב ביד השמאלית כפי השעור שתורה החכמה ההיא".
- ↑ מלבד שנים עשר יום בשנה שבו היו לויים שרים את ההלל בליווי חלילים.
- ↑ כאשר את טעמי המקרא עצמם - ניגנו בקהילות יהודיות ברחבי העולם במנגינות שונות זו מזו.
- ↑ אם כי היו מגדולי ישראל שיצאו חוצץ נגד נוהג זה, דוגמת רבי יהודה החסיד שכתב: "חטא הוא, לפי שהן עושין כן כדי להשמיע קולם הנעים, ועוד שיש טורח ציבור שלא לצורך".
- ↑ נפוצות יהודה לר' יהודה מוסקאטו מנטובה ה'שמ"ח, דרוש ראשון 'הגיון בכינור', קרוב לתחילתו: "שנקראת החכמה הזאת בשם 'מוסיקה', נגזר מלשון 'אל יחסר המזג' בחלוף אותיות המוצא, כמנהג חלופן במלת 'מסכה יינה' שהיא כמו 'מזגה', על שם התמזגות הקולות וערובם בהסכמה נערכת" ועל דרך זה בקונטרס בד קודש מאדמו"ר האמצעי: "כידוע בניגונים שבחכמת המוזיקע שהוא עיקר היופי והעריבות בקולות הממוזגים יחד . . וכן במזיגת הקולות בטוב נקרא קול נעים ומהודר".
- ↑ מאמרי אדמו"ר הזקן הקצרים עמוד תלט. ובניסוח דומה להגדרתו של רבי מנחם די לונזאנו: "לחן הישמעאלים . . לחן לב נשבר ונדכה".
- ↑ מאמרי אדמו"ר הזקן תקס"ג חלק א' עמודים רח-רט.
- ↑ מאמרי אדמו"ר הזקן על פרשיות התורה ח"א ע' רנ.
- ↑ מאמרי אדמו"ר האמצעי נ"ך עמוד מה שניגוני הישמעאלים הם "בעצבות, וכלול החדוה בהעלם", לעומתם ניגוני היוונים שהם "בחדוה וכלול בו מן העצבות". אור התורה בראשית כרך ד' (פ' חיי שרה) ע' תשצג.
- ↑ מאמרי אדמו"ר הזקן תקע"ב ע' רפב.
- ↑ בדומה לזה מבאר ר' ישראל מרוז'ין: "הקוזאק הוא בעל מרה שחורה, לפיכך מנגן ניגוני 'קוזאק' שמחים, כדי להתחזק. הוואלכי הוא עליז, לפיכך מנגן ניגוני תוגה, כדי שלא תצא נפשו מרוב שמחה". ('המסע האחרון' (מונדשיין) עמוד 99 הערה 31).
- ↑ שערי תשובה צ, א.
- ↑ שערי תשובה צ, ד.
- ↑ ראו מאמר מיוחד על 'מלחמת שבע השנים' הקשורה ל'בירור' של ניגון אחד].
- ↑ שערי תשובה צא, א.
- ↑ מאמרי אדמו"ר הזקן תקס"ג ח"א עמודים רח-רט.
- ↑ ראו בהרחבה מובאות מתורת החסידות במאמרו של ר' לב לייבמן, מיזוג והיפוך קולות במוזיקה.
- ↑ ספר המאמרים תרכ"ח עמוד ו' ואילך. שערי אורה שער החנוכה כה, א ואילך, ועוד. ראו הנלקט בזה במאמרו של ר' לב לייבמן: התעלפות ממוזיקה, בתוך מאמרי חסידות.
- ↑ ראו הנלקט בזה באתר לחלוחית גאולתית: הבוחר בשירי זמרה.
- ↑ שערי הלכה ומנהג יו"ד סו"ס טז. וראה מבוא לספר הניגונים חב"ד עמ' יז-יט.
- ↑ עצת הרבי למיגרנה: להחליף את התקליט.