תפילת נחם

תפילת נחם
נַחֵם ה' אֱ-לֹהֵינוּ אֶת אֲבֵלֵי צִיּוֹן וְאֵת אֲבֵלֵי יְרוּשָׁלָיִם, וְאֶת הָעִיר הָאֲבֵלָה וְהַחֲרֵבָה וְהַבְּזוּיָה וְהַשּׁוֹמֵמָה. הָאֲבֵלָה מִבְּלִי בָנֶיהָ וְהַחֲרֵבָה מִמְּעוֹנוֹתֶיהָ. וְהַבְּזוּיָה מִכְּבוֹדָהּ. וְהַשּׁוֹמֵמָה מֵאֵין יוֹשֵׁב. וְהִיא יוֹשֶׁבֶת וְרֹאשָׁהּ חָפוּי כְּאִשָּׁה עֲקָרָה שֶׁלֹּא יָלָדָה. וַיְבַלְּעוּהָ לִגְיוֹנוֹת, וַיִּירָשׁוּהָ עוֹבְדֵי פְסִילִים, וַיָּטִילוּ אֶת עַמְּךָ יִשרָאֵל לֶחָרֶב, וַיַּהַרְגוּ בְזָדוֹן חֲסִידֵי עֶלְיוֹן. עַל כֵּן צִיּוֹן בְּמַר תִּבְכֶּה. וִירוּשָׁלַיִם תִּתֵּן קוֹלָהּ. לִבִּי לִבִּי עַל חַלְלֵיהֶם. מֵעַי מֵעַי עַל חַלְלֵיהֶם. כִּי אַתָּה ה' בָּאֵשׁ הִצַּתָּהּ. וּבָאֵשׁ אַתָּה עָתִיד לִבְנוֹתָהּ. כָּאָמוּר: "וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נְאֻם ה' חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְתוֹכָה", בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְנַחֵם צִיּוֹן וּבוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם:

תפילת נחם הוא קטע תפילה שנהוג להוסיפו בברכת 'ירושלים' בתפילת שמונה עשרה בתשעה באב, העוסקת בבקשת נחמה מהקב"ה, שישקם את הריסות ירושלים, כאשר לפי מנהג חב"ד מוסיפים זאת בתפילת מנחה בלבד (בשונה ממנהגים אחרים שמזכירים זאת בכל שלושת התפילות).

מקור התפילה ונוסחיה

המקור לתפילה זו הוא בתלמוד ירושלמי, המבוססת על ברכת ירושלים הרגילה של נוסח ארץ ישראל שהיה נהוג אז, יחד עם תוספת מיוחדת לתשעה באב.

בנוסח הירושלמי פותחת התפילה ב"רחם", וכך הוא גם בסדר רב עמרם גאון וברמב"ם, ובתיעודים מאוחרים יותר מופיע שהיה נהוג לחלק ולומר בליל תשעה באב ובשחרית 'רחם', ובמנחה 'נחם'.

הטעם למנהג לומר תוספת זו רק בתפילת מנחה של תשעה באב, הוא מכיון שהתוכן שלה הוא בקשת הגאולה, דבר המודגש בעיקר לקראת סיום הצום (שאז לפי המופיע בגמרא נולד מושיען של ישראל, ומתחיל להתנוצץ גילוי הגאולה), ולא שייך כל כך לתחילת הצום שאז מודגש האבל.

עובדים פסילים / עובדי זרים

בסידורי חב"ד הישנים הופיע הנוסח 'וַיְבַלְּעוּהָ לִגְיוֹנוֹת וַיִירָשׁוּהָ עוֹבְדֵי פְסִילִים', זאת לעומת סידור רוסטוב וכן בסידור תהלת השם הנפוץ כיום בין חסידי חב"ד, בהם מופיע הנוסח "עוֹבְדֵי זָרִים", שהוא שינוי של הצנזורה.

גם בחוברת בין המצרים שיצאה לאור על ידי הרבי תחת המרכז לעניני חינוך, הופיע הנוסח 'עובדי פסילים'.

אמירתו בציון רשב"י

הרבי הזכיר וביאר מספר פעמים את המובא אודות רבי אברהם הלוי תלמיד האריז"ל שנהג לומר בכל ימות החול את תפילת 'נחם' היות שהרגיש במוחש את צער הגלות והחורבן, אך כאשר אמר תפילה זו גם בציון הרשב"י, היתה עליו קפידא והוא נפטר קודם זמנו.