כת הפרנקיסטים

כת הפרנקיסטים הייתה שאריות של השבתאות שהתרכזה סביב משיח השקר יעקב פראנק, וגרמה לעלילות דם וצרות שונות לעמנו.

גדולי התורה, ובראשם הבעל שם טוב ותלמידיו, נלחמו בכת עד שניצחו אותה.

הכת

הקמתה

הכת הפרנקיסטית נטתה לדרך של התפקרות, וע"פ התורה והמצוות בטלות, ומצוות "לא תעשה" הופכות למצוות "עשה". ברכה מקובלת בקרב הפרנקיסטים הייתה: "ברוך אתה ה'... מתיר איסורים".

מייסד הכת היה יעקב פראנק, הוא נולד בחבל פודוליה בשנת תפ"ז למשפחה אמידה שהייתה מקורבת בסתר לחוג השבתאים. בגיל צעיר ביקר בסלוניקי שבטורקיה, שם הייתה כת של שבתאים בשם הדומנה שממנה קיבל השפעה וחיזוק.

עם שובו לפולין בשנת תקט"ו. החל לפתח שיגעון גדלות ואמונה כי הוא ממשיך דרכו של שבתאי צבי כמשיח. בכוח הכריזמה הממגנטת שלו אסף יעקב פרנק חבורה של מאמינים שהכתירו אותו כיורשו של שבתאי צבי. אך הוא לא הסתפק בהילת המשיח החדש, אלא גם ביקש ליצור תאולוגיה שבתאית משודרגת קיצונית יותר בפריקת כל עול של תורה ומצוות. פרנק ראה את עצמו כשליט עליון לא רק על הארץ, אלא גם כלפי השמים.

התגלות מעשי הכת

בכ"ו שבט תקט"ז, בעיר הקטנה לאנצקורון בפלך פודוליה, התאספו חברי הכת בבוקרו של יום בבית אכסניה של אחד מחבורתם, ונהגו שם כדרכם בריבוי פריצות והפקרות. יהודי עובר אורח שהציץ לכיוון הבית וראה את מעשיהם, רץ לספר על כך לרבני וראשי הקהילה שהגיעו עם כוחות השלטונות ואסרו את ראשי הכת, ופיזרו את המשתתפים.

אירוע זה היווה ציון דרך מכרעת בתולדות הכת, כאשר מצד אחד רבים עזבו את הכת, ומצד שני, הרבנים הטילו חרם על חברי הכת.

החרם על הכת

בכ"ו סיוון תקט"ז באסיפת ועד ארבע הארצות שבלבוב ובצירוף כמה רבנים הוטל חרם על כ-2000 יהודים שהשתייכו לכת פראנק. החרם הופץ בדפוס בכל קהילות פולין, ובכל קהילות ישראל הרחיקו את אנשי הכת שלא יבואו ויתערבו בין בני ישראל.

החרם נכתב על ידי חברי הקלוז בברוד, בהשתתפות הרב חיים הכהן רפפורט.

החרם נקרא בשם "חרב פיפיות" ונועד להבדיל ולהפריש את מאמיני שבתאי צבי מקהל ישראל שלא יבואו בקהל לא ינשאו איתם, וירחקו אותם מכל שייכות לעמנו. החרם קבע כי יהודי שנחשד בפרנקיזם אסור לשכור ממנו דירה, ללמד, למול ולקבור אותו. אותם אלפיים איש שהשתייכו לכת הפראנק, פנו לכנסייה הנוצרית שהסכימה לקבל אותם.

סופה

הויכוחים והחרמות מטעם גדולי הרבנים הביאו להבדלה בין חברי הכת לבין העם היהודי, כאשר חלק חזרו לדת ישראל, וכאלפיים יהודים ויהודיות התנצרו. כחלק מהמרת הדת הצהירו כי התלמוד מלא בהבלים ושקרים, וכי עלילות הדם נכונות, והיהודים אכן משתמשים בדם של ילדים גויים לצורך אפיית מצות.

יעקב פרנק עצמו התנצר בטקס חגיגי בוורשה במעמד מלך פולין. הוא חי בעושר ופאר באחוזתו עד מותו בשנת תקנ"א. אחרי מותו הנהיגה בתו אווה את התנועה.

