ברכת הגומל

		ערך זה נמצא בעיצומה של עבודה ממושכת. הערך פתוח לעריכה.
		אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, ויקיזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך.

ברכת הגומל
המברך אומר: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱ-לֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הַגּוֹמֵל לְחַיָּבִים טוֹבוֹת, שֶׁגְּמָלַנִי טוֹב" השומעים עונים: אָמֵן. "מִי שֶׁגְּמָלְךָ טוֹב, הוּא יִגְמָלְךָ כָּל טוֹב סֶּלָה"

בִּרְכַּת הַגּוֹמֵל היא ברכה של שבח והודיה, אותה מברך מי שהיה בצרה או בסכנה וניצל ממנה.

ברכה זו היא בדוגמת הקרבן תודה שהיו מקריבים בזמן שבית המקדש היה קייים.

החיוב בברכה

ההגדרה הבסיסית של החייבים בברכה כפי שמופיע בגמרא היא: "ארבעה צריכים להודות - יורדי ים, הולכי מדבריות, מי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא", הנרמזים בראשי התיבות שבפסוק "וכל החיים יודוך סלה" - חבוש, יסורים, ים, מדבר.

ארבעה מקרים אלו מפורטים גם בפרק ק"ז בתהילים, כשלאחר כל אחד מהם מופיע הביטוי: "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם". גם ההלכה שיש לברך ברכה זו במניין עשרה מישראל רמוזה בפרק זה, בפסוק: "וִירֹמְמוּהוּ בִּקְהַל עָם וּבְמוֹשַׁב זְקֵנִים יְהַלְלוּהוּ".

אף שבמקור הדברים מופיעים רק ארבעה סוגי חיובים, ההלכה מכריעה שכל מי שהיה בסכנה משמעותית וניצול צריך לברך, אלא שלפי חלק מהדעות יברך בלא שם ומלכות.

הפטורים מברכה

ילד שלא הגיע למצוות, אינו מברך כיוון שאינו יכול לומר בנוסח הברכה "הגומל לחייבים טובות", היות ועדיין אינו בר חיוב.

בנוגע לנשים, ישנה מחלוקת הלכתית האם הן חייבות לברך, או שפטורות כיון שאינן יכולות לברך בפני עשרה גברים וספר תורה, ולפועל המנהג המקובל בחב"ד הוא שאינן מברכות כלל, גם לא בשקט בעזרת נשים.

גם בתוך ארבעה החייבים להודות, מופיעים בהלכה גדרים שונים: חולה מחוייב להודות רק אם שכב במיטתו מפני החול יותר מג' ימים, מי שטס במטוס - מברך רק אם טס מעל האוקיינוס.

זמן הברכה ואופנה

את ברכת הגומל נוהגים לברך לאחר עלייה לתורה.

העולה לתורה בעליה האחרונה וצריך לברך 'הגומל', ימתין לאמירת הקדיש ורק לאחר מכן יברך הגומל, כדי לסמוך את הקדיש לקריאה ככל האפשר.

לכתחילה יש לברך תוך שלשה ימים מזמן החיוב, כיון שהאפשרות המובחרת ביותר היא לברך בעת העליה לתורה, ואין מציאות של שלושה ימים רצופים שלא מוציאים ספר תורה.

כיון שנקבע לברך בתוך שלושה ימים, באם אדם נקלע למצב בו אין לו ספר תורה בתוך השלושה ימים, ויכול לברך רק בפני עשרה, עדיף שיברך בפני עשרה משידחה את הברכה לאחר שלושה ימים.

אם רוצה להמתין כדי לברך במניין, יכול להמתין אפילו שלושים יום.

אף שעל פי הלכה מברכים ברכת הגומל רק בפעם הראשונה, בשונה מברכת הנס שיכול לברך כל פעם שמגיע למקום בו אירע הנס, התוכן של הברכה שייך גם בתקופת השנה, ולכן ראינו אצל רבותינו נשיאינו שהזכירו מידי שנה בזמן הנס את המאורע ואת התוכן של ברכת הגומל.

בפני מי מברכים

יש לברך את ברכת הגומל בפני מניין מבוגרים, כאשר לפחות שניים מהם הם תלמידים חכמים שעוסקים בלימוד ההלכה על פי מה שנאמר: "וִירוֹמְמוּהוּ בִּקְהַל עָם וּבְמוֹשַׁב זְקֵנִים יְהַלְלוּהוּ". אולם גם אם לא נמצאו שני תלמידי חכמים, לא יעכב אדם את אמירת הברכה.

יש מחלוקת האם הצורך במניין מעכב או שהוא רק נדרש לכתחילה.

