הכרת הטוב
הכרת הטוב היא הבעת תודה והערכה אם באופן מילולי ואם באמצעות מעשים, על דבר טוב שהאדם קיבל.
חז"ל מייחסים משקל רב להכרת הטוב, ודורשים מכל אחד להשתדל לאמץ מידה זו. הרבי עצמו הקפיד מאוד על הכרת הטוב ולא קיבל כמובן מאליו שום דבר שנעשה עבורו, על אף מעמדו ותפקידו.
במשנת חכמים
על פי חז"ל, חומרת חטא אדם הראשון (חטא עץ הדעת, שהוא מקור כל שאר החטאים והגלויות), היא בכך שכפר בטובה[1].
הרעיון של הכרת הטוב שזור רבות במשנת חז"ל. לדוגמא, את העובדה שחלק מעשרת המכות הצטווה משה לעשות באמצעות אחיו אהרון, מסבירים חז"ל בכך שמשה לא יכל לכפור בטובה (להכות ביאור שהסתיר אותו כשנולד[2]). בדומה לכך נאמר במדרש[3] גם בנוגע להכאת בני מדין.
כשם שמצווה האדם להכיר טובה לאנשים שהיטיבו עמו (ואפילו לחפצים דוממים שהסתייע בהם!) כך הוא מצווה להכיר טובה לקב"ה המעניק לו חיים ופרנסה, וזהו גם הטעם הפשוט לברכות הנהנין[4]. בזמן המקדש אפשר לבטא את הכרת הטוב לקב"ה גם באמצעות קרבן תודה, ובימינו "מחליפה" את הקרבן ברכה מיוחדת - 'הגומל' (על נס מיוחד הדורש הבעת תודה מיוחדת, ברכה הנאמרת ברוב עם בשעת קריאת התורה).
וכן אנו רואים את החשיבות העצומה שנתנו חז"ל להכרת הטוב, בכך שקבעו בתחילת התפילה את ברכות השחר (בהן מודה האדם לקב"ה על חייו, בריאותו ולבושו), ובהמשך (בפסוקי דזמרה) את מזמור לתודה המהלל ומשבח את הקב"ה בדברי שיר ותודה.
חז"ל ובעלי המחשבה לאורך הדורות ביארו כי זהו הטעם למצוות רבות נוספות, כשהדוגמאות הבולטות לכך היא מצוות ביכורים ומצוות כיבוד הורים.
אצל רבותינו נשיאינו
על הבעל שם טוב מסופר שהיה מסתובב בעיירות ושואל אנשים מה שלומם כדי שיאמרו ברוך השם, והוא הסביר שזוהי פרנסתו של הקב"ה שנהנו ממה שבני ישראל מברכים אותו ואומרים לו תודה, ופעם אחת כאשר היה פרוש שלא ענה לו, נזף בו הבעל שם טוב שהוא גוזל את פרנסתו של הקב"ה.
אצל הרבי ראו בצורה מודגשת ומופגנת כיצד הקפיד (על אף תפקידו ומעמדו) להכיר טובה ולומר תודה לכל מי שסייע לו. לקמן מעט דוגמאות המלמדות על הכלל:
א. כאשר בירכו את הרבי במכתבים לרגל יום הולדת וכיוצא בזה, הקפיד להשיב במכתב אישי לכל אחד מהמברכים. ב. כאשר העניק לאדם שליחות מסויימת הקפיד להודות לו על כך שביצע אותה[5]. ג. אפילו על פעולות סיוע פשוטות של המזכירים או החסידים עבור הרבי) הקפיד הרבי לומר תודה[6]. ד. הרבי הסביר שמנהג התשורה שהחל בחתונתו, עיקרו הוא הבעת הכרת טובה לחוגגים על שהגיעו לשמוח בשמחה. ה. אחת הדוגמאות הבולטות ביותר הייתה הדרת הכבוד שהרבי רחש לרב שניאור זלמן וילנקין שלמד עמו בילדותו, כאשר בכל פעם שנכנס או יצא מההתוועדויות הציבוריות שערך הרבי, נעמד הרבי מלוא קומתו ולא התיישב עד שהרב וילנקין הגיע למקומו, ולאחר פטירתו יצא ללוות את המיטה באופן מיוחד ואף השתתף בהוצאות הקבורה, ועוד.
לקריאה נוספת
- הרב שבתי סלבטיצקי, הכרת הטוב - ערך עליון, מכון הפרשה בחיי, שיעור לפרשת כי תבוא תשפ"ב (שיעור מספר 86)
קישורים חיצוניים
- הכרת תודה, במדור 'ניצוצי רבי' שבועון התקשרות גליון 526
- כיצד להכיר תודה, עיבוד של שיחת הרב מתוך לקוטי שיחות חלק לד עמוד 145
- הכרת הטוב
- חיים הבר, הלקח מפרשת השבוע: לדעת לומר תודה
- שניאור אשכנזי, [ashoova.co.il/הכרת-הטוב-חוק-מס-1-הרב-שניאור-אשכנזי-2/ הכרת הטוב - חוק מספר 1]
- הרב נחמנסון, [sinun770.org/הרב-נחמנסון-הכרת-הטוב-מול-כפיות-טובה/ הכרת הטוב מול כפיות טובה] סינון חב"ד
הערות שוליים
- ↑ על פי דברי רבי אליעזר: "לא נטרד אדם מגן עדן אלא על כפיות טובה".
- ↑ שמות רבה פרק כ פסקה א: "איני יכול להפכו יש אדם שותה מן הבאר משליך אבן לתוכה?".
- ↑ במדבר רבה כ"ב, ד': "אינו בדין שאני מצר למי שעשה בי טובה. המשל אומר: בור ששתית ממנו אל תזרוק בו אבן".
- ↑ ברכות לה, א.
- ↑ ראו לדוגמא: נחשף הסידור שהרבי נתן בידיו הק' כ"הכרת הטוב" על המשלוח
- ↑ כך לדוגמא סיפר הרב נפתלי גרינברג שכאשר פתח לרבי את הדלת בזמן לימודיו בישיבת תומכי תמימים המרכזית, והחזיק את הדלת כשהוא עומד מאחוריה - 'הציץ' הרבי אל מעבר לדלת ואמר לו 'א דאנק' ([=תודה]).