ספיחים מדרכי הכת שרדו והתגלגלו לכת שבתאית שפועלת עד היום בטורקיה.

בספר שבחי הבעש"ט, מובא "ומכח אותן שנשתמדו - היינו כת הפרנקיסטים - שמעתי .. שאמר הבעש"ט שהשכינה מיללת ואומרת כל זמן שהאבר מחובר יש תקוה שיהיה לו איזה רפואה וכשחותכין האבר אין לו תקנה עולמית כי כל אחד מישראל הוא אבר מהשכינה". ענין זה הובא ע"י הרבי כמה פעמים בשיחות.

שריפת התלמוד

"ס"ק [ספרי קודש] נשרפים במצוות הכומרים".

— ספר השימוש

"הכומר שורף הספרים עובר במרכבתו על גשר ותשבר תחתיו, ונהפכה מרכבה ורוכביה וירדו סוסים ורוכביהם במצולות כמו אבן"

— מתוך ספר שמוש לר' יעקב עמדין

"כטוב לב הבישוף ביין ויזרקו אותו החיצונים מעל כיסאו, והתגולל בחולי נופל לארץ שלושה ימים ושלושה לילות"

— ספר השימוש

.

"הבישוף לאחר מותו נעשה מזיק לכומריו ויועציו שסייעו במעשה שרפת הס"ק, נחפר מקברו ונקצץ ראשו במרה ובא אח"כ ביום עם ראשו בין זרועו והרג בהם יותר והתרה בהם שאם לא ישרפוהו במקום ששרף הס"ק, לא יישאר שום כומר בהיפרכיא שלו, על כן הוכרחו לחפרו שנית ולשרפו לסיד באותו מקום אשר שרפו ס"ק על פיו"

— ספר השימוש

.

כחלק מהמרת דתם הודיעו הפרנקיסטים לכנסייה שהתלמוד הוא מקור כל הבעיות של עם היהודי, וזאת ע"י ויכוח פומבי שיוכיח את התלמוד.

ההגמון דמבובסקי, הבישוף של קאמניץ, הכריח את מנהיגי יהודי פודוליה להתייצב לפניו לוויכוח פומבי עם הפראנקיסטים. אנשי הכת השתדלו להוכיח במהלך הוויכוחים שיש אמת בעלילות הדם, וכביכול יש להם מקור בתלמוד. אנשי הכת העלו טיעונים להוכחת צדקת הנצרות. אך הרבנים נמנעו מלהשיב על טענותיהם המסולפות כדי שלא יואשמו בזלזול בדת הנוצרית - טענה שהייתה נפוצה באותם שנים.

יש מקור בודד שכתב שאנשי הכת לא הסתפקו בדיבורים אודות אמיתות עלילות הדם אלא אף עשו מעשה:

"בעיר ואילאוויטש התחזתה אחת מנשות הפרנקיסטים לאשת הרב. זו הודיעה לכומר בסוד כי ראתה את הרב יחד עם בעלי בתים נוספים מבני הקהילה שוחט ילד נוצרי לצורך הפסח. על פי עדות זו נהרגו הרב ובעלי הבתים על קדוש השם אחרי משפט קצר, והרבנית האמתית וחמשת ילדיה עונו ביסורים קשים עד אשר התנצרו"

— ^{[דרוש מקור]}

.

עם תום הוויכוח ולאחר כמה השתמטויות נאלצו הרבנים וזקני הקהילות שבפודוליה להתייצב שוב לפניו ביום ג' חשוון תקי"ח (17 באוקטובר 1757) כדי לשמוע את פסק הדין.

בפסק דינו של ההגמון נאמר, כי הוויכוח הוכיח את הרע שבתלמוד ולפיכך יש לשרפו בשוק העיר. ההגמון הורה לערוך חיפוש מדוקדק בכל מקום שדרים בו יהודים, בערים ובכפרים, בבתי כנסיות, בבתים פרטיים ובבתי מסחר-הספרים של היהודים ולהביא מהם את כל הספרים האסורים, ספרי תלמוד ופוסקים וספרי קבלה ולמסרם לרשות הכנסייה.