מנהגי חב"ד

הרבי ציין כי לכאורה על פי דברי אדמו"ר הזקן, המתחייב בברכת הגומל יאמר גם את פרשת קרבן התמיד, וצריך עיון גדול בנוגע לאלו שלא נוהגים כך.

פירוש הברכה

פירוש הברכה הוא - שהמברך מודה לקדוש ברוך הוא הגומל טובות אף ל'חייבים' - כלומר למי שאין זכויותיהם מצדיקות זאת, על טובה שגמל לו.

הודאה באופנים אחרים

כאשר יש ספק האם האדם התחייב בברכה, או שחלף זמן רב מאז המאורע ואינו יודע אם יכול לברך, או שפטור מברכה ובכל זאת רוצה לבטא את התודה לה', בספרות התורנית מופיעות מספר אפשרויות:

• לעלות לתורה ולכוון באמירת 'ברכו' על הנס.
• לכוון באמירת 'מודים' שבתפילת שמונה עשרה במילים 'על ניסיך שבכל יום עמנו'.
• התוועדות וסעודת הודאה.

בתורת החסידות

במאמר שאמר אדמו"ר הריי"צ לאחר שהשתחרר מבית האסורים, ביאר את ארבעת הסוגים שחייבים להודות בעבודה הרוחנית:

• חולה - יהודי שיש לו בעבודת השם טמטום המוח וטמטום הלב.
• חבוש בבית האסורים - שהיצר הרע 'מכתר' את היצר הטוב ו'מושיב' אותו בבית האסורים.
• יורדי הים - ששקוע בעניני העולם המבלבלים אותו מעבודת השם.
• הולכי המדבר - אדם המסור לגשמיות העולם וחומריותו (היפך מקום ישוב אדם, אתם קרוים אדם, אדמה לעליון).

והגילוי האלוקי הנעלה, באופן של 'נס' - יכול להתגלות דווקא על ידי זה שהנשמה יורדת לעולם ומתמודדת עם האתגרים והנסיונות והקושי של חושך העולם שמסתיר על האלוקות, וכשמצליח בזה, מגיע לבחינת 'יודו להשם חסדו ונפלאותיו לבני אדם', כפי שיהיה בשלימות בגאולה.

אצל רבותינו נשיאינו

כאשר אדמו"ר הזקן יצא מהמאסר, כתב אגרת הקודש קטונתי, ובשיחות הרבי מבואר הקשר בין האגרת לדיוק הנוסח בברכת 'ארבעה חייבים להודות', שבברכה זו אדם 'מקטין' את עצמו ומדגיש את העובדה שמצד עצמו אינו ראוי לניסים.

כאשר אדמו"ר הריי"צ השתחרר ממעצרו בקאסטרמה, המתין עד שבת כדי לברך ברכת הגומל

לאחר התפילה ערך התוועדות וסעודת הודאה, במהלכה גם אמר מאמר בו ביאר את המשמעות הרוחנית ב'ארבעה צריכים להודות':

כמו כן, בשנת תרפ"ט בעת מסעו לארץ הקודש, בשבת ז' מנחם אב עלה למפטיר ובירך ברכת הגומל

תקנת הבעל שם טוב

על פי תקנת הבעל שם טוב יש לומר את המזמור בכל ערב שבת (אלא אם כן חל יום טוב או חול המועד בערב שבת), לפני אמירת פתח אליהו.

בשער הכולל מופיע טעם הדבר כהודאה על כך שעברו ימות החול ולא ניזוקו בגשמיות וברוחניות.

טעם נוסף מופיע בשם ר' ישעיה אשר זליג מרגליות שהבעל שם טוב תיקן זאת בחזרתו לאחר הנס הגדול שאירע לו בעת שניסה לעלות לארץ ישראל, וכך קיבלו על עצמם כל תלמידיו וההולכים לאורם.

אף שבחלק מהספרים מופיע שיש ענין לומר מזמור זה בציבור דווקא, כפי הדין של ברכת הגומל שעדיף שתהיה בעשרה, כותב הרבי שלא ראה שמקפידים על כך.

ראו גם

• יצוה צור חסדו

קישורים חיצוניים

• ביאור נוסח ברכת הגומל, לקוטי שיחות חלק לג שיחה א' לי"ב-י"ג תמוז
• דיני ברכת הגומל, הרב אברהם אלאשווילי
• הרב ברוך אברלנדער, ברכת הגומל לנוסע במטוס, קובץ הערות וביאורים אהלי תורה גליון א'רמז פרשת תרומה תשפ"ד עמוד 36

הבהרה: המידע בחב"דפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.