למחרת בד' חשוון תקי"ח, קיבל פסק הדין אישור על ידי בית המשפט האזרחי בקאמניץ. בפסק הדין נאמר, שבית הדין נענה ""לצדקת תביעתם של מתנגדי התלמוד מבני הברית הישנה המבקשים את שרפת הספרים המכונים תלמוד תכף ומיד... ציווה למסור את הספרים האלה הראויים לא רק לאש חולף אלא גם לאש נצח, ליד שר הצדק [התליין] ולשרפם על המוקד לעיני כל הקהל"". פסק הדין הוצא אל הפועל בו ביום.

שריפת התלמוד בקאמניץ עוררה רוח דיכאון בין יהודי פולין. חכמים ומגידים דרשו על המאורע ומשמעותו. רבי ישראל חריף מסטנוב, מתלמידי הבעש"ט, בדברו על הצרות שאירעו לישראל בשנים שמנינן מסתיים בח' החל מחורבן בית שני, כתב:""וגם בזמננו, שנת תקי"ח לאלף השישי, נשרפה תורתנו הקדושה בארבעה ימים לחודש מרחשוון שנת הנ"ל נשרפו כל שישה סדרים ועוד מסכת ברכות ותיקוני זוהר ואשלי רברבי [שולחן ערוך עם פירושים], מחמת המינים שבתי צבי ימ"ש [ימח שמם]"."

המאורע זעזע את יהדות פולין כולה, בעבות הסכנה שהגזירה תתפשט בפולין כולה. יהודי בשם ר' ברוך, השתדל לפני המיניסטר בריהל, שהיה בעל השפעה עצומה בחצר אוגוסט השלישי מלך פולין, שהמלך יצווה על הנונציוס של האפיפיור בפולין לחקור בדבר ולחדש את המשפט.

בדרך נס, כחודש ימים מיום שרפת התלמוד בקאמניץ לקה דמבובסקי בשבץ ולאחר שלשה ימים של ייסורים קשים מת בכ"ו חשוון (9 בנובמבר) תקי"ח, בעקבות מותו התבטלה הגזירה.

ע"פ גרסא אחרת הגיע שליח הבעש"ט ר' חיים ישראל דער טעפטר (היוצר) להתריע בו שאם לא יבטל את גזירת שריפת התלמוד ושאר ספרי ישראל ולא יבטל את הקנס שהוטל על יהודי קמיניץ לחזק בית תפלתם - ימות מיתה חטופה, דמובוסקי ענה לשליח:"אמור למשלחך כי בז אני לו ולהפחדתו", ובתהלוכה בדרך לשרפה קיבל דמבובסקי שבץ ומת.

על פי גרסא נוספת לאחר שריפת התלמוד השתכר הבישוף עד שהתפגר ומת.

הויכוח בלבוב

לאחר שהנסיון להיכנס תחת הכנסייה בקמיניץ לא צלח. ניסו הפרנקיסטים להיכנס תחת חסות הכנסייה בלבוב.

בראש המלחמה והוויכוח בלבוב עמדו הבעש"ט תלמידיו וחסידיו, ובראשם הרב חיים הכהן רפפורט.

במכתבו של רבי אריה לייב מבולחוב מסופר שהפרנקיסטים היו כותבים את מכתביהם בהצפנה ולא הצליחו להבין את דבריהם, רק תלמיד הבעש"ט רבי ישראל חריף הצליח לגלות את הצופן וכך גילו את מעלליהם.

ע"פ דברי המכתבים בגניזה החרסונית, הבעש"ט בעצמו נכח בויכוח, אולם ברשימת הרבי הריי"צ דלהלן שבלקוטי דיבורים מזכיר שהבעש"ט שלח שליח ללבוב, שהוא בעצמו לא נכח שם.

ברשימות אדמו"ר הריי"צ , מסופר שהבעש"ט שלח את אחד מתלמידיו הצעירים ר' משה מעשל מכפר בעזענקע, עם מכתב אל תלמידו הרב חיים הכהן רפפורט, הבעש"ט כתב גם מכתב ונתנו לתלמידו ר' משה מעשל אל ר' חיים ישראל מלבוב. שכאשר הביא ר' משה לרבי חיים הכהן רפפורט את המכתב, הוא עמד מלוא קומתו, ובהדרת כבוד מיוחדה קרא את האגרת הקודש. כשגמר לקרוא נאנח ואמר: "כל קהל עדת ישראל בלבוב ואגפיה זקוקים לרחמים גדולים על אודות הגזירה הנוראה - היה לא תהיה - לבטל חלילה וחס אמירת "עלינו לשבח"."

רבי חיים רפפורט ציווה לערוך סעודת מצוה, וכעברו שעה קלה כבר נודע לתושבי העיר אודות הגזירה, ובעת הסעודה הכריזו על החלטת האסיפה כי כל העדה יעמדו על נפשם ויאמרו "עלינו לשבח" שלש פעמים בכל יום, כאשר עד עתה, מבלי לשים לב אל הגזירה, ואשר יום הראשון הבא קבעו לתענית ציבור בתקיעות שופר.

ביום הששי בבוקר, הלך ר' חיים ישראל אל סגן הארכיבישוף מיקולסקי ויתרה בו כי אם לא יבטל את הגזירה - ייענש קשה. מיקולסקי בתגובה גירש אותו משם, ביום הראשון שלאחא מכן, בירדו מעל הבימה נפל מיקולסקי מבימהושבר את רגלו וידו הימנית והתעלף במקום, הוא נזכר בר' חיים ישראל שהיה אצלו ביום ששי שעבר, ובהתבוננו נזכר שאת היהודי הזה ראה בהיותו במיניץ-פודולסק בעת שהתרה בהארכיבישוף דמבוסקי כי יבטל את גזירת שריפה ספרי ישראל ובאם לא ישמע לו - ימות. מיקלסקי ציווה מיד את ראש הכומרים להודיע להרב ולקהליה שהוא מבטל את גזירת קריעת "עלינו לשבח" מסידורי התפלה.

כשהגיע השורה ליהודי העיר הוכרז שישימו את התענית ולתפילה ערבית ידליקו בכל בתי הכנסיות הרבה נרות כמו ביום טוב, ויתפללו בניגון המקובל מהמהר"ל מפראג - שמנגים בימים הנוראים - אבל בלי כריעה והשתחוואה על הארץ.

אירוע זה היה בכ"ו תמוז תקי"ט,

במכתבי הגניזה החרסונית מובאים כמה מכתבים המספרים על יום חג שהכריזו הבעל-שם-טוב ותלמידיו לרגל ניצחונם על כת ה'פראנקיסטים'. ביום כ"ו תמוז יום ניצחון מורנו רבי ישראל הבעל-שם-טוב, על ה'פראנקיסטים' – אנשיו של משיח השקר יעקב פרנק בעיר לבוב.

הרבי מתייחס במכתב מדוע החג הזה אינו ידוע, ומדוע אין חוגגים אותו:

"במענה למכתבו... בו שואל במה שמצא נדפס בספר גנזי נסתרות... אשר קיימו עליהם לעשות מדי שנה בשנה וכו' ביום כ"ו תמוז, ושואל להטעם שאין חוגגים יום זה, ואפילו רישום יו"ט אינו ניכר.

"והנה לא שמעתי ביאור על זה, אבל מה שנראה לי הוא, שמצינו בכגון דא בקביעות יו"ט שמתברר לאחרי זמן אופן הקבלה והקביעות בזה, וזכר ורמז לדבר מלשון חז"ל, בענין נס חנוכה, לשנה אחרת קבעום (שבת כ"א:). וכיון שקבלה האמורה הייתה בשנת תקי"ט, זאת אומרת שעוד קודם קיום האמור בפעם הראשונה, הייתה הסתלקות הילולא של הבעש"ט ונתפרדה החבילה, וידוע מצב הרוחות אז בין תלמידיו וכו', שנראה מלכתחילה לא חלה הקבלה".

— אגרות קודש חלק י"ט ע' פא. ימי חב"ד ע' 216.

כמו כן הרבי ציין שיש סתירות בין מכתב הגניזה, שהתאריך במכתבים ככל הנראה לא מדוייק.

הוספה לשיחת שבת פ' מטות מסעי כ"ו תמוז תשמ"ב, בו הרבי מצביע על הסתירה בין התאריכים.

המנחים הכניסו לרבי דלהלן:

"בנוגע למה שדובר ע"ד יום כ"ו תמוז (הקביעות דש"מ מנ"א ש.ז.) אם יש להעיר, מה"התמים" חוברת ו' ע' כ"ד שני מכתבים מהבעש"ט ותמדיו , שביום זה נצחו את הפרנקיסטים? ולכן "קבלו עלינו ועל זרענו.. מעתה ועד עולם לעשות יום זה יום טוב יום משתה ושמחה". דלכאורה קביעות יו"ט בהזמן דבין המצרים הוא כמו הקדמה לענין יהפכו לשמחה, וזה שייך לענין (שבת מברכים "מנחם אב"."

הדגיש הרבי את המילה שני והוסיף:

"1) מכ"ו 2) מכ"ז - למחרתו עוה"פ וההוספה בהראשון מיום [ה' פ' ואתחנן], בהשני יום א' [פ' ואתחנן] שלפניו."

במכתבים שנדפסו בהתמים לא מצויין היום בשבוע וכמראה הרבי מציין זאת על פי האגרות המלאות.

התייחסות מרבותינו נשיאנו

הרבי הריי"צ מונה את אחד הטעמים להתנגדות אצל גדולי התורה יראי השמים בליטא לתורת החסידות שהיא הייתה מחמת החשש מכתות מחודשות ביהדות דוגמת הפרנקיסטים.

שאלו את כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ, אם אמת כי סעודת אחרון של פסח שייכת לאיזה נס שהיה אצל הבעש"ט, ואמר כי איננו יודע, רק שמע אומרים כי אז היה ניצוח רוחני על הפראנקיסטים... כי באחרון של פסח אמר כי ינצחום. פעם אמרו שזו סעודת משיח, "ויצא חוטר" [הפטורת אחש"פ].

עוד ציין הרבי הריי"צ ברשימותיו שהמשכילים נהגו להכחיש את חלקו של הבעש"ט בוויכוח בלבוב, על מנת לסלף ולהקטין את ערכו של הבעש"ט.

ספר השימוש

שער ספר השמוש לר' יעקב עמדין בו מלקט פרטים ושמעות על הפרשה.

ר' יעקב עמדין (יעב"ץ) ערך ספר מיוחד בשם "ספר שימוש" ובו הביא את כל הסיפורים והאיגרות והאגדות בקשר לשרפת התלמוד בקאמניץ וכן על נס מותו של הבישוף דמבובסקי מקאמניץ. וכן את סיפורי המעשיו בלבוב.

בסוף הספר [שדפיו האחרונים נדפסו בשנת תקכ"ב, היינו אחרי הויכוח השני עם הפראנקיסטים בלבוב בשנת תקי"ט ולאחר שהפראנקיסטים יצאו מכלל ישראל] הוסיף חמש קריקטורות על הגזירה ועל הנס. קריקטורות אלה הן הראשונות מסוגן שנדפסו בספר עברי.

"שני כומרים שרים אשר ראו כל מעשה ה' הנורא הלז, תקעו יד זה לזה ללכת יחדיו להתייהד, הלכו לטורקייא ונתגיירו. והם מגדולי [צ"ל: מגודלי] זקן ארוך, ושמותיהם ר' אברהם ור' יצחק".

— מתוך ספר השמוש לר' יעקב עמדין.

לא הסתפק ר' יעקב עמדין בזה שהדפיס ספר שלם, "ספר שימוש" על מעשה הפראנקיסטים בפודוליה ועל גזירת שרפת התלמוד בקאמניץ והנס שאירע לאחר מכן. אחת עשרה שנה לאחר הגזירה, כשבא להדפיס בבית-הדפוס שבביתו באלטונא ספר לרב סעדיה גאון, צירף בסופו סיפור המעשה בקאמניץ, כפי מה ששמע מפי ר' אברהם משאראגראד, גירסא נוספת של הדברים.

קישורים חיצוניים

• ליקוט רחב, בעיקר על פי מקורות יהודיים, של השתשלות גזרת שרפת התלמוד תקי"ח
• ספר שמוש, ספרו של ר' יעקב עמדין על המלחמות נגד אנשי הכת
• בשבת: 250 שנה לניצחון הבעש"ט על הפראנקיסטים